יום ראשון הגדול

יום ראשון הגדול
Any Given Sunday
בימוי	אוליבר סטון
הופק בידי	ריצ'רד דונר, אוליבר סטון
תסריט	אוליבר סטון, ג'ון לוגן
עריכה	סטיוארט לוי
שחקנים ראשיים	אל פצ'ינו; קמרון דיאז; ג'יימי פוקס
מוזיקה	ריצ'רד הורוביץ', פול קליי
צילום	סלווטורה טוטינו
מדינה	ארצות הברית
חברת הפקה	האחים וורנר
חברה מפיצה	האחים וורנר
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	22 בדצמבר 1999
משך הקרנה	162 דקות
שפת הסרט	אנגלית
סוגה	סרט דרמה, American football film
תקציב	55 מיליון דולר
הכנסות	100 מיליון דולר
הכנסות באתר מוג'ו	anygivensunday
	דף הסרט ב־IMDb

יום ראשון הגדול (באנגלית: Any Given Sunday) הוא סרט קולנוע אמריקאי מסוגת דרמת ספורט אשר עלה לאקרנים בשנת 1999. בסרט, בבימויו של אוליבר סטון, מככבים אל פצ'ינו, קמרון דיאז וג'יימי פוקס לצד שורה של כוכבים נוספים בתפקידים משניים.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת הסרט עוקבת אחר מועדון פוטבול פיקטיבי בשם "מיאמי שארקס"^[1]. מועדון השארקס מנוהל על ידי משפחת פיצ'יונטי, אך לאחר שאב המשפחה מת עבר הניהול לידי בתו כריסטינה, המתייחסת לפוטבול כאל עסק כלכלי. מאמן הקבוצה הוא טוני דימאטו (פצ'ינו), כוכב פוטבול בעברו שהפך למאמן הקבוצה בימיו של אביה של כריסטינה, וליווה אותה זמן רב. על אף הישגים רבים בעבר כעת הקבוצה מדשדשת ומפסידה כסף.

העלילה נפתחת במשחק בין השארקס לקבוצה יריבה לקראת סיום העונה הסדירה ב-NFL. השארקס מתמודדים על אחד הכרטיסים האחרונים למשחקי הפלייאוף, אך מתקשים לנצח. דימאטו סומך בעיקר על קפטן הקבוצה, "קאפ" רוני - שחקן ותיק המתקרב לסיום הקריירה שלו, המוביל את צוות ההתקפה של השארקס זה שנים. התקווה מתנפצת במהרה לאחר שקאפ נפצע ולא יכול להמשיך לשחק. לאחר שגם המחליף של "קאפ" נפצע, נאלץ דימאטו לפנות לקוורטרבק השלישי שלו - וילי בימן, שחקן צעיר אלמוני שמעולם לא שיחק במעמד שכזה. על אף הציפיות הנמוכות מצליח בימן להוביל את השארקס לניצחון וכוכבו מייד דורך.

הסרט מציג מספר קווי עלילה במקביל: העימות בין כריסטינה הצעירה ותאבת הכוח לבין דימאטו המסורתי והמזדקן; ג'וליאן, רץ אחורי בשארקס, הפועל באנוכיות כדי להבטיח בונוסים; מאבקו של "קאפ" לשקם עצמו לפני שבימן יתפוס את מקומו ובמקביל שוקל פרישה עקב הפציעות הרבות שספג; רופא הקבוצה המשקר לשחקנים בדבר מצבם הבריאותי עד אשר נחשף על ידי הרופא הצעיר, אשר בתורו צריך להתמודד עם שאלות מוסריות כאשר השחקנים מבקשים ממנו משככי כאבים ועוד.

ציר העלילה העיקרי סובב סביב בימן, אשר לאחר התהילה הפתאומית רב עם חברתו, חי חיי הוללות ומבקר את חבריו לקבוצה ואת דימאטו, עד אשר כולם מפנים לו גב. צירי העלילה מגיעים לנקודת שיא במשחק הפלייאוף של השארקס, בו בימן משלים עם חברי הקבוצה, קאפ חוזר למגרש ומשתף פעולה עם בימן, כריסטינה מבינה כי טעתה בדרך התנהלותה חסרת הפשרות ודימאטו מוביל הקבוצה לניצחון.

באפילוג הנהלת השארקס מקיימת מסיבת עיתונאים לאחר העונה המוצלחת לרגל עזיבתו של דימאטו. כריסטינה מודה לדימאטו על עזרתו רבת השנים, אך זה, בפיתול לא צפוי בעלילה, מכריז כי הוא עוזב לקבוצה חדשה ולוקח עמו את בימן.

שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוות השחקנים מגוון וכולל מספר רב של כוכבי קולנוע, פוטבול ואף מוזיקה. בין שחקני הקולנוע ניתן למנות את אל פצ'ינו (המגלם את טוני דימאטו), קמרון דיאז (כריסטינה פיצ'יונטי), ג'יימי פוקס (וילי בימן), דניס קווייד ("קאפ" רוני) וג'ון מקגינלי (ג'ק רוז). לצידם מופיעים גם מספר כוכבי פוטבול לשעבר, כגון לורנס טיילור ("שארק", רכז ההגנה של הקבוצה) וג'ים בראון (מאמן ההגנה של הקבוצה). עוד לצדם מופיע כוכב הראפ אל אל קול ג'יי (ג'וליאן) וארון אקהרט (ניק).

סגנון הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי הסרט אוליבר סטון שיבץ במהלך הדיאלוגים והסצינות השונות "חיתוכים" שונים להמחשת הרגשות והאסוסיאציות של הדמויות. כך, למשל, בעוד שהמאמן משוחח עם שחקנו על ההקרבה הנדרשת ממנו משולבים בסצנה קטעים מתוך סצינות קרבות הגלדיאטורים בבן חור. במקרים אחרים, כאשר המאמן המזדקן מתרפק על עברו נראים קטעי ארכיון של משחקי פוטבול בהם, כביכול, נטל חלק.

קווי העלילה השונים משתלבים זה בזה גם במהלך סצינות, כך שנוצר רצף של קטעים קצרים משתי סצינות המשתלבים יחדיו, לעיתים במעין מונטאז'. דוגמה לכך היא סצנת השיא של הסרט, בו הקבוצה נאבקת לזכות במשחק הפלייאוף; סטון בחר להציג את השניות האחרונות והמכריעות של המשחק כאשר הן נקטעות שוב ושוב בשיחה בין בעלת הקבוצה כריסטינה לאמה, אודות אופן התנהלותה של כריסטינה. במהלך הקטעים המציגים את השיחה מופיע שעון הסופר את השניות לסוף המשחק, אשר מתנהל במקביל.

הסרט משופע גם בנעימות ושירים המלווים את הסצינות השונות. בין השירים בולטים במיוחד שירי ראפ, חלקם בביצועו של אל אל קול ג'יי המופיע גם בסרט.

הכנסות וביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט עלה לאקרנים בארצות הברית ב-22 בדצמבר 1999, לקראת ערב חג המולד - ובכך זכה לסוף שבוע ארוך בו סרטים נוטים לזכות בהכנסות רבות יותר בארצות הברית. כמו כן, היה זה שיא העונה הרגילה בליגת הפוטבול האמריקאית ולקראת משחקי הפלייאוף. תחת תנאים אלו היה הסרט למכניס ביותר באותו סוף שבוע בארצות הברית, בו גרף כ-13.5 מיליון דולר^[2]. הכנסות הסרט ירדו באופן מתון יחסית^[3] והסרט ירד מהאקרנים בארצות הברית לאחר שגרף כ-75.5 מיליון דולר^[4]. הכנסותיו מחוץ לארצות הברית הסתכמו בעוד כ-24.7 מיליון דולר, ובכך הביאו את סך ההכנסות למעט מעל 100 מיליון דולר^[4], כמעט פי 2 מתקציב ההפקה של הסרט^[5].

מבקרי הקולנוע קיבלו הסרט בדעות מעורבות. חלקם התלוננו על סגנון העריכה התזזיתי לעיתים בו השתמש סטון^[6], בעוד אחרים הלינו על חוסר בשורה תחתונה או בלבול בין קווי העלילה הרבים^[7]. לעומתם, מבקרי קולנוע אחרים דווקא שיבחו את הסרט. כך, לדוגמה, כתב רוג'ר איברט כי אמנם הסרט עמוס בקלישאות, אך הבימוי והמשחק מצליחים להתעלות מעליהן^[8]. ביקורת אף מחמיאה יותר לסרט, נשמעה מפיו של ג'יימס בררדינלי. לטענתו של בררדינלי, שחקני הקבוצה מוצגים כגלדיאטורים המושלכים אל הזירה ללא כל אפשרות לשרוד. בדימוי חריף זה מפגין אוליבר סטון את חושיו המפותחים להיסטוריה, ומראה וירטואוזיות בבימוי ריאלסטי וסוריאליסטי כאחד^[^{דרוש מקור]}. הסרט הוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין והיה מועמד לפרס "דב הזהב"^[9].