יהדות שומקוטה מארה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הקהילה היהודית בשומקוטה מארה (אנ'), עיר במחוז סאטו מארה שבאזור טראנסילבניה הצפונית ברומניה, מנתה בשנת 1941 כ-897 יהודים, והיוותה כ-28% מהאוכלוסייה המקומית. רוב המשפחות היהודיות הגיעו מאזור גאליציה, ועברו להתגורר במקום בראשית המאה ה-19. בית כנסת ראשון נבנה בעיר בשנת 1962.

קהילת שומקוטה-מארה הייתה מרכז לקהילות היהודיות הקטנות יותר שהיו פזורות בלמעלה משלושים עיירות סביב העיר, ובכל אחת מהן התגוררו כמה עשרות יהודים.

בשנת 1944 רוכזו בני הקהילה והקהילות הקטנות שסבבו אותה בגטו באיה-מארה, ממנו נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ, ורוב בני הקהילה נרצחו שם.

תולדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד תום מלחמת העולם הראשונה נראה שרוב יהודי שומקוטה מארה הגיעו לעיירה בתחילת המאה ה-19, רובם מגאליציה. התושבים היו תחת חסותו של בעל הקרקעות שאנדור טלקי (Teleki Sandor), שהעסיקם באחוזתו הגדולה כמפקחים על האריסים, כסוחרי תבואה, מבשלי יין שרף ועוד. משנות ה-80 של המאה ה-19 ואילך החלו יהודי שומקוטה מארה לפעול בתחומים חדשים בכלכלת המקום. הם בנו בתי חרושת לחומץ ולשמן ואף כמה טחנות קמח גדולות היו בבעלות יהודית.[1] יהודי המקום עסקו גם במסחר בתבואה ופירות לייצוא, במסחר סיטוני וקמעוני, במלאכה ובשירותים. הקהילה היהודית נוסדה בשנות ה-20 של המאה ה-19. ובית הכנסת הראשון נבנה בשנת 1862. החברה קדישא נוסדה כבר ב-1852 ובאותה שנה נפתח ה"חדר" הראשון בקהילה. הקהילה עמדה בסימן של הרחבה בלתי פוסקת בראשית המאה מנתה קהילת שומקוטה מארה 528 נפש, בשנת 1920 היו בה 858 נפש. בשנת 1030 חלה ירידה קלה והיו בה 799 יהודים ואילו בשנת 1941 כבר מנתה הקהילה 897 יהודית. בממוצע היו היהודים בשומקוטה כ 27- 28 אחוז מהאוכלוסייה הכללית שברובה הייתה מיושבת רומנית.[1]

תיאור העיירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיירה היה בית ספר יסודי, בית קולנוע גן ציבורי שבימי הקיץ היו מנגנים בו בכלי נגינה וזוגות זוגות היו רוקדים. הבתים של היהודים נחשבו ליפים ביותר. לכל בית הייתה חצר פרטית ומסביבה עצי פרי ושטח גידול על מנת לגדל תירס. בחצר היה באר מים שבתוכה היו מחזיקים את הבשר או הדגים שישמרו טריים עד לשימוש. חלק מהתושבים גידלו תרנגולים או אווזים ובמשך הזמן שחטו חלק מהם לאכילה. מהנוצות היו מכינים פוך לכריות ושמיכות. על מנת לבשל השתמשו התושבים בכיריים מברזל שהדליקו אותם בעצים חתוכים. הארובה הוציאה את העשן מחוץ לבית. את האווזים היו מעשנים באמצעות הכיריים והארובה.

חיי הדת בקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניית בית הכנסת ארכה כשלוש שנים והייתה כרוכה במחלוקת חריפה, שכן לאחר הבנייה נשארו כמה מקומות שהבעלות עליהם לא הובררה. כמה מגדולי הרבנים נזקקו לפסוק בריב זה, כגון הגאון מהר"ם שיק, ר' מנחם מנדל פאנט (Paneth) ור' משה וייס מטארגו-לאפושולוי (Targu Lapusului).לקהילת שומקוטה-מארה היו מסונפים כל היהודים שב-34 כפרים בסביבה, ובהם כפרים שהיו להם מוסדות קהילתיים משלהם - בתי כנסת, מקוואות טהרה, בתי עלמין ואף שוחטים. בכפרים הבאים התקיימו מניינים קבועים: ברכז (Berchez), בוצ'יום (Buciumi), הידיאגה (Hideagaa), מירשול-מארה (Miresul Mare), רמטיה-ציוארולוי (Remetea Chiuarului), סאקאלאשן (Sacalaseni); בכל הכפרים הללו ישבו בין 30 ל-70 נפשות וקהילותיהם היו מסונפות לשומקוטה-מארה.

רב הקהילה הוא אשר פיקח על השוחטים, על המקוואות ועל חיי הדת. לפחות פעם בשנה היה עושה שבתו באחד הכפרים, נושא דרשה וממריץ את הכפריים לקיום מצוות הדת. הרב הראשון היה ר' עזריאל אייזיק קלר (1903-1823), אשר החל בכהונתו זמן קצר לאחר ייסוד הקהילה. היה מחשובי הרבנים בטראנסילוואניה ועמד בקשרי שאלות ותשובות עם רבים מגאוני הדור. הרב נפטר בכ"ד תשרי תרס"ד (1903). אחריו כיהן בנו, ר' אהרון צבי קלר (1928-1860), שנפטר בב' אייר תרפ"ח. מתואר גם סוחר האתרוגים, ר' אביגדור ויינברגר, אשר ישב בתחילת המאה ה-20 בשומקוטה מארה, וכתב ספר מוסר "סמיכת נופלים" (מהדורה א', סיגט תרס"ב). ספרו זה נפוץ תוך חמש שנים בשבע מהדורות ונמכר בכ-25,000 עותקים. גם שלוש המהדורות ביידיש (תרס"ב, תרס"ה, תרע"א) זכו לתפוצה רבה. בשנות מלחמת העולם הראשונה, גויסו כ-100 מיהודי שומקוטה מארה והסביבה, מהם נפלו במלחמה 12 חללים.

בין שתי מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מלחמת העולם הראשונה, פחת מספר יהודי שומקוטה מארה בכמאה נפשות. רבים עזבו את הקהילה ועברו לערים גדולות יותר, בעיקר לסאטו-מארה, שכן החלפת המשטר הייתה כרוכה במשבר כלכלי חמור לחלק ניכר ממפרנסי שומקוטה מארה. מסוף שנות ה-20 ועד אמצע שנות ה-30 שוב הייתה הקהילה בסימן עלייה. עשרות מיהודי הכפרים הסמוכים עברו לעיירה ולקראת סוף שנות ה-30 כבר הגיע מספר יהודי שומקוטה מארה למספרם שמלפני המלחמה ואף עלה עליו.

בחיי הכלכלה חלה, כאמור, נסיגה לאחר המלחמה. מספר בעלי אחוזות שבבעלותם שטחי קרקע נרחבים, נפגעו כתוצאה מהרפורמה האגרארית. סוחרי תבואה ופירות איבדו את שוקיהם בהונגריה ובאוסטריה, כן נפגעה פרנסתם של יהודים רבים. לפי רישום מ-1924 היה הרכב מפרנסי שומקוטה מארה והסביבה הקרובה כדלקמן: 3 סיטונאים, 15 בעלי אחוזה, 40 סוחרים, 50 בעלי מלאכה, 20 פועלים בלתי מקצועיים, 7 עורכי דין, 3 רופאים, 20 פקידים ועובדי שירותים. הקהילה התפתחה ומוסדותיה התרבו. ליד בית הכנסת היו עוד שני בתי מדרש, אחד בבניין ה"תלמוד תורה" ואחד נבנה במיוחד לצורכי החסידים, שהלכו ונתרבו. בשנות ה-30 למדו כמעט כל ילדי העיירה ב"תלמוד תורה", בו הרביצו תורה חמישה מלמדים. לקהילה לא היה בית ספר יסודי משלה, והילדים למדו בבית הספר הכללי של העיירה. בשנות ה-20 התקינו עירוב בקהילה, אך זה נתבטל לפי צו השלטונות באמצע שנות ה-30. בין המוסדות הקהילתיים ניתן לציין את ארגון הנשים, שעיקר תפקידו היה לספק ביגוד חם לילדי ה"תלמוד תורה" העניים ומתן עזרה וסעד לכלל נצרכי הקהילה. ב-1936 שוקם בית הכנסת הישן, שעמד להתמוטט. במשך שנים רבות עמד בראש הקהילה ר' שמואל צבי וייס, סוחר אמיד ותלמיד חכם גדול, שבא במשא ומתן של הלכה עם כמה מרבני הסביבה ועם האדמו"ר מספינקא, ר' יצחק אייזיק וייס. שעל חסידיו נמנה. חלק מן התשובות דנו בחיי קהילת שומקוטה-מארה. ר' שמואל צבי וייס אף ערך עיתון ביידיש בשם "טראנסילוואנישע צייטונג" (1935-1930), אשר נדפס בשומקוטה-מארה. בשנות ה-30 עמדו בראש הקהילה הרופא דוקטור שאנדור גאל ודוקטור ארמין גולדשטיין. רבה האחרון של שומקוטה מארה היה ר' יוסף צבי האלפרט, חתנו של הרב הקודם. הוא נספה בשואה מבחינה חברתית לא השתלבו יהודי שומקוטה מארה בחברה המקומית, פרט למספר בעלי מקצועות חופשיים. במיפקד של 1930 הצהירו 753 יהודים (מתוך 799) על יידיש כעל שפת אמם. הפעילות הציונית המאורגנת החלה ב-1926, עם ייסוד סניף של תנועת הנוער "אביבה". אך הוא לא הושתת על יסוד איתן ותוך זמן קצר דעכה פעילותו. רק בתחילת שנות ה-30 החלה שוב פעולה ציונית, והפעם על בסיס מוצק יותר. שלושת מוקדי הציונות היו: נוער "המזרחי", ארגון הנשים ויצ"ו וארגון הנוער "באריסיה". שלא כברוב ערי טראנסילוואניה לא נתקלה הפעולה הציונית בשומקוטה מארה בהתנגדותם של החרדים ושל החסידים, והאחרונים אף נכחו באחד מנשפי התרבות שערך הנוער של "המזרחי" (ב- 1935). הנתונים הבאים ממחישים את תנודת החיים הציוניים בשומקוטה-מארה: ב-1933 נמכרו 7 שקלים, ב-1934 -- 36, ב-1935 - 84, ב-1936 - 42, ב-1938 - 38 וב-1939 נמכרו 67 שקלים (באריסיה - 42, "מזרחי" - 25)

גורל יהודי הקהילה בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף מאי 1944 הועברו כל יהודי שומקוטה מארה והכפרים המסונפים לה לגטו באיה מארה.[1]

יהודי שומוקוטה ככל היהודים הכפריים שבנפות נאגי באנה, שומוקוט ומונושטור, הוכנסו לגטו בור פאטק, משם גורשו לאושוויץ בי"א סיוון תש"ד ושם רוב בני הקהילה נרצחו.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי המלחמה נתקבצו בשומקוטה מארה כ-200 משרידי השואה, בחלקם מכפרי הסביבה וממקומות אחרים ברומניה, ובכללם מיהודי בוקובינה הצפונית. נעשה ניסיון לשקם חיים קהילתיים כלשהם; הוקם מטבח ציבורי ואף הוכתר רב, ר' יחזקאל רוטנר, חתן הרב האחרון ששימש כסגן הרב לפני המלחמה. היהודים ניסו לחזור לחיי השיגרה וחגגו את חגי ישראל, פורים, שמחת תורה ואף קיימו בבית הכנסת בריתות וסעודות כיד המלך. עם עלית הקומוניסטים. היה שוב מצב ביהודים בכי רע. הם פוטרו ממשרות ממשלתיות והעסקים שלהם הוחרמו הרבה יהודים הוכנסו לבית הסוהר ומתו שם. בעקבות כך תוך זמן קצר עזבו רוב היהודים את המקום ורובם עלו לישראל, יחד עם הרב רוטנר, המכהן ב-2017 בשכונת אחוזה בחיפה. בשלהי העשור השני של המאה ה-21 נשארו בשומקוטה מארה יהודים בודדים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 יצחק יוסף כהן (עורך), גל-עד ליהדות נאג' באניה, נאג' שומקוט, פלשו באניה, קפולנוק מונושטור והסביבה, ארגון יוצאי באיה מארה, 1966