מרים בן-פורת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מרים בן-פורת
Miriam Ben Porat.jpg
לידה 19 בינואר 1918
ויטבסק, הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 26 ביולי 2012 (בגיל 94)
ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל  ישראל
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק שופטת, משפטנית, עורכת דין עריכת הנתון בוויקינתונים
מבקרת המדינה ה־5
4 ביולי 19884 ביולי 1998
(10 שנים)
המשנה לנשיא בית המשפט העליון ה־10
28 בנובמבר 198325 באפריל 1988
(4 שנים ו-21 שבועות)
תחת נשיאת בית המשפט העליון מאיר שמגר
שופטת בית המשפט העליון
1 בנובמבר 19761 בינואר 1988
(11 שנים)
נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים
דצמבר 19751 בנובמבר 1976
(כ־48 שבועות ויום)
תפקידים נוספים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מרים בן-פורת (25 בינואר 1918 - 26 ביולי 2012) הייתה שופטת בית המשפט העליון ומבקרת המדינה בשנות התשעים. היא הייתה האישה הראשונה שמלאה את התפקידים האלו במדינת ישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן פורת בבית הנשיא בירושלים - מציגה בפני חיים הרצוג, נשיא מדינת ישראל, את דוח המבקר מס' 39, 1989

נולדה בויטבסקשנות האלפיים, בבלארוס) לחיה לבית ריץ ולאליעזר שיינזון, במשפחה בת שבעה ילדים - שלוש בנות וארבעה בנים. אביה היה סוחר ויצרן יליד ליטא. המשפחה עברה לקובנה שבליטא זמן קצר לאחר לידתה של מרים. בשנת 1936, עלתה בן-פורת לארץ ישראל בגפה.

בשנת 1945 סיימה את לימודי המשפטים והוסמכה כעורכת דין לאחר התמחות במשרדו של יצחק אולשן.

בשנת 1948 החלה לעבוד במשרד המשפטים והתקדמה לתפקיד סגן פרקליט המדינה. הופיעה בעיקר במשפטים בבית המשפט העליון. בין השאר הייתה התובעת במשפטו של יעקב חרותי[1].

כשופטת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1958, התמנתה לכהונת שופטת בבית המשפט המחוזי בירושלים. החל ממאי 1975 החלה לכהן כנשיא-תורן של בית המשפט. בדצמבר 1975 החלה לכהן כנשיאת בית המשפט המחוזי.

במקביל לכס השיפוט, בין השנים 1964–1978, לימדה בן-פורת באוניברסיטה העברית, והגיעה לדרגת פרופסור חבר.

ב-1 בנובמבר 1976, מונתה כשופטת בפועל בבית המשפט העליון. ב-2 במרץ 1977 מונתה במינוי קבע, והייתה לאישה הראשונה בהרכב בית המשפט.

בשנת 1983, עם מינויו של מאיר שמגר לנשיא, התמנתה לממלא מקום נשיא בית המשפט העליון (תואר אשר שונה בשנת 1984 ל"משנה לנשיא בית המשפט העליון").

היא פרשה מכס השיפוט בשנת 1988, בהגיעה לגיל 70.

השופטת מרים בן-פורת דחתה בקשה למשפט חוזר של עמוס ברנס במרץ 1985 , בטענה שברנס לא הציג בפניה כל ראיה חדשה, והיא אף המליצה על טיפול פסיכולוגי: "המוצא ממצב נפשי זה הוא, לדעתי, בקבלת עזרה מתאימה של מומחה לדבר וחבל אם לא יבחר בדרך זו".

כמבקרת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר פרישתה מכס השיפוט, ב-4 ביולי 1988, מונתה לתפקיד מבקר המדינה. היא עמדה בראש מוסד מבקר המדינה במשך עשור, עד 4 ביולי 1998.

בתקופת כהונתה כמבקרת המדינה, היוותה בן-פורת גורם בעל השפעה ופעלה למינהל תקין בכל מוסדות השלטון. היא נחשבה כמי שיצקה תכנים חדשים למוסד המבקר, וכמי שעוררה את המשרד להיות בעל תפקיד אפקטיבי במלחמה בשחיתויות השלטון והמנהל הציבורי. בין היתר, היא אילצה את המפלגות השונות לפרסם את רשימות התורמים להן, וביקרה את צה"ל על כך שמסיכות הגז שחילק ערב מלחמת המפרץ הראשונה לא היו יעילות דיין.

הדו"חות שפירסמה עוררו הד נרחב בציבור, במיוחד הדו"ח של שנת 1992, שצייר תמונה קשה של התנהלות שלטונית מושחתת, מינויים פוליטיים ומתן כספים ייחודיים. דו"ח זה נוצל על ידי מפלגת העבודה בתעמולת הבחירות לכנסת ה-13.

בשנת 1991 הוענק לבן-פורת פרס ישראל למפעל חיים. בשנת 2004 הוענק לה התואר "יקירת ירושלים".


מרים בן-פורת הלכה לעולמה ב-26 ביולי 2012. בת 94 הייתה במותה. הובאה לקבורה בהר המנוחות בירושלים[2].

לבן-פורת ובעלה יוסף הייתה בת אחת, אשר השניים אימצו כאשר הייתה בת 5.

ספרה האוטוביוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ש. בן חיים, החל משפטו של עו"ד חרותי, מעריב, 27 ביוני 1957
  2. ^ המצבה ומקום הקבר של מרים בן פורת, באתר "פרויקט גלעד"


מבקרי המדינה
זיגפריד מוזס יצחק ארנסט נבנצל יצחק טוניק יעקב מלץ מרים בן־פורת אליעזר גולדברג מיכה לינדנשטראוס יוסף שפירא
19491961 19611982 19821987 19871988 19881998 19982005 20052012 2012 ואילך