יהדות רג'ו אמיליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ההקדשה מעל ארון הקודש שהועבר לקריית שמואל

יהודים הגיעו לעיר רג'ו אמיליה שבצפון איטליה בימי האימפריה הרומית. הם המשיכו להתגורר בה לאחר התפרקותה ומהמאה ה-15 היו תחת השלטון הנאור של הדוכסים של משפחת אסטה (Este) אשר הזמינום בתור בנקאיים. במאה ה-17 הוקם גטו בעיר אך לא נגרם ליהודים סבל מיוחד. מספר התושבים היהודים בעיר הגיע עד לקרוב ל-1,000.

הקהילה היהודית במקום נודעה גם בזכות הרבנים שחיו בה: מנחם עזריה מפאנו, רבי אליעזר נחמן פואה - בעל ה"מדרש בחידוש", רבי בנימין הכהן ויטאלי ("הרב"ך"), רבי שמשון חיים נחמני, רבי ישעיהו באסאן, ובנו רבי ישראל בנימין באסאן, ועוד.

ב-3 בספטמבר 2008, במועד שהוקדש על ידי הקהילה האירופית לתרבות העברית ( Giornata Europea della Cultura Ebraica) נחנך בית הכנסת אשר שוקם בידי מומחים בהתאם לשיטות הבנייה של המאה ה-19.

תולדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדויות על קיומה של קהילה יהודית בעיר יש משנת 1413. מוסד למתן הלוואות הוקם על ידי Muso di Luguzo. שלטונם התאפיין בסובלנות ויחס הוגן כלפי יהודי העיר. במרוצת השנים הוקמה בה קהילה יהודית והגיעו אליה יהודים מצפון איטליה ומרכזה. היה להם חופש דתי, ביטחון אישי וכלכלי. מספרם היה 900 במאה ה-17, 700 בשנת 1856 וירד ל-100 בשנת 1925. בשואה נספו 11 יהודים בני העיר - לוח זיכרון הוצב לזכרם.

הקמת הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנת 1669 היהודים הורשו לגור ברחבי העיר, מקובצים באזורים שנקבעו מראש - היום : via dell'Aquila- ראשית הגטו. via Monzermone - הגטו השני בו הוקם בית הכנסת הראשון בשנת 1670. via Caggiati - הגטו השלישי. via della volta - הגטו המאוחר. כמו בשאר הגטאות באיטליה, שערי הגטו היו סגורים בלילות. היהודים נדרשו לקבור את מתיהם בגטו ורק לאחר ביטולו, בשנת 1818, הוקם בית קברות מחוץ לחומות העיר. הקבר היהודי הראשון היה של בנימינו פואה בשנת 1818. בגטו היו בתי כנסת אחדים ונוסח התפילה היה: איטלקי, אשכנזי וספרדי.

חובת ההתיישבות היהודית בגטו בוטלה במאה ה-19 עם כיבוש איטליה על ידי נפוליאון. במחצית השנייה של המאה ה-19 יהודי איטליה זכו לאמנציפציה מלאה ולפריחה בתחומים רבים ובכל הערים שם היו קהילות גדולות, הם בנו בתי כנסת מפוארים.

ברג'ו אמיליה הם "הסתפקו" בשיפוץ בית הכנסת הקיים. ביום 15 בינואר 1858 הם חנכו אותו מחדש והיה ל"בית אלוהים" מפואר. השלט, שהוצב על ארון הקודש ב-15 בינואר 1908, אשר נמצא היום בקריית שמואל, מזכיר את האירוע ובשפה מליצית, כך כתוב בו:

"יהודי רג'ו אמיליה חנכו ב-15 בינואר 1858 היכל זה – עדות של האמונה (באלוהים) שמורה בנו ושל לב גאה, בתקוה לתחיה שלנו (של יהודי איטליה) ושל איטליה. (היו אלה ימי התחיה והקמת המדינה האיטלקית). הקהילה (ברגיו אמיליה) הישראלית (היהודית) מודה לכל אלה שיזמו והשלימו פרויקט מפואר זה, ביום היובל לאירוע החגיגי, ולזכרו מציבים (שלט זה) כדי שהדורות הבאים ישמרו יחד עם דת אבותיהם, את אהבת המולדת (האיטלקית כמובן)."

זאת עדות מוחשית לרוח התקופה ברבות מקהילות ישראל באירופה המערבית: להיות יהודי בבית ועם זאת להיות אזרח משתלב ונאמן למדינתו - היות איטלקי בן דת משה .

הקהילה איבדה את כוחה בדורות האחרונים בגלל רדיפת ורצח יהודים בימי השואה, בגלל כוח המשיכה של הציונות, והאפשרויות הנרחבות בערים הגדולות.

בית הכנסת בעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הנוכחי של יהודי העיר נמצא ברחוב עתיק שהיו מיושב על ידי יהודים. החזית הנאו-קלאסית עוצבה בשנת 1856 על ידי פייטרו מרצ'לי (Pietro Marchelli) ויש לה כיפה פנימית מעוטרת בציורים (ראו צילום בקישורים). בית הכנסת עצמו ניזוק קשה מהפצצה בימי מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה המבנה לא שוחזר והודות לשלמה אומברטו נכון - יו"ר ארגון יהודי איטליה ויהודים נוספים ארון הקודש הגיע לישראל יחד עם עוד כארבעים ארונות קודש מאיטליה וארון הקודש מרג'ו אמיליה מוצב בבית הכנסת המרכזי בקרית שמואל.

ב-3 בספטמבר 2008, במועד שהוקדש על ידי הקהילה האירופאית לתרבות העברית ( Giornata Europea della Cultura Ebraica) נחנך בית הכנסת ונפתח שוב לציבור הרחב. השיחזור בוצע תוך שימוש בשיטות שהיו מקובלות בעת בניית בית הכנסת וכלל עיצוב הציורים שהיו על קירות בית הכנסת וכיפתו (ראו תמונה בקישור חיצוני).

הקהילה הקטנה של העיר פועלת בחסות יהדות מודנה.

בית הקברות היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש אזכור לבית קברות יהודי כבר בשנת 1547. הרישיון לקבורה ניתן ל: Vitale di Leone, שהיה בעל עסק בנקאי. בית הקברות שוקם בשנת 1992 בעזרת קרן פרס נובל של Rita Levi Montalcini .

תמונות מהרובע היהודי לשעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונות מארון הקודש שהועבר לקריית שמואל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]