יצחק רוקח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יצחק רוקח
אין תמונה חופשית
לידה 1 באוגוסט 1894
נווה-צדק
פטירה 1974 (בגיל 79 בערך)
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות טרומפלדור עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מנהיגי ענף ההדרים בישראל
חבר מועצת עיריית תל אביב
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יצחק רוקח (ח' באב תרנ"ד, ב-1 באוגוסט 18941974) היה מחלוצי ומנהיגי ענף ההדרים בישראל.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק רוקח נולד בנווה-צדק לשמעון יליד ירושלים ולרחל שוסטקובסקי מבריסק. נקרא ע"ש סבו, איצ'ה רוקח. החל את לימודיו ב"חדר" ואחר כך המשיך בבית הספר של כי"ח ומשם בקולג' של "האחים" הצרפתים ביפו. להמשך לימודיו נשלח לבית הספר הגבוה למסחר בלוזאן שבשווייץ, אותו סיים בשנת 1912. עם סיום לימודיו נסע לאנגליה והתקבל להתמחות בעסקי ספנות במשרד של בעלי אניות בליברפול.

פרדסנות והובלה ימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1914, עם חזרתו לארץ ישראל, התמנה לעבוד כמזכירו של אביו בענייני פרדסנות והובלה ימית, באגודת "פרדס", שאביו נמנה עם מייסדיה והיה מנהלה הראשון. עם פטירת אביו, בשנת 1922, נבחר, על אף גילו הצעיר, לאחד משלושה מנהלי אגודת "פרדס", ולאחר מכן למנהלה היחיד[1][2], ופיתח אותה לחברה מסחרית גדולה וחזקה, שפירותיה, בעלי הסמל המסחרי "פרדס גמל" כבשו את המקום הראשון[דרוש מקור] בשוקי פרי ההדר באירופה[3].

היה, ביחד עם מוריס פישר ואדם בשם גוטהיל, ממקמי חברה בשם "מטעי השרון", שפעלה בשנות ה-30 ועסקה בגידול פירות בעזרת פועלים שכירים על קרקאות שרכשו יהודים מחו"ל בכפר יונה. בשנת 1940 נקלעה החברה לחובות, וכנראה נסגרה.

בשנת 1933, משדחתה מועצת המנהלים של אגודת "פרדס" את הצעתו לשכלול האריזה על ידי אריזה מרוכזת, התפטר וייסד את "הסינדיקט לתפוזי יפו"[4], והכניס אליה את בעלי הפרדסים החדשים.

בשנת 1939 איחד את הקופראטיבים לפרי הדר, תחת השם "פרדס סינדיקט", כשמם של שני הקואפרטיבים הגדולים "פרדס" ו"סינדיקט"[5][6], ונהיה המנהל הכללי של האיחוד[7].

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ושיבוש דרכי שיווק ההדרים לארצות המערב, נוסדה "המועצה לשיווק פרי הדר", משותפת לערבים, בסיוע ממשלתי, והוא נבחר בה כחבר מצד היהודים והשתתף בכל המשלחות לשיווק הפירות והסדרי ההובלות הימיות.

בתחילת 1928 יסד את הירחון "הדר" שעסק בענף הפרדסנות, אותו ערך ביחד עם יוסף ברוורמן[8]. הירחון יצא במשך 13 שנים, עד שנת 1940.

כמנהל "פרדס סינדיקט" עסק גם בעסקי ההובלה הימית[9] והביטוח, בין היתר של חברת הספנות הממשלתית הרומנית.

בשנת 1936, התמנה חבר ההנהלה בחברת "אוצר מפעלי ים" ופעל אצל שלטונות המנדט הבריטי לקבלת היתר להקמת נמל תל אביב. ראש העיר מאיר דיזנגוף ציין אותו בין התורמים להקמת הנמל[10]. בשנת 1947 נבחר ליו"ר מועצת המנהלים שלה.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם הראשונה התמנה לחבר מועצת תל אביב, ופינה את מקומו לאחר מכן לטובת אחיו, ישראל. בין פעילויותיו הרבות היה במשך שנים רבות חבר בהתאחדות האיכרים וחבר לשכת המסחר תל אביב-יפו. יסד את לשכת המסחר ישראל-צרפת, כיהן כיו"ר ראשון שלה וזכה לעיטור לגיון הכבוד הצרפתי.

משנת 1925, למשך שנים רבות, היה סגן קונסול רומניה בתל אביב יפו. בשנת 1932 נבחר לנשיא לשכת בני ברית "שער ציון", אותה יסד אביו.

היה חבר ברשות הנמלים, וחבר במועצת הנפט.

בשנת 1970 התפטר מכל עיסוקיו והקדיש זמנו לכתיבת שני ספרי זכרונות, "פרדסים מספרים" ו"ותיקים מספרים".

נפטר בשנת 1974 בביתו שבהרצליה ונטמן בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב ליד הוריו ואחיו יוסף. אשתו, אשר ליוותה אותו שנים רבות בכל פעילויותיו, קבורה אף היא לידו. השאיר שתי בנות ושבעה נכדים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יובל אליצור, יצחק רוקח ואימפריית התפוזים, 31 דמויות ממעצבי דור המדינה, הוצאת כרמל, 2008, עמודים 175 - 182
  • יצחק רוקח, ימים ראשונים וניחוח הדרים - סיפורו של בן נווה צדק, הוצאה לאור משפחתית בעריכת גרשון גרא.
  • נח בי (בירזובסקי), פני תל אביב בקריקטורות, עורך ומוציא לאור: משה שיינבוים, 1939.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]