יהודה סולודוחה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהודה סולודוחה, 1959

יהודה (יולי ארונוביץ') סוֹלוֹדוּחֹה (בכתיב יידי: יהודה סאָלאָדוכא, רוסית: Юлий Аронович Солодухо;‏ 30 ביולי 1877, אשמיאני28 באפריל 1963, לנינגרד) היה מזרחן וחוקר תלמוד יהודי סובייטי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה סולודוחה נולד באשמיאני שברוסיה, החמישי מבין תשעת ילדיהם של אהרן ונחמה. הוא קיבל חינוך יהודי מסורתי, וב-1899 החל ללמוד בישיבת וולוז'ין. ב-1900 פרסם ב"המליץ" סדרת טורים על אורחות הישיבה, תחת שם העט 'יהודה אהרנזאָהן' (=אהרנזון, הפטרונים שלו), אך לבסוף התברר העניין והוא סולק. אז עבר לליפאיה, בה החל להשלים את השכלתו הכללית מתוך כוונה להיות מורה. בעת שהותו בעיר התפרנס ממתן שיעורים פרטיים בעברית ושימש ככתב "הזמן". הוא היה גם לפעיל ציוני, הצטרף לאגודת "שוחרי ציון" המקומית ואף נבחר כציר לקונגרס הציוני העולמי החמישי. ב-1905 הוסמך כמורה מטעם המכון להוראה בריגה. ב-1907 עבר לבירה סנקט פטרבורג. ב-13 במאי 1910 נישא לסוניה (שרה דבורה) נביאז'סקי, שאותה הכיר בעת שהיה מורה הפרטי, בטקס שנערך בבית הכנסת הגדול בעיר. מאותה שנה ועד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה היה כתב "הצפירה" בבית התחתון של הפרלמנט. הוא שימש כמזכיר אגודת "חובבי שפת עבר" שבנשיאות הברון דוד גינצבורג. בנוסף ראו אור תרגומיו לרוסית של כמה מיצירות י"ל פרץ ושלום עליכם.

ב-1924 התקבל כחבר בלשכה המקומית של עובדי ההוראה, וב-1930 מונה למזכירהּ. ב-1932 נכנס בשערי המכון הגבוה ללימודי מזרחנות (אנ') בלנינגרד; ב-1 בנובמבר 1934 התקבל כעמית במחלקה ליהדות, וב-1937 עבר למחלקת המזרח התיכון העתיק. ב-15 ביוני 1938 אושרה הדיסרטציה שלו בנושא "העבדות בקרב היהודים בעיראק ובסוריה בין המאה השנייה והרביעית לספירה" והוענק לו תואר מועמד למדעים (מקביל בערך לדוקטור). ב-1940 מונה לעמית בכיר במכון. במחקריו, שעסקו בחברה היהודית של המזרח הקרוב בימי התלמוד כפי שהיא משתקפת בו, הפעיל סולודוחה שיטות מרקסיסטיות וחתר להציג את קיומן של תופעות כמו מלחמת מעמדות. ב-1940 יצא לאור חיבורו על ההשתתפות היהודית במרד המזדקי ועל סיבותיה החברתיות; הוא העריך כי יהודי ההרים הם צאצאיהם של גולים שגורשו לקווקז לאחר ההתקוממות של מר זוטרא, ראש הגולה במקביל לתנועה המזדקית. ב-1941 פרסם מאמר על הארגון הכלכלי של יהודי סוריה ועיראק במאות הראשונות לספירה. בעת הפלישה הגרמנית שהו החוקר ואשתו בלנינגרד הנצורה, ולבסוף פונו ממנה לטשקנט ב-1942. הוא המשיך לפרסם את עבודותיו במקום מושבו החדש, ובין היתר חיבר מונוגרפיה על פועלו של יצחק בן אברהם עקריש כעורך איגרת חסדאי אבן שפרוט אל מלך הכוזרים. לאחר המלחמה שב סגל המכון ללנינגרד, ובהמשך הועבר למוסקבה. ב-1948 השלים סולודוחה ספר על המבנה המעמדי בעיראק מהמאה השלישית ועד המאה החמישית.

ב-1949, בעת המאבק נגד קוסמופוליטיות, הוא גונה על ידי ראש המכון למזרחנות, פרופ' וסילי סְטְרוּבֶה (אנ'), כ"קוסמופוליט חסר שורשים" (האשמה שכוּונה בעיקר כנגד יהודים). מאמריו זכו לביקורות קטלניות, וב-15 באוגוסט 1950 יצא לפרישה מוקדמת. הוא לא פרסם דבר במשך שנים, עד לתקופת ההפשרה: ב-1956 ניתן לו תקן בשלוחת המכון למזרחנות שנפתחה בעירו לנינגרד. ב-1962 וב-1963 יצאו לאור כמה מאמרים פרי עטו על החברה היהודית באימפריה הסאסאנית. הוא מת ונקבר בבית העלמין היהודי בלנינגרד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Jacob Neusner, Soviet Views of Talmudic Judaism: Five Papers, Brill, 1973.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו: