הדרים

הדרים
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	דו-פסיגיים
סדרה:	סבוננאים
משפחה:	פיגמיים
סוג:	הדרים
שם מדעי
Citrus ‏לינאוס, 1753

הדרים (שם מדעי: Citrus) הם סוג עצים ירוקי עד ומניבי פרי ממשפחת הפיגמיים.

היסטוריה

מבחינה בוטנית קבוצת ההדרים התבססה במקור על ארבעה מיני יסוד שצמחו באזורי סין והודו: פומלה, אתרוג, מנדרינה ופאפדה. מינים אלו הופצו משם למזרח התיכון, לאירופה ולאמריקה. כל יתר פירות ההדר המוכרים כיום הם תוצר של הכלאות טבעיות או מלאכותיות ביניהם. כך למשל התפוז הוא הכלאה של פומלה ומנדרינה, והאשכולית, שהתגלתה לראשונה במאה ה-18 באיי ברבדוס, היא שילוב בין פומלה לתפוז. באשר ללימון, ניתוח גנטי הפריך את ההשערה המוקדמת כי נוצר מהכלאת אתרוג וליים, והוכיח כי הוא צאצא של אתרוג וחושחש. דוגמה נוספת היא הקלמנטינה, שהיא הכלאה של מנדרינה ותפוז. אף שהמסורת קושרת את פיתוחה לכומר קלמאן רודייה (Clément Rodier) מאלג'יר, חוקרים והיסטוריונים סבורים כי חלקו התמצה בגילוי הפרי והפצתו, וכי ההכלאה עצמה התרחשה ללא התערבות אנושית.^{[דרוש מקור]}

מוצאם של פירות ההדר הוא בדרום-מזרח אסיה, ותפוצתם העיקרית היא באזורים המתאפיינים באקלים סובטרופי, לרבות אגן הים התיכון. הפרי הראשון שהגיע לארץ ישראל היה האתרוג, ככל הנראה מפרס. ממצאים ארכאולוגיים תומכים בהנחה זו: ברמת רחל בירושלים זוהתה אבקת צמחים שמקורה באתרוג המתוארכת לתקופת המלך חזקיהו, ובקפריסין נמצאו זרעי אתרוגים עוד מהמאה ה-15 לפנה"ס. מבחינה אטימולוגית שמו של האתרוג בעברית נגזר מן המילה הפרסית "תֻרֻנְג'". המונח הכולל "הדר" קדם להגעת הפרי לאזור, ומופיע במקרא בהקשר למצוות ארבעת המינים בספר ויקרא: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל".

מאפיינים

פירות הדר

פרי ההדר מתאפיין בשתי קליפות – צבעונית (בדרך כלל בצבעי צהוב או כתום) ולבנה. בפרי 10–20 פלחים, המכילים בקבוקוני מיץ ועטופים בקליפה דקה. הגרעינים קרובים למרכז הפרי. טעמם של פירות ההדרים נע בדרך כלל בין מתוק לחמוץ, והם מכילים מיץ רב. כשפירות ההדר אינם בשלים, טעמם חמוץ ומר. שמו המדעי של טיפוס הפרי הוא הֶספרידיום (Hesperidium) שהוא מין ענבה, והוא ייחודי לענף במשפחת הפיגמיים. עם ההדרים נמנים תפוז, הלימון, ליים, אשכולית, מנדרינה, קלמנטינה, אתרוג, פומלה, פומלית, וואמפי, תפוזינה, יוזו, קומקוואט ועוד.

עצי ההדר דוקרניים; הם נוחים להרכבה וניתן אף להרכיב זנים שונים של הדרים באותו העץ, כך שענף אחד יניב פרי הדר אחד וענף אחר יניב פרי הדר אחר. גובהו של כל עץ נע בין 5 ל-15 מטרים. מטעי הדרים נקראים "פרדסים".

מסחר בהדרים

אזורי ההפקה העיקרים של ההדרים

בשנים 2011–2012 הגיע ייצור ההדרים העולמי לכ-131 מיליון טון. קבוצות זן ההדרים העיקריות הן תפוזים מתוקים (52%), הדרים קטנים (21%), לימונים (12%) ואשכוליות ופומלו (6%). רוב היבול המסחרי של פירות הדר מגודל בדרומה של יבשת אמריקה הצפונית (פלורידה וקליפורניה), וכן בדרום אמריקה (ברזיל), יפן, ואגן הים התיכון (ספרד ואיטליה).

בישראל

בול שיצא בשנת 1956, לרגל הקונגרס הבין-לאומי של מגדלי הדרים באזור הים התיכון - 300 פרוטות

על פי נתוני ענף ההדרים במועצת הצמחים, צורכים תושבי מדינת ישראל כ-200 אלף טון פרי הדר מדי שנה. נכון ל-2010 יש בישראל כ-2,800 מגדלי פרי הדר, והם עושים זאת על פני 177 אלף דונם. גידולי ההדרים ב-2020 עמדו על 518 אלף טון.

דבורת הדבש ניזונה מצוף פרחי הדר, מועצה אזורית ברנר

מסקירה של ענף ההדרים במועצת הצמחים עולה כי 90% מן היצוא ב-2020 היה של אשכוליות וקלמנטינות "אורי". עיקר יצוא הקלמנטינה מגיע לאירופה: 45% לצרפת, 20% להולנד ו-20% לגרמניה. נוסף על כך מדי עונה ישראל מייצאת כ-4,500 טון פומלית ואשכוליות אדומות ליפן ולקוריאה. אשכולית אדומה ואשכולית לבנה מיוצאות מישראל גם לסין, ואלו שווקים חשובים ואיכותיים.

גלריה

מנדרינות בשוק נצרת. פרי בעל טעם חמצמץ ובעל פלחים עסיסיים, השייך למשפחת הפיגמיים.

• 
  חנות פרי הדר בכניסה לעתיקות פומפיי
• 
  אשכולית
• 
  עצי הדר ששורשיהם כוסו בדשא סינתטי בגן ציבורי בעיר נשר

ראו גם

• מי זהר
• גרידת פרי הדר

לקריאה נוספת

• שאול חומסקי, עץ פרי למינהו, הפירות הגדלים בישראל, גבעתיים, 1984, עמודים 42–53

קישורים חיצוניים

• הדרים, באתר ITIS (באנגלית)
• הדרים, באתר המרכז הלאומי למידע ביוטכנולוגי (באנגלית)
• הדרים, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• הדרים, באתר Tropicos (באנגלית)
• הדרים, באתר GBIF (באנגלית)
• הדרים, באתר האינדקס הבין-לאומי לשמות צמחים (באנגלית)
• הדרים, דף שער בספרייה הלאומית
• הדרים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

מאמרים

• אבא בנדויד, פרי הדר, לשוננו לעם, כרך כח, חוברת ז–ח (תשל"ז), עמ' 215–217, באתר האקדמיה ללשון העברית