חוק החולה הנוטה למות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-2005 הוא חוק שמטרתו "להסדיר את הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות תוך איזון ראוי בין ערך קדושת החיים, לבין ערך אוטונומיית הרצון של האדם והחשיבות של איכות החיים" (סעיף 1(א) לחוק). החוק כולל את הזכות לדרוש טיפול רפואי, להימנע מקבלת טיפול רפואי ולהפסיק מתן טיפול רפואי שכבר החל. באופן חריג מציין החוק "חוק זה מבוסס על ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ועל עקרונות יסוד בתחום המוסר, האתיקה והדת" (סעיף 1(ב) לחוק).

עקרון יסוד של החוק הוא: "בקביעת הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות, מצבו הרפואי, רצונו ומידת סבלו הם השיקולים הבלעדיים" (סעיף 2 לחוק). עיקרון זה מבהיר שאין להביא בחשבון צרכים של גורם אחר מלבד החולה. נקודת מוצא של החוק היא: "חזקה על אדם שהוא רוצה להוסיף לחיות, אלא אם כן הוכח אחרת; לא הוכח אחרת מעבר לכל ספק סביר - יש לנטות לטובת הרצון להוסיף לחיות" (סעיף 4 לחוק).

עיקרי החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק מבדיל בין שלושה שלבים רפואיים:

  • חולה שאינו נוטה למות, שההערכה היא שיחיה יותר משישה חודשים - החוק אינו מאפשר להימנע מטיפול רפואי מציל חיים.
  • חולה הנוטה למות, שההערכה היא שלא יחיה יותר מאשר שישה חודשים - החוק מאפשר, כאשר החולה אינו רוצה שחייו יוארכו, שלא לתת לו טיפולים רפואיים מאריכי חיים כמו החייאה, דיאליזה, כימותרפיה וניתוחים, אך מחייב לתת לו טיפולים נלווים כמו הזנה מלאכותית, תרופות וטיפולים מקלים, טיפול במחלות נלוות כמו מתן אינסולין ומתן אנטיביוטיקה ודם. כאשר חולה כזה, הרוצה שחייו יוארכו, מבקש טיפול רפואי שלדעת הרופא האחראי, אין לו הצדקה בנסיבות העניין, יש לכבד את רצון החולה ולתת לו את הטיפול המבוקש.
  • חולה בשלב סופי, שההערכה היא שלא יחיה יותר מאשר שבועיים - כאשר החולה סובל סבל משמעותי, ונקבע לגביו כי אינו רוצה שחייו יוארכו, החוק מחייב שלא לתת לו גם טיפולים נלווים.[1]

החוק מאפשר לאדם, עוד בעת שהוא בריא, לקבוע את האופן שבו יטופל כאשר יהיה במצב של חולה נוטה למות שאינו מסוגל להביע את רצונו, זאת באמצעות הוראות רפואיות מקדימות, בהנחיות מקדימות מפורטות באמצעות טופס מיוחד [2], או בדרך של מינוי מיופה כוח.

בחוק נכללו איסורים מפורשים על פעולות מסוימות:

  • "אין בהוראות חוק זה כדי להתיר עשיית פעולה, אף אם היא טיפול רפואי, המכוונת להמית, או שתוצאתה, קרוב לוודאי, היא גם גרימת מוות, בין שהיא נעשית מתוך חסד וחמלה ובין שלא, ובין לבקשת החולה הנוטה למות או אדם אחר ובין שלא." (סעיף 19 לחוק)
  • "אין בהוראות חוק זה כדי להתיר עשיית פעולה, אף אם היא טיפול רפואי, שיש בה סיוע להתאבדות, בין שהיא נעשית מתוך חסד וחמלה ובין שלא, ובין לבקשת החולה הנוטה למות או אדם אחר ובין שלא." (סעיף 20 לחוק)

מנכ"ל משרד הבריאות רשאי להורות למנהל מרכז רפואי למנות ועדה מוסדית, שתכריע במחלוקות בין הנוגעים בדבר או מתעורר ספק כיצד לנהוג בחולה. בוועדה נכללים:

על החלטות הוועדה המוסדית ניתן לערער בפני "ועדה ארצית" שימנה מנכ"ל משרד הבריאות. כנגד החלטות ועדה זו, בדומה להחלטות של גוף ממשלתי, ניתן לעתור לבג"ץ.

סעיף 54 לחוק קובע: "לא יישא אדם באחריות לפי כל דין על פעולתו לפי הוראות חוק זה, אלא אם כן פעל ברשלנות". סעיף זה מעניק הגנה משפטית לרופאים הנמנעים מלתת טיפול מאריך חיים לחולים סופניים שאינם מעוניינים בטיפול כזה. הסעיף משנה את המצב החוקי שהיה קיים עד לחיקוקו, ולפיו זירוז מותו של אדם נוטה למות, בין במעשה ובין במחדל, נכלל בהגדרת "הריגה" לפי הוראות חוק העונשין ועל כן היעתרות לבקשת חולה נוטה למות לחדול מן הטיפול בו ולאפשר את מותו, הצריכה פניה לבית המשפט.[3] הגנה נוספת לרופא ניתנת בסעיף 56, הקובע: "אין בהוראות חוק זה כדי לחייב מטפל לתת לחולה הנוטה למות טיפול רפואי מסוים, או להימנע ממתן טיפול רפואי מסוים, בניגוד לערכיו, למצפונו, או לשיקול דעתו הרפואי; מטפל שסירב או נמנע כאמור יעביר את הטיפול למטפל אחר, על פי הסדר שייקבע בתיאום מראש עם מנהל המוסד הרפואי."

היסטוריה חקיקתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2000 מינה שר הבריאות דאז, שלמה בניזרי, ועדה ציבורית בראשות פרופ' אברהם שטינברג, לשם בחינת סוגיות הטיפול בחולה הנוטה למות. הוועדה מנתה 59 חברים, ובהם אנשי רפואה, דת, משפט, פילוסופיה ואתיקה. דיוני הוועדה הניבו הצעת חוק,[4] שאותה הניחה הממשלה על שולחן הכנסת בדצמבר 2004. הצעה זו הצטרפה להצעת חוק דומה של חבר-הכנסת רומן ברונפמן וקודמה יחד עם הצעה זו. דברי ההסבר להצעת החוק מציגים אחדות מהסוגיות שאתן התמודדה הוועדה:

הבעיות המוסריות, הרפואיות, ההלכתיות והמשפטיות הקשורות לטיפול בחולה הנוטה למות, המכונה גם חולה סופני (Terminally Ill Patient), או חולה בסוף ימיו (End-Of-Life patient), הן מהקשות ומהנדונות ביותר בתחום הרפואה המודרנית. הדילמות ביחס לחולה הנוטה למות נוגעות באופן אישי וישיר כמעט לכל אדם, בין אם הדבר נוגע להחלטות בסוף חייו, או להחלטות בסוף חייהם של מי מיקיריו. במיוחד קשה סוגיה זו בשל העובדה שמדובר בהחלטות גורליות של חיים ומוות.

כמה סיבות חברו יחדיו בשנים האחרונות, וגרמו להחרפה ניכרת בבעייתיות המוסרית של נושא זה: הקידמה האדירה בידע המדעי-רפואי ובאמצעים הטכנולוגיים המאפשרים את הארכת החיים באופן מלאכותי בשלבים סופניים, בתנאים ובמצבים שבעבר היו בלתי אפשריים; המהפך המוסרי ביחסי חולה-רופא, מגישה פטרנליסטית לגישה ששמה דגש על האוטונומיה של הפרט; ריבוי האנשים המעורבים בטיפול בחולה הנוטה למות; מעורבותו הגוברת של הציבור בבעיות מוסריות ומשפטיות הנוגעות לרפואה; המשאבים המוגבלים ברפואה.

ניתן למצוא צידוקים פילוסופיים, משפטיים ודתיים כמעט לכל כיוון של חשיבה ופעולה בנוגע לטיפול בחולה הנוטה למות. הגישה המעשית לגבי הטיפול בחולים הנוטים למות בישראל משתנה ממרכז רפואי אחד למשנהו, ממחלקה אחת לאחרת, ולעיתים מרופא אחד לחברו. יש חשיבות עצומה למציאת הסכמה, במכנה המשותף הרחב ביותר, לפתרון הסוגיות הקשורות לנושא מורכב זה, על בסיס מערכת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

כשנה לאחר הגשתה של הצעת החוק, בדצמבר 2005, אושר החוק בכנסת,[5] והוא נכנס לתוקף ב-15 בדצמבר 2006, שנה מיום פרסומו.

השפעת החוק על חולים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי המשפט מעניקים משקל לאיסורים שבחוק גם כשהם דנים דן במקרים של חולים שאינם "נוטים למות".[6] בהיעדר חקיקה מפורשת, ליועץ המשפטי לממשלה השפעה משמעותית על עיצוב הנוהג בנושא, בהחלטותיו באילו מקרים לעתור לבתי המשפט לגבי חולים אלו.[7]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אהובה טיכו, חוק החולה הנוטלה למות - השפעת הדת היהודית על המתת חסד לפי הדין הישראלי, משפט רפואי וביו אתיקה, כרך 1 עמוד 107

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויקיטקסט חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-2005, באתר ויקיטקסט
  • הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ למעט נוזלים, אלא אם כן אף מתן נוזלים תורם לסבלו, או גורם לו נזק. סעיף 17 לחוק.
    2. ^ שמואל רייס ורוני צבר, להתחיל לדבר על הסוף, באתר הארץ, 27 בנובמבר 2019
    3. ^ עוד לפני חקיקת החוק היו מקרים שבהם אישר בית המשפט לחולים הנוטים למות ומשפחותיהם, למנוע הארכת חיים באופן מלאכותי.
    4. ^ ה"ח הממשלה 145, מיום 13.12.2004
    5. ^ חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-2005, ס"ח 2039 מיום 15.12.2005. בנוסח החוק שפורסם נפלה טעות, שתוקנה כאן.
    6. ^ נתנאל ר. בושרי ורון בן-ארי (2015), טיפול רפואי כפוי בעידן ההסכמה מדעת, 489-524.
    7. ^ לניתוח וביקורת על עמדת היועמ"ש לממשלה ובית המשפט בפירוש חוק החולה הנוטה למות, בעניין חולה ALS, ראו נתנאל ר. בושרי ורון בן-ארי (2015), טיפול רפואי כפוי בעידן ההסכמה מדעת, 495-499.

    הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.