יהודי ההרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יהודי ההרים או היהודים ההרריים או יהדות קווקז, הייתה עד למלחמת העולם השנייה קהילה גדולה של יהודים. יהודים אלה חיו בעיקר בצפון ובמזרח הקווקז, במדינות אזרבייג'ן, צ'צ'ניה, דאגסטן, ורפובליקת קברדינו-בלקריה. היהודים ההרריים מכנים עצמם בשם ג'והור שפרושו יהודים ושפתם בהתאם היא ג'והורי – "יהודית". הכינוי "היהודים ההרריים" ברוסית: גוֹרְסְקִי יֶברֶאי, ניתן על ידי הרוסים לקהילות היהודים במזרח הקווקז החל במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה, עם כיבושו של מזרח הקווקז על ידי האימפריה הרוסית. בישראל ידועים בני הקהילה בכינוי "קווקזים".

שם[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים ההרריים מכנים עצמם בשם ג'והור שמשמעותו יהודי-עברי. בחבל הקווקז ובארצות הדוברות את השפה הפרסית האות "י" מבוטאת כאות "ג" ובתוך הקווקז(דאגסטן ואזרבייג'ן) בקרב עמים הדוברים שפה הטורקית האות "ג" מתבטאת כ ג'ו , מכאן ג'והורי הוא בעצם יהורי. מילה זו משלבת את המילה יהודי ועברי. היהודים ההרריים היו מוכרים באזור גם בשם "עברי", שני המילים "ג'והודי" (יהודי) ו"עברי" התאחדו עם הזמן ונוצר שם אחד כולל - ג'והורי.

לצד אלה אפשר למצוא שמות נוספים ליהודי ההרים: "קווקזים", "גוֹרְסְקִי יֶברֶאי", "ההרריים", "טאטים", "דאג צ'ופוט", "ג'והור", "יהודי מזרח קווקז", "יהודי דאגסטן", היהודים "הצ'רקסים". אלה רק חלק מהשמות שניתנו בתקופות שונות.

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ג'והורי

היהודים ההרריים מכנים עצמם בשם ג'והור שפרושו יהודי ושפתם בהתאם היא ג'והורי – "יהודית". השפה שייכת למשפחת הלשונות האיראניות. ג'והורי היא שפה יהודית, ניב של פרסית יהודית. כמות המילים העבריות והארמיות בשפה הג'והורי וכן הגייתם מעיד על כך שמקור שפתם הייתה עברית וארמית שהתדלדלה במשך הדורות וקלטה לתוכה מילים פרסיות ומאוחר יותר גם מילים אזריות ואווריות עד שנוצרה השפה הנקראת היום ג'והורי או טאטית יהודית - בגלל קרבתה לשפת הטאט שאותה דוברים הטטים. הם גם דוברים עברית בנוסף לאזרית ורוסית.

קהילות יהודי ההרים ישבו בדאגסטן, צ'צ'ניה, צפון אוסטיה, קברדינו-בלקריה, וכן באזור פיאטיגורסק שבמחוז סטברופול, שמרבית אוכלוסייתן רוסית. חלוקה זו מקבילה בחלקה לחלוקה מסורתית לקבוצות (השגורה בפי יהודי ההר עצמם) שלהן דיאלקטים נפרדים של שפתם:

  • "דֶרבֶּנדי": מצפון הקווקז – דרום דאגסטאן (על שם העיר דרבנט).
  • "ח'איתוֹע'י": מצפון הקווקז – מרכז דאגסטאן וצפונה, צ'צ'ניה וקברדינו-בלקריה.
  • "ע'וּבָּאִי" (קובאי): מצפון אזרבייג'ן מהעיירה קובה וסביבתה, וכן מרבית יהודי באקו .
  • "שירְווֹני": ממערב אזרבייג'ן, מיישובים כפריים שונים ומהעיירה וַרטָאשֶן.

מיקום גאוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי ההרים ישבו בדאגסטן, צ'צ'ניה, צפון אוסטיה, קברדינו-בלקריה, וכן באזור פיאטיגורסק שבמחוז סטברופול. עד לפני שנות ה-70 ישבו רובם של יהודי ההרים בכפרים הרריים וערים הסמוכים לאורך הים הכספי באזור דאגסטן, קייטאג ,טארקי ומאגאראמקנט (שלושה יישובים), וכן בדרבנט ומחצ'קלה ובמספר כפרים באזרבייג'ן (הכפר "קראסניה סלובודה" שבמחוז קובה ואוגוז (וורטאשן לשעבר). מספר קבוצות מיהודי ההרים התיישבו באזור צפון צ'צ'ניהגרוזני, גורני ונלצ'יק. בהגירה הגדולה שבין שנות ה-70 לשנות ה-90 היגרו רוב יהודי ההרים למדינת ישראל אך חלק היגרו לארצות הברית או למוסקבה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורת של היהודים ההרריים רואה היהודי הקווקז כצאצאי גולי יהודה שהוגלו לבבל או צאצאי שבט יהודה שהוגלו לאשור‏[1]. אולם מסורת זו לא יכולה ללמד על המוצא האפשרי של יהודי ההרים. היעדרם או מיעוט הימצאותם של כוהנים ולויים בקרב יהודי קווקז, לא תומך במסורת זו. בהיעדר זה "קשה לראות הוכחה חד משמעית למוצאם מגולי ממלכת ישראל".

עדות אחרת למוצאם היא בתלמוד הירושלמי הדן ברבי שמעון, ספרא דטרבנת - (כפי הנראה דרבנט) (מסכת מגילה, פרק רביעי, הלכה ה'). במחקר המודרני הנטייה היא "לקשור את התגבשות עדת היהודים ההרריים לשלטון האימפריה הסאסאנית בפרס", ולהגירות יהודיות משם בשל רדיפות במאות 5 וה-6[2]. החל מהמאה ה-17 ישנו תיעוד של קבוצה מגובשת של יהודי ההרים על ידי נוסעים מאותה תקופה.

לפי המסורת של יהודי ההרים, הם חיים באזור הקווקז כבר משנת 772 לפנה"ס בתקופת שלמנאסר החמישי או סרגון השני מלכי אשור. ככל הנראה יהודי הקווקז ושכניהם הקרובים, הטטים, הגיעו לאזור הקווקז מאזור דרום איראן של היום, מה שהיה באותם הימים חלק מהאיפריה הבבלית או הפרסית לחלופין. ככל הנראה האבות המשותפים פלשו לאזור הקווקז והתיישבו במקום כאשר זה היה תחת שלטון האימפריה הפרסית, באזור דאגסטן של היום. בראשית המאה השביעית לספירה סיפחו הכוזרים את מזרח הקווקז ואת יהודיה ומאוחר יותר קיבלו על עצמם את הדת היהודית. הסיפוח של היהודים הינה אולי אחת מהסיבות העיקריות להמרת דתם ליהדות.

למרות אלפי השנים, שמרו יהודי קווקז על קשר עמוק עם היהדות. כמו יהודי בוכרה וגאורגיה, הקפידו במשך כל אלפי שנות שהותם בניכר על חופה וקידושין, שחיטה יהודית, כשרות, ברית מילה ושמירת חגים ומועדים. הם מפורסמים בהכנסת האורחים שלהם. השפה שלהם היא שפה יהודית מעורבת בפרסית, כורדית, טורקית וכדומה.

בזמן המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 עבדו יהודי הרים בעיקר בחקלאות ובמסחר. לאחר כיבוש האזור על ידי רוסיה, לאחר מלחמת העולם הראשונה נשבה רוח חדשה בקהילה, אשר עד אז יצרה קשר רק עם הקהילות הקרובות אליה במרכז אסיה ובכורדיסטן.

במלחמת העולם השנייה מספר יישובים בצפון הקווקז נכבשו על ידי הנאצים, שהרגו יהודים מהיישובים הללו.‏[3][4]

השלטון הסובייטי באזור הקווקז רצה להסיר מתושבי האזור סממנים דתיים בהתאם לאידאולוגיה הקומוניסטית. כחלק ממגמה זו הם שינו את שמות המשפחה של יהודי ההרים על מנת שיהיו דומים לאלו של שאר תושבי אזור הקווקז. דבר זה התבטא בלקיחת שם המשפחה היהודי והוספת הסיומת "ב" וכן בכינוי "טאטים" שניסו הסובייטים להדביק ליהודים בקווקז, וכן עד היום נכללים יהודי ההרים כחלק מהעמים הטאטים למרות שהוא ניתן להם בהתחלה ככינוי גנאי שלא מדגיש את יהדותם.

יהודי קווקז והתנועה הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, החלה במזרח רוסיה פעילות ציונית מוגברת. האילוצים לכך היו שונים: באותה תקופה התחוללו פוגרומים כנגד היהודים ברוסיה, ליטא, ביילורוסיה ופולין. יהודים ברחו ממקומות שונים גם מפחד שיגויסו לצבא. כל זאת גרם לנדידתם ולמציאת מקלט בקרב היהודים ההרריים. הם חיפשו בקווקז מקורות פרנסה במקצועות שונים הקשורים בעסקי הנפט אשר בבאקו.

בתחילה, הייתה התמרמרות נגד הפולשים האשכנזים שכונו "אפיקורסים", בגלל היותם יהודים שאינם שומרי מצוות. ליהדות קווקז, שומרת המצוות ברובה, היה קשה לעכל זאת. אך ברבות הימים רוככה הגלולה ומצאו שיתוף רב ברעיונות. מלבד הזקנים, שדבקו במסורת האבות והציונות שלהם התבטאה בדרכים אחרות. היהודים האשכנזים התפשטו בכל הערים הגדולות בהן שכנו אחיהם ההרריים שסעדום בכל מקומות מושבם כיד האירוח הטובה עליהם. היהודים ההרריים שמרו בתחילה על מרחק מה'אשכנזים' מכיוון שאלו לא דיקדקו במצוות התורה וזקני העדה חששו מהשפעתם על צעירי העדה.

עם הזמן, הצטרפו אל האשכנזים רוב רובם של בני העדה וכולם עבדו במשותף להחדרת התודעה הציונית שמטרתה עלייה לארץ הקודש. לרעיון זה לא התנגדו זקני העדה. הציונות, במובנה הדתי, הייתה קיימת תמיד בקרב היהודים ההרריים. בכל הזמנים היו עליות לירושלים; מי ברגל ומי ברכב. הציונות במובנה המשיחי הייתה מושרשת עמוק בלב יהודי קווקז. הם תרמו שקלים לישיבות אשר בארץ הקדושה עוד לפני קום הציונות. שליחים רבים התקבלו בחמימות ונתרמו להם כספים וספרי תורה לבתי כנסת ולבתי מדרש אשר בירושלים. גם למוסדות אחרים תרמו ביד רחבה. יהודים הרריים באו להיטמן בהר הזיתים. העולים הגיעו לארץ בכל התקופות והזמנים, זאת הייתה ציונותם. הצעירים סיגלו לעצמם גם את הציונות החדשה שהאשכנזים הביאוה זה עתה. נרקמו יחסים עם היהודים שברחבי האימפריה הרוסית. היו קשרים דתיים כגון השתלמות בישיבות. עוד בשנת 1850 בנו יהודי קווקז לאחיהם היהודים ההרריים בירושלים שכונה שנקראת "בית-ישראל" עד עצם היום הזה.

התנועה הציונית נתנה תנופה רבת היקף להגשמת חלומם של ההרריים לעלייה ולהתנחלות. התנועה סחפה גם את הוותיקים ונמצאו מתוכם דוברים ופעילים שעשו רבות בתחום הציונות והעלייה. עקב פעילות זאת נפתחו בתי ספר חדשים ללימוד העברית והופיעו עיתונים וספרים בעברית. עולים נשלחו להתיישבות בארץ. בנו שכונות מיוחדות לבני העדה; נוסף לשכונה בירושלים, בשנת 1924 נוסדה "שכונת הקווקזים" בתל אביב. שישים שנה עמדה השכונה על תִלהּ, עד שנהרסה עם בניית התחנה המרכזית החדשה של תל אביב. בנה המפורסם של קבוצת עולים זו היה האלוף יקותיאל אדם; הוא נהרג במלחמת "שלום הגליל" בשנת 1982.הפעילות הציונית התגברה עם התחדש מלחמת העולם השנייה. בתקופה הזאת הגיעו פליטים רבים מכל קצווי רוסיה ופולניה. גם הם קיבלו סעד ועזרה. לאחר המלחמה חזרו הפליטים למקומות מושבם ואלה שנשארו התמזגו עם התושבים ההרריים שהכירום כאחיהם לכל דבר.

עם קום התנועה הציונית והקונגרס הראשון, נמשכו לארגון הציוני רבים מיהודי קווקז. רצונם היה עז לעלות ולהחל בעבודת האדמה בארץ. בשנת 1898, לאחר הקונגרס הציוני השני, התכנסה בבאקו אסיפה ומשתתפיה יסדו אגודה ציונית. מדי שנה הצטרפו לאגודה רבים נוספים. רבתם פעילות ההסברה, מכרו שקלים והחתימו מניות של "אוצר התיישבות היהודים". נאספו כספים לתנועת הפועלים בארץ ישראל ולמען בית ספר ביפו. בבית הכנסת נאספו תרומות ליישובי ארץ ישראל, נאספו שקלים, נפתחו ספריות וקורסים ללימוד השפה העברית. יהדות קווקז הייתה ערה לכל המתרחש בפזורות בהן חי העם היהודי. ראוי לציין שהיהודים ההרריים לא שכחו לשלוח מברקי ברכה לקונגרסים הציוניים הראשונים ולאחר מכן להשתתף גם בכמה מהם, בתור צירים המייצגים את השבט המופלא הזה.בשנת 1899, עת התקיים הקונגרס השלישי בבזל, ד"ר הרצל הזכיר באסיפה שהתקבל מכתב ברכה מהיהודים ההרריים היושבים בהררי קווקז. הארכיטקט מארמורק הודיע לבאי הקונגרס שחברות ציוניות נוסדו גם בין היהודים שבהרי הקווקז אגודות משלמי מיסים.הרצל התפעל מאנשי העדה, במיוחד מכך שעיסוקם העיקרי בחקלאות ואמר: "הם יהיו חלוצי עבודת האדמה בארץ ישראל". אהדתו של הרצל ודבריו החמים גרמו לגל עלייה מוגבר של יהודי הקווקז.בשנת 1900, בטאמיר-חאן-שורה, התאחדו האגודות הציוניות ואספו כספים. כן פתחו חדר ללמד את התלמידים, ונפתח אולם לאסיפות.

בשנת 1900 אספו כספים ושלחו לקונגרס הציוני הרביעי את נציגי עדת היהודים ההרריים מתתיהו בוגטירוב ושלמה מרדכייב.הד"ר הרצל התפעל מאנשי העדה והם הצטלמו בחברתו של ד"ר הרצל. ב־5 באפריל 1904 פנו לד"ר הרצל מרדכייב ובוגטירוב, ראשי התנועה הציונית בקווקז, בבקשה להקצות אדמה להתיישבות חקלאית לקבוצה בת 40-30 משפחות המחכות לעלייה מידית, ולא נענו. באותה שנה יצאו כמה משפחות בדרכן ארצה, אך מחוסר אמצעים נשארו בטורקיה. ב-1905- ביקשו כמה יהודים אמידים לרכוש אדמות, ולא דחו על הסף הצעה לקניית קרקע בעבר־הירדן בין מוסלמים באומרם כי גם בקווקז הם חיו אתם כל השנים, וכי ביכולתם להגן על עצמם במו ידיהם, אך הדבר לא נסתייע. עוד שתי קבוצות – האחת של 600 והאחרת של 300 איש – התארגנו בשנים 1905-6, אך בהיעדר תמיכה, לא הצליחו לממש את חלומן.שנת 1907 הייתה שנה של עלייה ברוכה מן הקווקז. באו 998 איש ורובם התיישבו בירושלים, כשליש מהם ביפו, וכמאה התיישבו במושבות. חלום הקמת יישוב ליהודי הקווקז התגשם באותה שנה, עם עליית רבה הראשי של דרבנט, רבי יעקב יצחקי, בראש כמה משפחות. הקבוצה רכשה בכספה 1,000 דונם בסביבה עוינת בקרבת ראשון-לציון, ובג' חנוכה עלו על הקרקע.למושבה שיסדו קראו באר-יעקב,על שם הרב יעקב יצחקי.בתחילה התיישבו במקום שמונה משפחות,ולאחר מכן נוספו עוד עולים.באין תקציב בנו המתיישבים בתים הדומים לבתיהם שבכפרי הקווקז – כעין מחילות מאבנים ומטיט מיובש בשמש. המים הובאו ממרחקים והיו במשורה. המתיישבים נטעו תחילה עצי שקדים, אחר כך פרדסים ועצי פרי אחרים.בשנת 1910 כבר מנה היישוב 308 נפשות. בתקופת מלחמת העולם הראשונה גייס הממשל הטורקי את הגברים במושבה לעבודת כפייה בים-המלח.בסיום המלחמה חזרו מעטים לכפר ומצאו אותו הרוס ושדוד, ועוד הוסיף על הפורענות הארבה שפשט על הארץ באותה עת. הם נאלצו להתחיל הכול מבראשית. אחרי המלחמה רווח ליישוב, המוסדות המיישבים ביקשו מאנשי הכפר לקבל מתיישבים חדשים מקרב האשכנזים וללמדם חקלאות, ואמנם הם הכשירו רבים לעבודת אדמה וראו בכך אתגר וכבוד.

המאמצים לקבלת עזרה מהמוסדות הציוניים לרכישת קרקע נמשכו, אך הסיוע לא בא. הקבוצה הירושלמית בראשות ששון מכתייב נקטה יזמה והשתתפה בבניית שכונת בית-ישראל בירושלים. מכתייב בנה בניין גדול ובו דירות, חנויות ובתי-מלאכה לבני העדה. הוא הקים רפת גדולה ובה עדר פרות חולבות משובחות וכמה מאות עזים וכבשים, והיא סיפקה חלב ומוצרי גבינה ליישוב הירושלמי. הרועים היו מבני העדה הקווקזית. עולים מהקווקז היו גם בין הראשונים שבנו את שכונת גבעת-שאול במערב ירושלים בשנת 1907. בשנת 1908 נבנה בית-כנסת לעדה בשכונת בית-ישראל בכספו של הנדיב פסח אלקנה סובייב. שמואל שמואלוב בנה בית-כנסת וישיבה בשכונת מילנר שליד מאה-שערים והקדיש אותם ליוצאי העיר ורטשן. היום המקום עזוב ומוזנח. עוד ניסיון התיישבות היה בשנת 1909, כשעשר משפחות מרובות ילדים, עובדי אדמה מן הכפר חסוויוּרט בצפון דאגסתאו, התיישבו במושבה מחניים ליד אגם החולה. מייסדיה היו יהודים מגליציה והם עזבו אותה בגלל מחלות, מצוקה וחשש מהתקפות הבדווים. לאחר שנתיים, ובשל אותם קשיים ממש, נאלצו גם המתיישבים הקווקזים לנטוש את מחניים.

פרק מפורסם בתולדות הקווקזים בארץ קשור בעלילות ארגון "השומר". בשנת 1908 עלו שושנה ניסנוב ובנהּ יחזקאל לארץ, לאחר שהבן יהודה נהרג בידי מרצחים מוסלמים כשיצא להגן על העיר טמיר-חאן-שורה. שנתיים לאחר מכן הצטרף אליהם גם הבן צבי ושני הבנים התגייסו לשורות ארגון "השומר". המשפחה גרה במסחה (כפר-תבור), שני הבנים נודעו באומץ לבם ובגבורתם וביתהּ של שושנה היה בית חם ופתוח לכל חברי "השומר". יחזקאל ניסנוב נהרג ב23.2.1911- בהתקפה מן המארב. האם, שמורשת גאולת הדם הקווקזית בערה בה, דרבנה את בנה צבי לנקום את דם אחיו, אך חבריו בארגון "השומר" הניאו אותו מלעשות כן.

קילוח דק עולים המשיך להגיע לארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1922 ביקשו כאלף איש לעלות לארץ. הם הגיעו לקושטא, שם התגלגלו במוסדות שונים, רעבים ובלי תעודות. מיכאל אברמוב, בא-כוח הקבוצה, נסע לארץ ישראל והצליח בכל פעם לקבל מהשלטונות הבריטיים אישור עלייה לכמה עשרות משפחות בלבד. בסך הכול קיבלו 175 משפחות רישיונות עלייה. בשנת 1926 עלו 126 משפחות, חלקן ברגל דרך פרס ועיראק, והגיעו בחוסר כול. חלקן מן המשפחות גרו זמנית באוהלים על שפת ימהּ של תל אביב.

בשנת 1926 הוקם היישוב כפר-ברוך שליד נהלל בידי קבוצת משפחות מבולגריה, מכורדיסטן, מטורקיה ומהקווקז. בתחילה לא היו דרכי גישה אל היישוב, לא הייתה בו אספקת מים, והמתיישבים גרו באוהלים. כעבור שנתיים - למעלה ממחצית התושבים שנשארו במקום היו יוצאי הקווקז. שאול רבאיוב היה דמות בולטת בכפר, איש רב-פעלים, חקלאי מנוסה ועסקן מקובל על כולם. בניו המשיכו אחריו, ומילאו תפקידים בכירים בבריגאדה ובצה"ל.

העלייה הגדולה מן הקווקז בשנות השבעים של המאה ה־20 הולידה גם היא יישוב. בחודש יוני 1981 הוקם בהרים שמעל ואדי ערה היישוב חיננית, ובו שבעים משפחות. גל העלייה הגדול של שנות התשעים הביא עולים רבים, ובסוף שנות התשעים מונה העדה הקווקזית בישראל כ80,000- נפש. אנשי העליות החדשות מפוזרים במקומות רבים ברחבי הארץ,עם ריכוזים גדולים בעכו, קריית ים, באזור השרון המרכז – אור-עקיבא, חדרה, פרדס-חנה, נתניה, כפר סבא, פתח תקווה וראשון לציון, ובערי הדרום – באר-שבע, אופקים, נתיבות ושדרות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוספוב משה (1991), "היהודים ההרריים בקווקז ובישראל", ירושלים, דפוס פרינטיב.
  2. ^ מרדכי אלטשולר (תש"ן, 1990), "יהודי מזרח קווקז", ירושלים, יד יצחק בן –צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים.
  3. ^ http://www1.yadvashem.org/untoldstories/database/index.asp?cid=233
  4. ^ http://www1.yadvashem.org/untoldstories/img/barbarosa_map.pdf


יהדות אסיה
אוזבקיסטןאזרבייג'ןאינדונזיהאיראןאפגניסטןארמניהבוכרהגאורגיהיהודי ההריםהודוהונג קונגטג'יקיסטןטורקיהיפןכורדיסטןלבנוןמיאנמרסוריהסיןסינגפורעיראקחצי האי ערבפקיסטןקוצ'יןקזחסטןקירגיזסטןקפריסיןרוסיהתימןצפון תימן)
ילדים יהודים עם המורה שלהם בסמרקנד