י"ל פרץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
י"ל פרץ
I L Peretz postcard.jpg
לידה 18 במאי 1852 (יוליאני) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 במרץ 1915 (יוליאני) (בגיל 62) עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת ורשה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית, יידיש עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סיפור קצר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מימין לשמאל: יעקב דינזון, י"ל פרץ ושלום עליכם
י"ל פרץ ויעקב דינזון
קברו של י"ל פרץ – "אוהל פרץ" (או "מאוזוליאום שלושת הסופרים"), יחד עם יעקב דינזון וש. אנ-סקי – מעשה ידיו של הפסל הנודע אברהם אוסצ'גה, בבית העלמין היהודי בוורשה

יצחק ליבוש פרץ, שנודע בראשי התיבות י"ל פרץ (30 במאי18523 באפריל1915; י"ב בסיוון התרי"ב - י"ט בניסן התרע"ה; רוסית: Ицхок-Лейбуш Перец, פולנית: Icchok Lejbusz Perec), מחשובי הסופרים ביידיש ובעברית ואחד מאבות תקופת התחייה בספרות.

י"ל פרץ תיאר את חיי הקהילה היהודית במזרח אירופה, הזדהה עם סבלות פשוטי העם וכתב באור חיובי על תנועת החסידות, שהייתה בתקופה זו יעד להתקפות עזות הן מצד המשכילים היהודיים והן מצד נאמני הדת במתכונתה המסורתית הישנה - המתנגדים.

מרבית יצירותיו של פרץ הן סיפורים קצרים, אך הוא כתב גם שירה, סיפורים ארוכים כמו "חורבן בית הצדיק" (במקור: די גאלדענע קייט - "שלשלת הזהב"), תרגומים - בעיקר של יצירותיו שלו עצמו מיידיש לעברית, וכן עסק בהוראה ובעידוד סופרי יידיש צעירים.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרץ נולד בעיר זמושץ' שבפולין הקונגרסאית למשפחה מסורתית. הוא התחנך בחדר ובישיבה, אך גילה את ההשכלה והמדע כשקרא ולמד באופן אוטודידקטי, ללא מסגרת רשמית. כמו כן למד בכוחות עצמו מספר שפות. בשנת ה'תרל"א (1870 או 1871) השיאו אותו הוריו לשרה, בתו של המשכיל והסופר העברי גבריאל יהודה ליכטנפלד ולשניים נולדו שני ילדים. כעבור מספר שנים התגרשו בני הזוג, ופרץ נישא להלנה רינגלהיים.

במקביל לעבודתו בעיתון "השחר", שבו פרסם שירה ביידיש, למד משפטים וקיבל הסמכה, אך בשל היותו סוציאליסט נשלל רישיונו. בתקופה זו עבר לוורשה, שם הפך לפעיל בוועד הקהילה, וקנה לו שם ככותב מוכשר. סיפוריו עסקו בחיי היומיום של פשוטי העם, ונכתבו ביידיש, שפת העם.

בשנים האחרונות לחייו החל י"ל פרץ לכתוב בעיקר עברית, והשתדל לתרגם יצירות רבות שלו לשפה זו. בשנתו האחרונה היה פרץ חולה ומדוכא, בעיקר נגע ללבו מצב היהודים בעטיה של המלחמה העולמית שהשתוללה במלוא עוזה, והדי החזית המזרחית שהתרכזה בזמן זה בפולין, נשמעו והורגשו היטב בוורשה. כ-50,000 פליטים יהודים השתכנו במוסדות ציבור ובמקומות רבים אחרים בעיר, ופרץ הקדיש בשנה זו את מחצית יומו לאיסוף כספים וכתיבת מנשרים לטובת הפליטים[1].

י"ל פרץ היה סופר אהוב ומוערך עד כדי שבמותו נערכה לו הלוויה המונית בהשתתפות 100,000 איש. הוא קבור בבית הקברות היהודי בוורשה. יחד עם מנדלי מו"ס וש. אנ-סקי, הוא נחשב לאחד משלושת הקלאסיקונים של הספרות היידית.

נחום סוקולוב תיאר את דמותו של פרץ במילים אלו:

היתה לו לפרץ התלהבות שאיננה עוממת, היו לו הגיגים מלאי רגש, דמו וכל קרביו שועו, רעשו, תבעו, קבלו – אם היתה ואם לא היתה סבה מחוץ; הסבה היתה מבפנים: ככה היה האיש! לא הלך לאט לאט דרכו בתבל הלזו, הרחק מגדולות ונפלאות. לפני כבודו ענוה, וכל נתיבותיו שלום; אך ברעש ורגז גמא ארץ, או הגביה עוף כבן-רשף; ככה היה האיש!

פרויקט בן יהודה, לונדון 1915

פרץ הותיר אחריו בן יחיד, וקרוב משפחה – הסופר הצרפתי בן המאה ה־20 ז'ורז' פרק.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסופר הדו-לשוני, י.ל. פרץ, היה אחד מהמחדשים הבולטים של הספרות העברית, גם אם היה רחוק אידאולוגית מהסופרים מתווי הדרך של תקופתו, כמו אחד העם, ביאליק, ברדיצ'בסקי וברנר.[2]

בניגוד לסופרי תנועת ההשכלה שקדמו לו ותקפו את הבערות והניוון של הקיום היהודי בגולה, סימן י"ל פרץ את המעבר לתחייה בשנות ה-70 וה-80, במקביל לטלטלה שעברו ערכי ההשכלה. יחד עם זאת, הוא הדגיש את חשיבותה של הנאורות, אך דאג לכלול בה גם ערכי מסורת וצדק חברתי. ומכאן הגיעו מעשיו המוסר העממיות וסיפורי החסידים.[2]

הוא כתב על פשוטי העם בחיבה ובאהבה, תוך הדגשת רחמנותם, טוהר לבם וגדלות נפשם. כך בקובץ הסיפורים "מפי העם" ו"שלום בית" הוא כותב בחיוב על הנכונות למסור את הנפש על קידוש השם, ומעריץ את צניעותה, טוהרה וחכמתה של האישה היהודייה (כמו בסיפור על בת הרב העומדת מול מעניה הקוזאקים ובתחבולה ממיתה עצמה לבל תחולל).

פרץ הִרבה לכתוב על חיי החסידים העוסקים בעבודת השם מתוך אהבה ושמחה אמיתיות. הוא הדגיש את ההתעלות הדתית הבאה ממעמקי הנפש מתוך הארה פנימית ולא מתוך נאמנות עיוורת לרבי ולשלטונו.

בנוסף, פרסם מאמרים רבים אשר עסקו בהתגברות האנטישמיות אך גם בהקצנה בחברה היהודית, ובמעמד האישה בקרבה.

ספרי י"ל פרץ בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הכנסת כלה, מקובלים, וילנה, 1922.
  • האלמנה והרוח, עיבוד לעברית קלה, ירושלים, 1990.
  • האילמת; מנגינת הזמן, בן אביגדור, ורשה, 1913.
  • בשעת מגפה, ניו יורק, 1909.
  • הכנסת כלה, ניו יורק, 1900
  • חסידות, דביר, 1971.
  • טוב, דביר, 1929.
  • י"ל פרץ לבני הנעורים, דביר, 1929.
  • ילקוט פרץ, מעובד לעברית קלה, ירושלים, 1975.
  • כל כתבי י. ל. פרץ, העבריים והמתורגמים מיידיש, דביר, 1975.
  • מפי העם (הערות וביאורים: יהודה פרידלנדר; איורים: יוסל ברגנר), דביר, 1971.
  • נעילה, ניו יורק, 1920.
  • העגב, שירי אהבה, ורשה, 1890.
  • פוחת והולך, דביר, 1929.
  • אם לא למעלה מזה
  • מסיפורי הלבנה
  • אבני פינה; פיליטונים ומאמרים, כל כתבי יצחק לייבוש פרץ, כר' 8, דביר, תשכ"א
  • עיר המתים, כינס, תרגם וכתב מבוא: דורי פרנס, הוצאת מודן, 2018.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא י"ל פרץ בוויקישיתוף

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ש. אנ-סקי, חורבן היהודים בפולין, גליציה ובוקובינה (תרגם: ש"ל ציטרון), ברלין: הוצאת שטיבל, תרפ"ט–1929. עמ' 18–20.
  2. ^ 1 2 דן מירון, עולמו הרוחני של י.ל. פרץ, פרק ראשון, הארץ, 22 באפריל 2015