יהודי ההרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רבי יחיאל סבי מלמד תורה ביישוב גוּבָּה שבאזרבייג'ן, שנת 1919

יהודי הֶהָרים, היהודים ההרריים או יהדות קווקז, הייתה עד למלחמת העולם השנייה קהילה גדולה של יהודים. יהודים אלה חיו בעיקר בצפון ובמזרח הקווקז, במדינת אזרבייג'ן, ארמניה וגיאורגיה (שהיו חלק מברית המועצות לשעבר), וברפובליקות הרוסיות: צ'צ'ניה, דאגסטן, וקברדינו-בלקריה.

היהודים ההרריים מכנים עצמם בשם "ג'והור", שפירושו יהודים ושפתם היא ג'והורי. הכינוי "היהודים ההרריים" (ברוסית: גוֹרְסְקִי יֶברֶאי), ניתן על ידי הרוסים לקהילות היהודים במזרח הקווקז החל במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה, עם כיבוש אזור זה על ידי האימפריה הרוסית. בישראל ידועים בני העדה בכינוי "קווקזים".

שמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח יהודי-ההר או היהודים ההרריים הוא תרגום של המונח הרוסי "גוֹרְסְקִיֶה יֶבְרֶאִי", שנטבע במחצית הראשונה של המאה ה-19 עם סיפוח הקווקז על ידי האימפריה הרוסית.

היהודים ההרריים מכנים עצמם בשם "ג'וּהוּר" שמשמעותו יהודי, ולעיתים רחוקות גם "ג'וּבוּר", "צ'וּבוּר" או "צ'וּפוּר". המוסלמים כינו אותם בשם "גיאוּר" (לא מוסלמי), "גיבוּר", "עיבְר" (עברי), ומאוחר יותר "צ'ופוט", "ג'וגוט". בחבל הקווקז ובמערב אסיה האות "י" מבוטאת כ "ג'וּ" ולפעמים האות "ה" הופכת להיות "בְ" בגלל השפעתה של השפה הרוסית על שפות הקווקזיות, מכאן אפשר להניח שג'וּהוּר/ג'וּבוּר הוא בעצם שילוב של יהוּד עם גיאוּר/גיבוּר/עיבְר[דרוש מקור].

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים ההרריים מכנים עצמם בשם "ג'והור" שפרושו יהודי ושפתם בהתאם היא ג'והורי – "יהודית". השפה שייכת למשפחת הלשונות האיראניות. ג'והורי היא שפה יהודית, ניב של פרסית יהודית. כמות המילים העבריות והארמיות בשפה הג'והורי וכן הגייתן מעיד על כך שמקור שפתם הייתה עברית וארמית שהתדלדלה במשך הדורות וקלטה לתוכה מילים פרסיות ומאוחר יותר גם מילים אזריות ואווריות עד שנוצרה השפה הנקראת היום ג'והורי או טאטית יהודית - בגלל קרבתה לשפה הטאטית שאותה דוברים הטטים. הם גם דוברים עברית בנוסף לאזרית ורוסית.

קהילות יהודי ההרים ישבו בדאגסטן, צ'צ'ניה, צפון אוסטיה, קברדינו-בלקריה,קובה וכן באזור פיאטיגורסק שבמחוז סטברופול, שמרבית אוכלוסייתן רוסית. חלוקה זו מקבילה בחלקה לחלוקה מסורתית לקבוצות (השגורה בפי יהודי ההר עצמם) שלהן דיאלקטים נפרדים של שפתם:

מיקום גאוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרי הקווקז, צפון אזרבייג'ן

יהודי ההרים ישבו בדאגסטן, צ'צ'ניה, צפון אוסטיה, קברדינו-בלקריה, וכן באזור פיאטיגורסק שבמחוז סטברופול. עד לפני שנות ה-70 ישבו רובם של יהודי ההרים בכפרים הרריים וערים הסמוכים לאורך הים הכספי באזור דאגסטן, קייטאג, טארקי ומאגאראמקנט (שלושה יישובים), וכן בדרבנט ומחצ'קלה ובמספר כפרים באזרבייג'ן (הכפר "קראסניה סלובודה" שבמחוז קובה ואוגוז (וורטאשן לשעבר). מספר קבוצות מיהודי ההרים התיישבו באזור צפון צ'צ'ניה-בגרוזני, גרוזני ונלצ'יק. בהגירה הגדולה שבין שנות ה-70 לשנות ה-90 עלו רוב יהודי ההרים למדינת ישראל אך חלק היגרו לארצות הברית או למוסקבה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורת של היהודים ההרריים רואה ביהודי הקווקז כצאצאי גולי יהודה שהוגלו לבבל או צאצאי שבט יהודה שהוגלו לאשור[1].

יש הטוענים, כי העיר טרבנת, שבה חי החכם רבי שמעון ספרא דטרבנת המוזכר בתלמוד הירושלמי[2], היא דרבנט[דרוש מקור], אך רוב ככל החוקרים סוברים שזו חורבת טרבנת בעמק יזרעאל[3][4].

חוקרים מודרניים כמו יהודה סולודוחה נטו "לקשור את התגבשות עדת היהודים ההרריים לשלטון האימפריה הסאסאנית בפרס", ולהגירות יהודיות משם בשל רדיפות במאות 5 וה-6[5]. החל מהמאה ה-17 ישנו תיעוד של קבוצה מגובשת של יהודי ההרים על ידי נוסעים מאותה תקופה.

לפי המסורת של יהודי ההרים, הם חיים באזור הקווקז כבר משנת 772 לפנה"ס בתקופת שלמנאסר החמישי או סרגון השני מלכי אשור. ככל הנראה יהודי הקווקז ושכניהם הקרובים, הטטים, הגיעו לאזור הקווקז מאזור דרום איראן של היום, מה שהיה באותם הימים חלק מהאימפריה הבבלית או הפרסית לחלופין. ככל הנראה האבות המשותפים פלשו לאזור הקווקז והתיישבו במקום כאשר זה היה תחת שלטון האימפריה הפרסית, באזור דאגסטן של היום. בראשית המאה השביעית לספירה סיפחו הכוזרים את מזרח הקווקז ואת יהודיה ומאוחר יותר קיבלו על עצמם את הדת היהודית. הסיפוח של היהודים היא אולי אחת מהסיבות העיקריות להמרת דתם ליהדות.

למרות אלפי השנים, שמרו יהודי קווקז על קשר עמוק עם היהדות. כמו יהודי בוכרה וגאורגיה, הקפידו במשך שהותם בניכר על חופה וקידושין, שחיטה יהודית, כשרות, ברית מילה ושמירת חגים ומועדים. הם מפורסמים בהכנסת האורחים שלהם. הם דוברים שפה יהודית מעורבת בפרסית, ארמית, אזרית ועוד.

בזמן המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 עבדו יהודי הרים בעיקר בחקלאות ובמסחר.

בתקופת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העולם השנייה מספר יישובים בצפון הקווקז נכבשו על ידי הנאצים, שהרגו יהודים מהיישובים הללו. במרס 1942 גילו הגרמנים קולחוז ע"ש שאומיאן של יהודים הרריים בחצי האי קרים הכבוש. כל היהודים ההרריים, כ-130 איש, נרצחו.[6] שני חלקים מצפון הקווקז השייכים לרוסיה היו תחת כיבוש גרמני: הראשון - מסתיו 1941 עד סתיו 1943. השני - מאוגוסט 1942 עד שנהדפו הגרמנים מהאזור בינואר 1943. אזור זה כלל את הקולחוזים בוגדנובקה ומנז'ינקו, בהם התגוררו יהודים הרריים ויהודים אשכנזים. הגרמנים טבחו באלה ובאלה כאחד. עוד רצחו הגרמנים יהודים בצ'רקסק, [7] קיסלובודסק, [8] מיקויאן שחר, [9] מינרלני וודי, [10] פיאטיגורסק, [11] טיברדה [12] ובוגדנובקה. [13] באוגוסט 1942 נכבשה העיירה מודזוק. באוקטובר 1942 נכבשה העיר נלצ'יק. בשתיהן חיו אלפי יהודים הרריים. היהודים האשכנזים נרצחו כמעט כולם. היהודים ההרריים סבלו מיחס מחפיר ועבודות כפיה אך בודדים מהם נרצחו. טרם החלטה כיצד לנהוג בהם, הגרמנים נהדפו ע"י הצבא האדום.

חלק גדול מיהודי קווקז התגייסו לצבא הסובייטי כדי לעזור במלחמה נגד הנאצים[14][15][16].

השלטון הסובייטי באזור הקווקז רצה להסיר מתושבי האזור סממנים דתיים בהתאם לאידאולוגיה הקומוניסטית. כחלק ממגמה זו הם שינו את שמות המשפחה של יהודי ההרים על מנת שיהיו דומים לאלו של שאר תושבי אזור הקווקז. דבר זה התבטא בלקיחת שם המשפחה היהודי והוספת הסיומת "ב" וכן בכינוי "טאטים" שניסו הסובייטים להדביק ליהודים בקווקז, וכן עד היום נכללים יהודי ההרים כחלק מהעמים הטאטים אף על פי שהוא ניתן להם בהתחלה ככינוי גנאי שלא מדגיש את יהדותם.

הנצחה ומחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2016 פורסם בהוצאת יד ושם מחקר של ד"ר קיריל פפרמן, The Holocaust in the Crimea and the North Caucasus, שחלק ניכר ממנו מוקדש לשואה בצפון קווקז ובמיוחד לגורלם של היהודים ההרריים בתקופת השואה.

מחקרים נוספים בנושא נתמכו על ידי המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם. אחד מהם הוא מחקרו של האנתרופולוג ד"ר חן ברם על יחסי גומלין בין יהודי קווקז ועמי האזור בתקופת השואה.

העלייה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלייה מהקווקז של היהודים ההררים החלה לפני קום המדינה, ובין היתר בגלי העליות הראשונות. יהודי הקווקז השתתפו בקונגרס הציוני הראשון בבאזל (קיימת תמונה המשלחת עם תיאודור הרצל), חברי הקהילה היו ממקימי ארגון השומר, הקמת חומה ומגדל ובניית הארץ (ביניהם אפשר למנות את צבי בקר, צבי ניסנוב ומשפחתו, ועוד. העולים מהקווקז אשר היו בעלי נסיון בעיבוד אדמות (לעומת אחיהם מאירופה ורוסיה שלא הורשו להחזיק באדמות בארץ מוצאן ככלל) היו בין החלוצים שהפריחו את האדמה בארץ בימיה הראשונים, ותרמו מנסיונם הם כאנשי עבודת כפיים וחקלאות, והן כלוחמים. העלייה הגדולה ביותר מן הקווקז התרחשה בשנות השבעים של המאה ה־20, והולידה יישוב חדש, בחודש יוני 1981 הוקם בצפון השומרון היישוב חיננית, ובו שבעים משפחות. גל העלייה הגדול של שנות התשעים הביא עולים רבים, ובסוף שנות התשעים מונה העדה הקווקזית בישראל כ-80,000 נפש. ריכוזים גדולים של יהודי ההרים ישנם בעכו, נוף הגליל, באר שבע, אופקים, קריית גת, שדרות ועוד. בין יוצאי הקהילה וצאצאיהם ניתן למנות את הזמרות יפה ירקוני ושרית חדד, הזמרים עומר אדם וגל אדם, המוזיקאי מארק אליהו, האלופים יקותיאל אדם ואודי אדם, ועוד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהודי ההרים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה יוספוב (1991), "היהודים ההרריים בקווקז ובישראל", ירושלים, דפוס פרינטיב.
  2. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק ד', הלכה ה'
  3. ^ זאב ספראי, הקהילה היהודית בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים ה'תשנ"ה, עמ' 56.
  4. ^ שמואל קליין, ארץ הגליל, ירושלים ה'תשכ"ז, עמ' 110.
  5. ^ מרדכי אלטשולר (תש"ן, 1990), "יהודי מזרח קווקז", ירושלים, יד יצחק בן –צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים.
  6. ^ על רצח יהודי שאומיאן, באתר יד ושם (באנגלית)
  7. ^ על רצח יהודים בצ'רקסק, באתר הפרויקט המקוון של המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, "הסיפורים שלא סופרו" – the Untold Stories - העוסק באתרי רצח בשטחי ברה"מ לשעבר.(באנגלית)
  8. ^ על רצח יהודים בקיסלובודסק, באתר המכון לחקר השואה ביד ושם (באנגלית)
  9. ^ על רצח יהודים במיקויאן שחר, באתר המכון לחקר השואה ביד ושם(באנגלית)
  10. ^ על רצח יהודים במינרלני וודי, באתר המכון לחקר השואה ביד ושם (באנגלית)
  11. ^ על רצח יהודים בפיאטיגורסק, באתר המכון לחקר השואה ביד ושם (באנגלית)
  12. ^ על רצח יהודים בטיברדה, באתר המכון לחקר השואה ביד ושם (באנגלית)
  13. ^ על רצח יהודים בבוגדנובקה, באתר המכון לחקר השואה ביד ושם (באנגלית)
  14. ^ Mineralnyye Vody בתקופת השואה, באתר "יד ושם" (באנגלית)
  15. ^ מפת נתיבי ההתקדמות של יחידות ההרג של האיינזצגרופן, מתוך אתר יד ושם
  16. ^ אליסה אברמוב, כך השתמשו יהודי קווקז במגפה כדי להונות את הנאצים, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, אפריל 2020