יעקב הקרקסאני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יעקב הקירקיסאני)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יעקב בן יצחק אל־קרקסאני (אבו יוסף יעקובּ) היה חכם קראי בן המחצית הראשונה של המאה ה-10 בקירוב. נחשב לאחד מגדולי חכמי הקראים. עסק בפרשנות, פילוסופיה, חקר הלשון העברית ובהיסטוריה של עם ישראל.

כינויו נובע משם עיר מולדתו, אולם הדעות חלוקות האם הייתה זו "קִרקִיסִיא", היא כּרכּמיש, או "קרקסאן" הסמוכה לבגדד. בערבית הוא נקרא "אבו יוסף יעקוב אלקרקסאני".

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט מאוד ידוע על קורות חייו של יעקב הקירקסאני, אך ידוע שאת שני חיבוריו הגדולים סיים בשנים 937 - 938, והיה בן זמנו של רס"ג. ידוע כי סבב בארצות שונות והיה בפרס ובהודו. במסעותיו רכש את ידיעותיו הרבות על הקראים במקומות שונים, ועל כתות בעם ישראל בזמנו ואף טרם לו. בספריו הוא מצטט ספרים שקרא ואנשים עימם שוחח.

יעקב הקרקסאני היה בקיא בתורה, בנביאים ובכתובים, בספרות הרבנית, בברית החדשה הנוצרית ובקוראן המוסלמי. היו לו קשרי ידידות עם תאולוגים רבניים, נוצרים ומוסלמים, אותם ציטט בספריו.

בכל חקירותיו, פירושיו ותפיסותיו הוא שם את ההיגיון והשכל כראשון לכל. לדעתו אין גבול ליכולת השכל, ואדם חייב למצות בצורה מרבית את היכולת הרוחנית הזו שהוענקה לו מאת הבורא. לדבריו החקירה השכלתנית היא המפתח להבנה נכונה של כתבי הקודש, של המצוות ושל ההתגלות האלוהית.

יעקב הקרקסאני הרבה להתפלמס בספריו עם הרבניים בצורה עניינית ותקיפה, אך לא תוקפנית. הוא טען נגדם טענות רבות ביניהן על שהגשימו את אלוהים בספריהם, בין היתר בספרים כמו שיעור קומה או ספר ההיכלות ובספרים אחרים שלא נשתמרו עד ימינו, ועל ש"אסרו את המותר והתירו את האסור". הוא גם מביא טענות כנגד השומרונים הנוצרים והמוסלמים.

הקרקסאני חולק לפעמים גם על קראים אחרים שהיו בתקופתו. בין השאר הוא אומר כי הניקוד וטעמי המקרא הם רק סימנים להקל על הקריאה, ואינם חלק מהמקרא כפי שסברו קראים רבים בני זמן מאוחר יותר. בפרשנות המקרא הוא נוטה לרוב להחמרה במיוחד בנושאים שמיוחדים לקראים כמו ריכוב בעריות וטהרה. ב"ספר האורות והמגדלים" הוא מביא חילוקים שונים בין דעותיהם של הקראים. על זאת הוא כותב:

"... זה מה שרציתי להזכיר מתוך ההבדלים שיש בין [הקראים השונים] והמצב מחמיר מדי יום. ייתכן שחלק מבני דתנו יאשימו אותי על זה שהזכרתי את [ההבדלים האלה], כי הרבניים עלולים להשתמש בהם נגדנו, ולהשתמש בהם כטענת-נגד לטענתנו בנושא ההבדלים בין [הרבנים] הארץ-ישראלים ו[הרבנים] הבבליים. אל תהיו מוטרדים מזה ואל תשימו לב לדבר כי ההאשמה והסתירה חלה על [הרבניים] בלבד, כי הם טוענים שכל מה שהם מלמדים בא ממסורת שנמסרה על ידי הנביאים. אילו היה כך, לא היו מחלוקות [ביניהם], והעובדה שיש מחלוקות מטילה ספק על הטענה שלהם. לעומת זאת, אנו מגיעים למסקנותינו באמצעות שכלנו, ובמקרה כזה זה בלתי נמנע שייווצרו מחלוקות".

על חשיבות ההיגיון והדרישה השכלית הוא כותב:

"יש להוציא חובות דתיות אך ורק מלימוד [המקרא] וחקירה בו. מה שהחקירה מחייבת ומה שהלימוד מוביל אליו יש לקבל, לא משנה אם זו דעתם של הרבניים או של ענן או של אחרים. יתר על כן, אם מלומדים או חוקרים מסיקים מסקנה שאף אחד לא העלה אותה מקודם, יש לקבל אותה, כל עוד שאין הוכחה כנגדה ואין בה פגם".

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

את כל חיבוריו כתב בערבית, כפי שנהגו רוב החכמים בתקופה זו. מבין חיבוריו שרד בשלמותו רק אחד ומאחרים שרדו חלקים. חלק מחיבוריו שנודעו לנו עד כה:

  1. כִּתָאב אלאָנוָאר וָאלמָראקב ששמו מתורגם לעברית לרוב כספר האורות והמגדלים או כספר המאורות ומגדלי התצפית, זהו ספר מצוות הנחשב גם לספר מדעי-היסטורי. הספר מכיל שלושה-עשר שערים וכל שער מתחלק לפרקים, ובסה"כ יש בו 668 פרקים. חלקים מספר זה נמצאים בספריה הלאומית הרוסית בפטרבורג כחלק מאוסף אברהם פירקוביץ' ובמוזיאון הבריטי בלונדון. הספר יצא לאור בחמישה כרכים בניו יורק בהוצאתו של ליאון נימוי. לספר זה קיצור שנעשה במאה ה-13 במצרים על ידי משה בן שלמה הלוי ונקרא "מחְ'תצר אלאַנוָאר".
    השערים הכלולים בספר:
    1. הקדמת המחבר, סקירות היסטוריות ומדעיות על תולדות הכתות בישראל, תולדות הנצרות וכן התפתחות הקראות מראשיתה.
    2. חיוב החיפוש והחקירה השכלית במיוחד במקרא, ובצורך בהבאת ראיות מהשכל ומההקש.
    3. סתירת שיטותיהם של דתות (נצרות, אסלאם), כיתות (שומרונים) וכתות שונות ביהדות.
    4. הדרכים בהן יוכל האדם להגיע בעזרתן אל ידיעת המצוות.
    5. מצוות המילה ומצוות השבת.
    6. באור תשע מתוך עשרת הדברות (חוץ ממצוות השבת).
    7. ראשי חודשים ואביב.
    8. חג השבועות ופרוש "בין הערביים".
    9. יתר המועדים וההבדל בין מועד לשבת.
    10. דיני טמאה וטהרה.
    11. דיני עריות ויבום.
    12. מאכלים אסורים, כלאיים וציצית.
    13. דיני ירושה.
  2. כִּתַאב אלריאַץ' ואלחַדַאיק ששמו מתורגם לעברית לרוב כספר הכרים והגנים או ספר הנצנים - פרוש לתורה ובעיקר לחלק ממנה בו אין מצוות. ספר זה נכתב על ידי קרקסאני בשני נוסחים קצר וארוך.
    בשני ספריו אלה הוא מזכיר שמות של עוד ספרים שהוא חיבר והם נודעו לנו בשמותם בלבד:
  3. ספר פרוש לנביאים ולכתובים, ידועים לנו מהם קטעים על איוב ועל קהלת בשמות: תפסיר איוב ו-תפסיר קהלת.
  4. כִּתאב אלתַוחיד או בעברית "ספר היחוד" - ספר פילוסופי הדן בייחוד האל וברוחניותו ובעיקרי האמונה.
  5. כִּתאב פי אִפְסָאד נבוה מֻחמד או בעברית "ספר בביטול נבואת מחמד" - הספר מביא טענות כנגד אמיתות נבואת מחמד והדת המוסלמית על כל זרמיה.
  6. כִּתאב פי אלקול עַלַי א(ל)תַּרְג'מה - הספר עוסק בדרך תרגום התורה ופרשנותהּ.

חשיבותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרקסאני מהווה מקור ראשון במעלה להכרת התקופה על כל גווניה. ספריו מהווים אוצר בלום ומובאים בהם מקורות ושמות אנשים שלא ידועים ממקורות אחרים. במחקר המודרני הוא מאוד מקובל כמקור אמין לתקופה וחוקרים מרבים לצטט ממנו. למשל הוא המקור היחיד על כתות שונות בעם ישראל כמו העוכברים הדלעתיים, המשנתיים וכדומה.

בין הכיתות השונות שביהדות הקדומה אותן הוא מפרט, נזכרת גם כת הנקראת "כת המערות", המכונה כך "מפני שספריהם נמצאו במערה". הוא מציין שכת זו נבדלה מיתר הכיתות בכך שיש לה לוח שנה מיוחד וספריה עוסקים בין השאר גם בפירושים שונים ומוזרים על כתבי הקודש. שתי תכונות אלו מציינות בין היתר את הכת של מגילות ים המלח, ולדעת יגאל ידין אין כמעט ספק שקרקסאני התכוון לכת זו והספרים שנתגלו במערה הם אותם הספרים שנזכרו במכתבו של הפטריארך טימותיאוס הראשון כמה שנים קודם לכן, כשכתב שנתגלו ליד יריחו והגיעו לידי היהודים בירושלים.[1]

יחד עם זאת ספריו לא תורגמו לעברית ולכן נודעה להם השפעה מועטה בלבד על קראים מאוחרים יותר בביזנטיון ובמזרח אירופה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יגאל ידין, המגילות הגנוזות ממדבר יהודה, הוצאת שוקן, תשי"ח, 1958; עמ' 95-94.