סובלנות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צלב אנדרטת זיכרון יחד עם חנוכיה באוקספורד, אנגליה

סובלנות היא ערך מוסרי. סוֹבְלָנוּת היא קבלה והתייחסות בכבוד, בהבנה ובהיעדר אפליה כלפי השונים מבחינה חברתית, תרבותית או דתית, גם אם אינם מסכימים או תומכים בדעותיו, התנהגותיו או אמונותיו של האחר.

הגדרה בסיסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סובלנות היא ערך הנובע משיקול מוסרי שבו בוחרים באיפוק כלפי עמדות, אמונות, פעולות, קבוצות או פרטים שלא מסכימים להם או שאינם מקובלים. חוסר הסכמה הוא תנאי הכרחי למושג הסובלנות. הגדרת אדם כסובלני הוא כאשר הניגוד בינו לבין מושא הסובלנות מהותי. משום כך, הניגוד הוא בדרך כלל בולט לעין (כמו מין, צבע עור, מראה או לבוש) או לאוזן (לדוגמה, תפילות, שירה, דיבור בשפה זרה). יכולת התערבות הוא תנאי הכרחי למושג הסובלנות. טעמים ערכיים הם תנאי הכרחי למושג הסובלנות, כדי להבדיל מאיפוק מטעמים אחרים, או אדישות או תועלת. בחירה מודעת היא תנאי הכרחי למושג הסובלנות – כלומר בכוונה תחילה, כדי להבדיל מאדישות. ההימנעות מפעולה נגדית היא תנאי הכרחי. הסובלנות לפיכך היא עמדה פעילה ואינה מושג יחסי.[1] . הערכים עליהם מגוננת הסובלנות הם חירות וחופש בחירה שוויוני. סובלנות דורשת אכפתיות לרווחת הזולת. סובלנות היא בעיקר איפוק. לא להפעיל כוח שיש בידי הסמכות להפעיל כנגד ערכים ודעות והתנהגויות שאינם הולמים את ערכיה.

סובלנות מתקיימת בשני מישורים: 1. חברה כלפי פרטיה שיש ביניהם פערים, בעיקר הבדלי מעמד. 2. חברה כלפי קבוצות אחרות ותרבויות שונות.

ישי מנוחין טוען שסובלנות ופלורליזם מתנגשים זה בזה. בפלורליזם מקבלים את האחר בלי שזה יגרום לסבל, כלומר באופן חיובי ועם הכרה בלגיטימיות של כל אחת מהעמדות במסגרת גבולות מוסכמים. מנוחין טוען לפיכך שהמונח סובלנות מיותר ועדיף להשתמש בפלורליזם דמוקרטי – כדי להכיר באזרחים שווים בעלי דוקטרינות דתיות ומוסריות סבירות.[2]

תנאים להחלטה ומשמעות הסובלנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סובלנות מתקיימת רק כאשר יש ניגוד בין הסובלני למושא הסובלנות. לדוגמה, לא ניתן לומר שתושבת שאנגחאי מפגינה סובלנות כאשר אינה מתנגדת למגורי סינים בבניין מגוריה, ולא ניתן לומר שתושב שכונת מאה שערים שדעתו נוחה מהנחת תפילין בשכונתו הוא סובלני. לעומת זאת, תושבת שנגחאי או מאה שערים ייחשבו לסובלנים כאשר יגלו יחס דומה לפגאני בן טנגניקה בנסיבות דומות.

תנאי נוסף להגדרת אדם כסובלני הוא היות הניגוד בינו לבין מושא הסובלנות מהותי. משום כך, הניגוד הוא בדרך כלל בולט לעין (כמו מין, צבע עור, מראה או לבוש) או לאוזן (לדוגמה, תפילות, שירה, דיבור בשפה זרה). סובלנות כלפי פרטים שוליים וגילוי אי-סובלנות כלפי ניגודים מהותיים אינו יכול להיחשב סובלנות.

תנאי שלישי להגדרת אדם כסובלני הוא היכולת שלו להיות סובלני. כלומר, שתהיה לו יכולת לבטא בהתנהגות, בדיבור או במעשה אי-סובלנות, כאשר הוא בוחר במודע לנהוג בסובלנות.

סובלנות, בחברה, בתרבות ובדת, פירושה הסכמה קבוצתית ואישית עם קיומו של האחר, מי שדעותיו והתנהגותו שונים משלנו, והימנעות מפגיעה בו עקב היותו שונה.

חלק חשוב מהדמוקרטיה הוא הבנת רוח האדם, ובפרט הידיעה כי בני האדם אינם עשוים מקשה אחת. יש ביניהם מתיחויות ויריבויות בצד חברות ושיתוף פעולה וכן יש בהם שילוב של מעלות וחולשות אנוש. מכאן נובע, שאין מנוס בפוליטיקה מריבוי גוונים, מפיוס בין יריבים, מפשרות בין גישות מנוגדות, משיווי משקל בין אינטרסים ומיצירת מחסומים נגד כוח גס ופיתויי השלטון.

דבריו של פריקלס משקפים את המתינות, את הפשרנות ואת הסובלנות המובנות מאליהן בכל תרבות דמוקרטית. הפתיחות והסובלנות באות לידי ביטוי בין היתר בקביעתו ש"אין אנו אוסרים את הישיבה בעירנו על שום איש".[דרוש מקור] דהיינו, אין מגרשים זרים ואין מגבילים את חופש פעולתם. אכן, הדמוקרטיה האמיתית היא חברה פתוחה גם כלפי חוץ; קשה לנהוג על פי עקרונות של חופש, סובלנות ופתיחות בתוך המדינה ובה בעת ליצור חיץ בלתי חדיר בינה לבין העולם החיצון.

סובלנות מקושרת בדרך כלל עם פתיחות כלפי האחר, נכונות לקבל את שונותו והסברה כי באותה שונות עשוי להיות טמון ערך שמגלה הסובלנות עשוי לצאת נשכר ממנו. תרבויות סובלניות יותר הן בדרך כלל אלו שיש להן קשרים ויחסי גומלין עם תרבויות אחרות, ומבנה תרבותי פנימי היררכי פחות ובעל ניעות חברתית (מוביליות) גבוהה יותר. לרוב, מידת הסובלנות של חברה קשורה להיקף קשרי הסחר שיש לה עם תרבויות אחרות ולמידת הבידוד הפיזי והתרבותי של החברה.

גורמים התורמים להיעדר סובלנות הם סגירות, מבנה תרבותי היררכי, ניעות חברתית נמוכה יותר וקשרי סחר ותרבות דלים עם תרבויות אחרות. אחד הגורמים הנפוצים לאי–סובלנות הוא דוגמטיזם דתי, הרואה בדת הספציפית את האמת היחידה שאין בלתה, ודוחה אופני חיים אחרים כבלתי קבילים. היעדר סובלנות נפוץ גם בחברות אחרות שבהן נפוצה התפיסה כי השלטון או השליטים מחזיקים באמת מוחלטת כלשהי ודוחים גרסאות אחרות של האמת.

אביעזר רביצקי מציין את ה"סובלנות" כגורם התומך ב"חופש הביטוי"[3]


סובלנות כפטרנליזם והיעדר שוויון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייקל וולצר כותב בספרו "על הסובלנות" שהיא תמיד יחס לא שוויוני בו הקבוצות או היחידים מושאי הסובלנות נמצאים במעמד נמוך, כך שהתייחסות סובלנית היא פעולה של כוח, וקבלתה היא השלמה עם חולשה. צריך לשאוף לאמץ במקום סובלנות כבוד הדדי בין בני אדם.[4].

התערבות הומניטרית פועלת בשם הסובלנות ובעזרת הסכמים בינלאומיים עבור תושבים מדוכאים כדי להביא להם רווחה גדולה יותר, לדוגמה, הסנקציות נגד דרום אפריקה. במדינות לאום הקבוצה השלטת מארגנת את החיים הציבוריים לפי תרבותה ומנציחה אותה על ידי החינוך המקנה את סמליה וטקסיה וחגיה, זו המטרה של הקמת מדינת לאום. המדינה יכולה להרשות לעצמה להיות סובלנית כלפי המיעוטים שלה. כמיעוט הם רשאים להקים אגודות וולונטריות, בתי ספר, ארגוני תרבות, אך לא אוטונומיה שלטונית. כמו בקטלוניה שבספרד.[5] סובלנות מתקיימת בד בבד עם אי שוויון. קבוצה אתנית או דתית שהיא גם במעמד נמוך תהווה מוקד לחוסר סובלנות קיצוני שיתבטא לא בגרוש או בטבח משום שהם מועילים לחברה בעבודה שאף אחד לא מוכן לעשות, אלא באפליה מתמדת, דחייה והשפלה -כמו מהגרים בלתי חוקיים. ההשלמה עם נוכחותם אינה סובלנות אלא התעלמות.[6]

ירמיהו יובל טוען שבעבר סובלנות הייתה עניין של חסד פטרוני חד צדדי מצד מי שהכוח בידו. וכדי לשנות את ערכו צריך להחליפו במושג סובלנות כזכות ולא לבטל אותו. סובלנות היא הכרה באנושיות, זו אינה אמפתיה, היא אינה רגשית, והיא מתגלה דווקא במצב של עוינות וניגודים. סובלנות משמעה לסבול מהזולת ולהתגבר. הסבל הוא הבסיס לסובלנות.[7]

בישראל, טוען וולצר, קשרי הקהילה חזקים עד כדי כך שהם משסעים את החברה למחנות אתניים, דתיים ואידאולוגים קשיחים שכל אחד מהן מגן על גבולותיו ועל ערכיו, ויחד עם זאת הם כלואים בו בלא שבחרו בו.[8].

ציטוט מתוך דו"ח הוועדה הציבורית לגיבוש מדיניות ממלכתית בנושא חינוך לחיים משותפים בין יהודים לבין ערבים בישראל. פרופ' גבי סלומון. יו"ר שותף : ד"ר מוחמד עיסאוי. (2009). "סעיף מיוחד באמנה מחייב את המדיניות לאמץ אמצעים בתחום החינוך, להילחם באפליה גזעית ולקדם הבנה, סובלנות וידידות בין קבוצות אתניות ולאומיות במדינה. מושג "השותפות" מעצם הגדרתו מכיל: שוויון בין השותפים. שמשמעו, שוויון בהזדמנויות, שוויון בתהליכי קבלת ההחלטות, ובמשאבים. בנוסף, השוויון הינו מעבר לשוני התרבותי, החברתי והלאומי, להבדלים בהשקפות הפוליטיות ולהזדהויות נוספות."

באסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסלאם קרא לסובלנות גם עם הלא מוסלמים, וקרא לחיי דו קיום ושלום וידידות ללא קשר לאמונתם, צבע עורם או מוצאם. וזה בא לידי ביטוי בכמה צורות.

בסאם טיבי במאמרו 'זכויות אדם באסלאם ובמערב' טוען שדמוקרטיה וזכויות אדם הן הערבות העיקרית לכבוד האדם. והפונדמנטליזם המוסלמי הוא הזן האחרון לטוטליטריות ההולך בעקבות הפשיזם והקומוניזם. פונדמנטליזם מעניק לאמונה אופי אידאולוגי ומגייס אנשים נגד האויב הלא מאמין. על מנת שיהיה אפשר לגשר בין תרבויות חייבים להבין את העובדות: 1. התורות האסלאמיות והמערביות הן בעלות השקפה אוניברסלית לכן הן מתנגשות. 2. האסלאם הוריש למערב הישגים פילוסופיים ומדעיים ועליונות התבונה. אך המערב התפתח הלאה והאסלאם לא. 3. האסלאם גרם לפוליטיזציה של הדת. המערב ליהירות והגמוניה פוליטית. 4. רעיון זכויות אדם שייך למוסר אוניברסלי. מוסר כזה חייב להתבסס על חילוניות של הפרדה בין דת ופוליטיקה.

כמוסלמי טוען טיבי ידוע לו שהשריעה מנוגדת לרעיון זכויות אדם אינדיבידואליות בהבחנתה למי מגיע זכויות. לכן זכויות אדם הן חילוניות אך אינן מנוגדות לדת, אלא במישור ערכי אחר. באסלאם החק אדם כפוף לחק אללה ולכן יש הבדל בין השריעה לבין נורמות מודרניות אליהן צריך להתאים.[9]


סובלנות המוסלמי כלפי המוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסוקי הקוראן המבורך ואמירות הנביא קוראים להתנהג בסובלנות וסלחנות, ואי השבת רעה תחת רעה, ועל זה יש תגמול מאללה, לדוגמה:

  1.  הנביא אמר "אללה לא יוסיף לעבד תמורת סלחנותו אלא יוקרה".
  2. אללה אמר בפסוק 34 בסורת פוסילאת (פרק 41: האותות המבוארים) "תשיב טובה תחת רעה, ואז ייהפך אויבך לידיד מקורב לך ואיש האמונים שלך".
  3. אללה אמר בפסוק 134 בסורת אל עמראן (פרק 3: בית עמרם) "הסולחים לאנשים כי אללה אוהב את המיטיבים".

סובלנות המוסלמי כלפי הלא מוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקוראן המבורך קבע יסודות להתייחסות ללא מוסלמים, ומהם:

  1. לנהוג בחסד, צדק, וסובלנות, אם אינם אויבים לאסלאם.
  2. אסר האסלאם את המלחמה בלא מוסלמים, כל עוד הם אינם תוקפים את המוסלמים או ארצות האסלאם. הנביא אמר "ומי שהורג בעל ברית, לא יריח את ריח גן העדן".
  3. הקוראן ציווה שהוויכוח עם "עמי הספר" (היהודים והנוצרים) יהיה בטוב, והתיר להתחתן עם בנותיהם.
  4. האסלאם ציווה לכבד את ההורים ולעשות איתם טוב, אפילו אם ינסו למנוע מילדיהם להתאסלם. אללה אמר בפסוק 15 מסורת לוקמאן (פרק 31: לוקמאן) "אך אם יתאמצו לאלץ אותך לצרף לי שותפים (לעבוד אלילים) אשר אינך יודע עליהם דבר, אל תשמע בקולם, אך בכל זאת התנהג אליהם בהגינות בעולם הזה, והמשך ללכת בדרך של הצדיקים, בסוף כולכם תשובו אלי ואני אספר לכם מה הייתם עושים".
  5. האסלאם מכבד את חופש הפולחן, האדם חופשי להתאסלם או לא. אללה אמר בפסוק 256 מסורת אלבקרה (פרק 2: הפרה) "אין דת בכפייה".


סובלנות לחוסר סובלנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

וואלצר, קארל פופר[10] וג'ון רולס[11] דנו בפרדוקס הסובלנות לחוסר סובלנות. וואלצר תהה "האם עלינו לסבול את הלא הסובלני?"

הוא מציין כי מרבית הדתות הנהנות מסובלנות, לא סובלניות עצמן, לפחות במובנים מסוימים[12].

רולס טוען כי יש לסבול זרם לא סובלני בחברה סובלנית אלא אם כן הזרם מאיים ישירות על ביטחון החברה.

הוא קושר עקרון זה ליציבות החברה הסובלנית, בה חברי זרם לא סובלני בחברה סובלנית, ירכשו לאורך זמן את הסובלנות של החברה הרחבה יותר.

פרדוקס הסובלנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרדוקס הסובלנות, או הפרדוקס גבולות הסובלנות, הוא פרדוקס לוגי בתורת ההחלטות.

הפרדוקס קובע שאם חברה סובלנית ללא גבולות, בסופו היכולת לסובלנות מנוצלת או מושמדת על ידי הלא סובלנים.

לראשונה הפרדוקס בא לידי ביטוי על ידי קארל פופר בשנת 1945, הוא תיאר זאת כרעיון פרדוקסאלי לכאורה, כי "כדי לקיים חברה סובלנית, החברה חייבת להיות בלתי סובלנית לחוסר סובלנות.

מה שבתורו שוחק את גבולות ההגדרת הסובלנות"[13].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מנוחין, ישי. (2005).'האם סובלנות נחוצה?' בתוך "האם סובלנות תנצח? חינוך מוסרי בעולם מגוון". עורכים: מנוחין, י. וי. יובל. ירושלים: מכון שפינוזה ומאגנס
  2. ^ מנוחין, ישי. (2005).'האם סובלנות נחוצה?' בתוך "האם סובלנות תנצח? חינוך מוסרי בעולם מגוון". עורכים: מנוחין, י. וי. יובל. ירושלים: מכון שפינוזה ומאגנס
  3. ^ "שאלת הסובלנות במסורת היהודית" קרן תל"י
  4. ^ וולצר, מייקל. (1999). "על הסובלנות". תל-אביב: משרד הביטחון. עמ' 59
  5. ^ וולצר, מייקל. (1999). "על הסובלנות". תל-אביב: משרד הביטחון. עמ' 35
  6. ^ וולצר, מייקל. (1999). "על הסובלנות". תל-אביב: משרד הביטחון. עמ' 64
  7. ^ יובל ירמיהו. 'סובלנות כחסד וכזכות' בתוך "האם סובלנות תנצח? חינוך מוסרי בעולם מגוון". עורכים: מנוחין, י. וי. יובל. ירושלים: מכון שפינוזה ומאגנס עמ' 105-121.
  8. ^ וולצר, מייקל. (1999). "על הסובלנות". תל-אביב: משרד הביטחון. עמ' 11
  9. ^ טיבי, בסאם. 'זכויות אדם באסלאם ובמערב' בתוך "האם סובלנות תנצח? חינוך מוסרי בעולם מגוון". עורכים: מנוחין, י. וי. יובל. ירושלים: מכון שפינוזה ומאגנס עמ' 206-211.
  10. ^ Karl Popper, The Open Society and its Enemies, 2012-12-06, עמ' Vol. 1, Notes to the Chapters: Ch. 7, Note 4. doi: 10.4324/9780203820377
  11. ^ John RAWLS, A Theory of Justice: Original Edition, Harvard University Press, 1971, עמ' p. 216., ISBN 978-0-674-01772-6. (באנגלית)
  12. ^ Walzer, Michael., On toleration, New Haven: Yale University Press, 1997, ISBN 0-585-34880-4
  13. ^ Rainer Forst, The Stanford Encyclopedia of Philosophy, Metaphysics Research Lab, Stanford University, Fall 2017, 2017(הקישור אינו פעיל)