יצחק פראג אופלטקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הרב יצחק פראג אופלטקה (או אופלטקא) (תקע"ט, 1819 - י"א בשבט תר"ס, 1900) היה רב, מרפא ואיש ציבור ירושלמי, פעל בעיקר לקירוב לבבות בין העדות בירושלים.

נולד בפראג[1], אביו היה סוחר בדים. הוא התחנך אצל החת"ם סופר בפרשבורג, וזה דחפו לעלות לארץ ישראל ולהשתקע בירושלים. פראג-אופלטקה הגיע לירושלים בגפו ב-1838[2], בניגוד לדעת משפחתו והתקבל על ידי רבי ברוך עייאש (נכדו של הראשון לציון הרב יעקב משה עייאש) שאירח אותו בביתו[3] . עד מהרה סיגל לו יצחק פראג אופלטקה את לשון הלאדינו, את נוסח הספרדים בתפילה ואת הלבוש המקובל בעדה הספרדית. הרב עייאש השיא לו את בתו, וידא-חנה[4].

הרב אופלטקה לא עזב מימיו את ירושלים. הוא טיפל בחולים בדרכים שונות, ביניהן מיני תרופות ועשבים ואף באמצעות היפנוזה (ב-1917 הקים נכדו אליעזר את אחד מבתי המרקחת המודרניים הראשונים בירושלים, "אופלטקה" ברחוב יפו[5]). הוריו שלחו לו סכומי כסף מהם התקיים ונידב לאחרים. היה מיוזמי הקמת כולל הו"ד, ניהל את בית החולים מאיר רוטשילד ושימש בא-כוחו של משה מונטיפיורי. ביוזמת הנדיב יוסף בלומנטל מפריז, הקים וניהל בשנת תרכ"ו 1866 את התלמוד תורה "דורש ציון" (שאמור היה להיות משותף אשכנזי-ספרדי, אך לבסוף היה ספרדי לגמרי) וניהלו עד מותו. קנאי ירושלים שהתנגדו למוסדות חינוך מודרניים פגעו בו ואף כתבו נגדו כתב חרם (תרכ"ט) שלא פורסם.[6],

עם מותו ב-1900 התקיים ויכוח בין העדות היכן יקבר, כיוון שנולד כאשכנזי וחי כספרדי. לבסוף הוחלט לקברו לצד אשתו בחלקה הספרדית בבית הקברות בהר הזיתים. ב-2015 קברם נחשף והמצבות חודשו על פי הנוסח המקורי . שרידים מחידושיו התורניים הודפסו לאחר מותו בספר פרי יצחק (תרס"ט, ירושלים) אך רוב כתבי היד אבדו אצל המדפיס. בנו ר' רחמים יוסף חיים אופלטקה המשיך אחריו בניהול בית המדרש עד מותו ב-1907.

הרב אופלטקה הוא סב-אמו של יעקב יהושע, אביו של הסופר א.ב. יהושע.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אריה ליב פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, סלומון ירושלים 1928, עמ' 268 סי' לג.
  2. ^ פנחס גרייבסקי, "זיכרון לחובבים ראשונים" חוברת י"א
  3. ^ אריה ליב פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, סלומון ירושלים תר"צ, ח"ג, עמ' 93
  4. ^ פנחס גרייבסקי, בנות ציון וירושלים, יד יצחק בן צבי עמוד 176
  5. ^ דוד קרויאנקר, רחוב יפו, ביוגרפיה של רחוב, סיפורה של עיר עמוד 302
  6. ^ דני אלקלעי, כתב החרם על ביהמ"ד דורש ציון בירושלים, מים מדליו 18, תשס"ז, עמ' 335-356.