יהודי החצר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יהודי החצרגרמנית: Hofjuden) הם יהודים ששימשו כסוכנים של חצרות שליטי מדינות גרמניה השונות. אחדים מהם הגיעו לעשירות מופלגת ונעשו מלוויהם, יועציהם ועושי-דברם בענייני-כספים של נסיכים ומלכים, שקירבום לחצרותיהם והעסיקו אותם לפעמים גם בתפקידים מינהליים ודיפלומטיים (לא-רשמיים וסודיים).

תפקיד דומה מילאו גם יהודים בעיראק (ראו בהמשך).

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מלחמת 30 השנים התחילו גם הישויות הפוליטיות השונות בגרמניה לעבור לצורת שילטון ריכוזית–אבסולוטית. לשם כך נזקקו השליטים הגרמנים לפקידים שיהיו נאמנים להם ולא למעמדות הקיימים.

ההנהגה העירונית הקיימת (הפטריציאט) שהייתה בעלת כוח פוליטי וכלכלי משל עצמה כחלק מהשיטה הפיאודלית, התנגדה להעברת סמכויות לידי הנסיכים ושאר שליטים ואף התנגדה לשיטות הכלכליות החדשות אותן ניסו הנסיכים להטמיע. כי כל סמכות שנטל לעצמו הנסיך נגרעה מהם.

שליטי הישויות בגרמניה מצאו ביהודים בני ברית שיהיו מוכנים לעשות כרצונם, כי ליהודים לא הייתה נאמנות למערכת הפיאודלית הקיימת שלא קלטה אותם לתוכה, וכן היו היהודים בעלי השכלה (לפחות ידיעת קרוא וכתוב), בעלי ניסיון מסחרי-כלכלי ובעלי קשרים עם קהילות אחרות, קשרים שעזרו להם לספק לנסיכים את צרכיהם הצבאיים.

יהודי החצר היו משרתיהם הנאמנים של המושלים במאבקם נגד מתנגדיהם הפנימיים והחיצוניים.

תפקידם בחצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי החצר תפקדו כאפסנאים במלחמות שבמאות ה-17 וה-18 וסיפקו צורכי מזון ומלאי צבאי, לבוש ואריגים, טבק ויי"ש לצבאותיהם ולחצרותיהם של שליטי אוסטריה, פרוסיה ושל מדינות גרמניה השונות.

מעמדם החוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

למעמדם של יהודי החצר לא היה בסיס חוקי והם היו תלויים בחסדי המושל ושנואים על האצולה ועל המוני העם כאחד.

מעמדם של יהודי החצר היה רב-סכנות לעצמם ולכל העדה היהודית, מאחר שהיו תלויים בשרירות לבם של השליטים האבסולוטיים ובחילופי רצונם/כעסם, ונפילתם של היהודים המקורבים למלכוּת גררה אחריה לעתים פורענויות לשאר אחיהם. הגילויים השונים והמנוגדים שבתופעה ההיסטורית של "יהודי החצר" בגרמניה של המאות ה-17 וה-18 והשניות - ולפעמים אף הטרגיות - שבמעמדם באו לידי ביטוי בדמויותיהם ובגורלם של אישים כגון שמואל אופנהיימר, שמשון ורטהיימר, יוסף זיס אופנהיימר, מנדיל רוזנבאום.

מעמדם בקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין יהודי-החצר, היו בודדים שהתרחקו ממורשתם היהודית ומעמם היהודי, וניסו להידמות בכל לחברת החצרנים הנוצרים. אך רובם נותרו יהודים נאמנים, שברק עושרם וגדולתם שימש להם רק חיפוי כלפי חוץ להוויתם ולפעילותם הפנימית במסגרת החיים היהודיים המסָרתיים. בין יהודי-החצר היו רבים שהיו פרנסים בקהילותיהם, והשתמשו בקרבתם למלכוּת כדי להיות שתדלנים ליהודי המדינות. יש מהם שהצליחו להעביר גזירות, כגון למנוע הדפסת כתבי-פלסתר ודברי-ניאוץ נגד היהודים, לבטל פעולות של גירוש יהודים וכדומה; הם גם הקימו בכספם בתי-כנסת, הדפיסו ספרי-תלמוד, ייסדו בתי-דפוס, בתי-מדרש וישיבות; בעקבות פעולותיהם, שוקמו/חודשו כמה קהילות שנתבטלו בימי הרפורמציה, כגון בדרזדן, בלייפציג, בקאסל, בבראונשוייג ובהאלֶה.

חלק ממערכת הקשרים של יהודי החצר נבעה מקשרי החיתון ביניהם. כך למשל דודתו של יוסט ליבמן, שהיה אחד מיהודי החצר בברלין, הייתה אמו של ליפמאן ברנס שהיה יהודי חצר בהנובר. ברנס עצמו חיתן את בנו האחד עם בתו של שמשון ורטהיימר, את בנו השני חיתן עם בתו של אליהו גומפרץ ואת בתו עם הרב דוד אופנהיים מפראג. אחד מנכדיו של ברנס נישא לאחת מבנותיו של ברנד להמן.

בארצות ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך דומה קרה גם בארצות ערב, למשל בבגדאד היו סוחרים יהודים עשירים שהלוו לח'ליפים ולאנשיהם סכומי כסף משמעותיים. סכומים אלו ייצגו את ההון העצמי של אותם עשירים והסכומים שהופקדו בידיהם על ידי יהודים אחרים.