יובל אליצור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יובל אליצור
אין תמונה חופשית
לידה 21 באוקטובר 1927 (בן 91)
ירושלים, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע עיתונאי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יובל אליצור (נולד ב-21 באוקטובר 1927; ירושלים) הוא עיתונאי ישראלי, סופר, דיפלומט ולוחם בעד חופש העיתונות; במשך כ-50 שנה ליווה במאמריו ובכתביו את התפתחות הכלכלה הישראלית; כדיפלומט עסק בסיכול החרם הערבי וחרם הנפט על ישראל; מחברם של 8 ספרים על כלכלת ישראל, גלובליזציה, נפט, לוחמה כלכלית ועל יחסי חרדים-חילונים בישראל.

אליצור היה במרכז העשייה העיתונאית במשך כ-50 שנה וכתב בעיקר על התפתחות הכלכלה הישראלית בשנים אלה ביעתון הארץ, ובעיתון מעריב.

שורשיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצאו מצד אביו, ראובן זילברשטיין (18891973), ממשפחה של תלמידי הגר"א שעלתה לארץ-ישראל בשנת 1820 מהעיר בייסק בליטא. אמו, ארנה (רחל) פרוינד (1899–1988), נולדה בווינה. בשנת 1921 היא שודכה לאביו של אליצור עוד בהיותה בווינה. סבו של אליצור הרב בנציון זילברשטיין, היה סוחר אך העדיף ללמוד תורה, ובנו ראובן שנולד בעיר העתיקה בירושלים, נטל על עצמו לעזור בפרנסת המשפחה מגיל 16. אחר-כך עבר ראובן עם משפחתו להתגורר בשכונת מזכרת משה בירושלים והתפרנס ממסחר. ראובן זילברשטיין, היה מחלוצי ירושלים החדשה; הוא כתב ספר זיכרונות.[1]

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יובל אליצור (שם משפחתו כשנולד היה זילברשטיין) נולד בירושלים ב-21 באוקטובר 1927.בגיל 17 וחצי, הוא "אימץ" את שם המשפחה "אליצור" מתוך תעודת הזהות המזויפת שקיבל בפלמ"ח לקראת השבת השחורה. הוא למד בגימנסיה רחביה ירושלים במגמה הספרותית והיה חניך תנועת הצופים (שבט מצדה) בירושלים.

בשנים 1945 - 1946 שירת אליצור בפלמ"ח בהכשרה המגויסת של תנועת הצופים בקיבוץ גניגר ואחר-כך בקיבוץ אפיקים. בספרו האוטוביוגרפי "משחרית עד מעריב" הוא כתב: שאיפתי אינה להיות פועל חקלאי (בקיבוץ); הוא עזב את ההכשרה באפיקים ועלה לירושלים ללמוד באוניברסיטה העברית. הוא לא מצא סיפוק בלימודי שנה א' וראה בהם פסק זמן לקראת לימודי עיתונאות בארצות הברית.

עיתונאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בהיותו תלמיד בבית הספר גילה נטייה לכתיבה עיתונאית; בגיל 8 הוא כתב את עיתון הכיתה, הדפיסו במכונת-כתיבה של אביו והפיצו מדי שבוע לחבריו. במקביל, השתתף בתור כתב צעיר וכשחקן-קריין בתוכניות-נוער ובתסכיתים בשפה העברית ברדיו של המנדט הבריטי. כילד צעיר, הוא התגאה בתסכיתים שכתב וששודרו ברדיו המנדטורי. לימים, כשהצטרף להכשרה המגויסת במסגרת תנועת הצופים הוא ערך את "ביטאון", כתב העת של כל ההכשרות המגויסות של תנועת הצופים שהיו מפוזרות אז בקיבוצים דגניה א', דגניה ב', אפיקים, גניגר, יגור, גבעת חיים, מעברות ועין גב. קראו את "ביטאון " 350 חברים וחברות של ההכשרות המגויסות האלה. כשעזב את ההכשרה המגוייסת באפיקים עבר לגור בירושלים לערוך את עיתון הסתדרות תנועת הצופים בארץ ישראל שנקרא "הייה נכון " . אליצור ערך 4 גליונות של העיתון הזה עד לצאתו לחו"ל ללמוד עיתונאות בארצות הברית.

בחודש יוני 1947 הגיע אליצור לארצות הברית והתגורר בעיר קולומביה שבמדינת מיזורי, שם נעזר בפעילי תנועת הבונים דרור בעיר. במהלך לימודיו השתתף בפעילות ענפה של הסברה למען תוכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל; לאחר שגויס על ידי פעילים בסניף המקומי ארגון מיוחד בציונות האמריקנית שלא השתייך מבחינה פוליטית לשמאל או לימין הציוניים. IZFA מנתה אז כ-10,000 חברים שהיו מפוזרים בכ-100 אוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית. כשהתקבלה ההחלטה בעצרת האו"מ על "החלוקה", החליט אליצור להפסיק את הלימודים ולשוב מייד ארצה אלא שחבריו ונציג ההגנה שיכנעו אותו להמתין עד שיגיע שליח מהארץ להחליף אותו, ובינתיים, הוא הועסק במקביל לפעילותו ב-IZFA גם בגיוס סטודנטים יהודיים להצטרף לההגנה ; כך, השתהה בארצות הברית שנה וחצי באישור ההגנה והמשיך לנסוע לאורכה ולרוחבה בשליחות IZFA . במסעותיו, סייע לארגון "אדמה ועבודה" (LAND AND LABOR), אחת מהזרועות של ההגנה בארצות הברית, לגייס לוחמים במקצועות נדרשים לחיל האוויר בישראל כמו טייסים, מכונאי מטוסים ואלקטרונאים. באחת מנסיעותיו פגש את הסטודנטית ג'ודי נוילנדר ילידת בוסטון, שלמדה ועשתה דוקטורט באוניברסיטת הרווארד, מי שתהיה רעייתו כעבור 5 שנים בישראל (בקיץ 1951). שטרם עלייתה ארצה הייתה נשיאה של IZFA בארצות הברית.

בחודש ספטמבר 1949 חזר אליצור ארצה והצטרף לקיבוץ חצרים ולחבריו לתנועת הצופים שהקימו את הקיבוץ. כעבור ששה חודשים התגייס אליצור לשירות סדיר בצה"ל. ומילא תפקידים בלהק מודיעין ובבסיס ההדרכה של חיל האוויר. מכאן, פנה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים ללימודי כלכלה והיסטוריה. הוא למד, בין היתר, אצל יהושע פראוור ויעקב טלמון (היסטוריה) ואצל דן פטינקין (כלכלה) וסיים עם תואר ראשון B.A . בחודש ספטמבר 1953 התקבל אליצור לבית הספר לעתונאות על-שם יוסף פוליצר באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק ואשתו עבדה בשגרירות ישראל בוושינגטון. לקראת סיום לימודיו (שנמשכו שנה אחת) התמזל מזלו להיפגש עם גרשום שוקן, עורך עתון הארץ, שביקר בניו-יורק, שהציע לו עבודה ב"הארץ" כשישוב ארצה; וכך, כשחזר אליצור ארצה בספטמבר 1954 הוא נקלט ב"הארץ" בתפקיד של עורך לילה במשרד בתל אביב. כשפרש מאיר מרחב, הכתב הכלכלי בירושלים, מתפקידו, אליצור החליף אותו ועבר לגור בירושלים. הוא העדיף תפקיד בירושלים כי אשתו החלה להרצות באוניברסיטה העברית.

להשלמת הכנסתו (הנמוכה) מעבודתו ככתב כלכלי ב"הארץ", כתב אליצור, במקביל, לכתב-העת בטרם שעורכו היה אליעזר ליבנה (אז ליבנשטיין). אליצור הצטרף למערכת של כתב-העת, שבה השתתפו, בין השאר, עורך הדין הירושלמי צבי שווארץ (אביהן של רות דיין וראומה ויצמן) ופרופ' ישעיהו לייבוביץ, ששניהם תמכו בחשיפת שחיתויות שלטון מפא"י. בהשפעת פרופ' לייבוביץ ו"בטרם" הצטרף אליצור לשורת המתנדבים, שעסקה בהפצת השפה העברית בקרב עולים חדשים, לצד מאבק בשחיתויות.

אליצור היה פעיל כ-35 שנה במשרה מלאה בעיתון מעריב, כולל הפסקות קצרות. הוא כיהן, בין היתר, כפובליציסטיקה כלכלי, כעורך כלכלי, ולימים נשלח כשליח מעריב לניו-יורק (מספטמבר 1978) ואחר-כך בוושינגטון. בתפקידו האחרון במעריב היה סגן עורך של העיתון. בשנת 1992, כשחשב כי מעריב נפל לידיהם הבלתי אמינות של יעקב נמרודי, נציג הבעלים החדשים, והעורך יעקב ארז, בכך שלא הבינו נכונה מהו חופש העיתונות, החליט לפרוש ולאחר "פסק-זמן"של 3 שנים, להתמסר לכתיבת ספרים. פרישתו ארעה כמה חודשים אחרי שרוברט מקסוול מבריטניה, שהתגלה אחר-כך כנוכל בינלאומי, רכש את השליטה במעריב ואחר-כך מכר אותה למשפחת נמרודי.
אליצור היה הכתב הישראלי של מספר עיתונים זרים, בהם: העיתון השווייצרי "נוייא ציריכר צייטונג", והעיתונים האמריקניים בוסטון גלוב ווושינגטון פוסט. בהקשר זה, היה אליצור חבר פעיל בתא כתבי החוץ בירושלים. בין השנים 1961 - 1964 כתב אליצור טור שבועי בנושאי כלכלה לשבועון הבריטי גואיש כרוניקל, כתב -העת החשוב ביותר בעולם היהודי.

פעילותו בשירות המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1957 הצליח אליצור במכרז חיצוני, להתקבל למשרד החוץ לתפקיד במחלקה הכלכלית, ועזב את משרתו בעיתון "הארץ". במשרד החוץ עסק בלוחמה כלכלית, דהיינו, בסיכול מאמצי האויב לבודד את ישראל בעולם מבחינה כלכלית, השקעות מחוץ-לארץ וסחר בינלאומי. לאחר לבטים רבים, אישיים ומשפחתיים, הגיע להחלטה לפרוש משירות המדינה לפני שחלפה שנה אחת, ולחזור לעבודה עיתונאית.

בשנת 1964 חזר אליצור לשירות המדינה כשהצטרף לרשות ההשקעות, שהוקמה כגוף בין-משרדי (של משרדי האוצר, מסחר ותעשייה ומשרד החוץ) לגיוס השקעות-חוץ, בתור עובד הרשות בני-יורק בדרגת קונסול. בתפקיד זה החזיק אליצור כשנתיים, והתמקד בעידוד מכירת ניירות-ערך (מניות ואגרות-חוב) של חברות ישראליות בשוק האמריקני, וכן בלוחמה כלכלית. פעילותו של אליצור בנושא ניירות-ערך התקבלה בהסתייגות של מפעל מלווה העצמאות והפיתוח, ששיווק אגרות-חוב והלוואות לזמן-ארוך של ממשלת ישראל ליהודים אמריקנים על בסיס עסקי בשילוב פילנטרופיה. ההסתייגות נבעה מכך שראו בפעילות של אליצור תחרות מזיקה ל"מפעל הבונדס".

בתחום הלוחמה הכלכלית, הצלחתו של אליצור הייתה אמנם חלקית אבל משמעותית. מדיניות ממשלת ישראל אז בנושא כניעת חברות אמריקניות לחרם הערבי על ישראל הייתה לא ברורה ולא החלטתית דייה. בשל כך, היו חברות ישראליות שנמנעו מפנייה לקבלת סיוע של ממשלת ישראל. מי שלא היססה הייתה יהדות ארצות הברית. ארגונים יהודיים בעלי השפעה ראו בחרם הערבי על ישראל אפליה נגד יהודים ופגיעה בחופש הסחר עם ישראל. הארגונים יצאו בקריאה ליהודי ארצות-הברית לפגוע בחברות אמריקניות, שמשתפות-פעולה עם החרם הערבי ונכנעות לו, ולא לקנות מהן מוצרים ושירותים. הלחץ הועיל. למשל, חברת כרטיסי האשראי והתיירות אמריקן אקספרס נסוגה מהחלטתה לסגור את משרדיה בתל אביב.

הישגיו של אליצור באו לידי ביטוי בשני עניינים חשובים, שבהם הפעיל "מאחרי הקלעים" (שלא להכעיס את ממשלת ארצות-הברית) ארגונים יהודיים:

  1. הסכמתה של חברת המשקאות הקלים קוקה קולה לתת זיכיון לחברה ישראלית לשווק את מוצריה בישראל, וזאת, רק לאחר שהארגונים היהודיים איימו להחרים את מוצריה בארצות-הברית.[2]
  2. קידום פתיחת הליכי חקיקה בהקונגרס של ארצות הברית נגד החרם[3]

בעקבות מלחמת יום הכיפורים, חידש אליצור את פעילותו בנושא הלוחמה הכלכלית, כשהקים ביחד עם חבריו, רואה-החשבון דן בבלי והעיתונאי אליהו סלפטר, גוף ציבורי לא רשמי שנקרא "המכון לדו-קיום כלכלי" לשם מאבק בחרם הנפט שיצרניות הערביות הטילו על המערב ועל ישראל. הם חששו שמיליארדי "הפטרו-דולרים" שצברו יצרניות הנפט מהפקעת מחירי הנפט, ישמשו (בחלקם) לחיסולה של כלכלת ישראל באמצעים כלכליים ופוליטיים.[4] דרך הפעולה של המכון הנ"ל הייתה ליזום או לפרסם מחקרים על הסכנה של ה"פטרו-דולרים" לערעור כלכלת העולם, ועל הצורך לסכל את הסכנה, וכן ארגון סמינרים בינלאומיים.

מחבר ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליצור החל לכתוב ספרים ב"מישרה מליאה" בגיל 66, 3 שנים לאחר שפרש מהעיתון "מעריב" כתוצאה מהעברת הבעלות בעיתון למקסוול, שאליצור התנגד לו בתוקף (בדיעבד, בצדק). אליצור לא בחר להיות מחבר ספרים בלבד, כבחירה ראשונה. הוא חיפש עיסוק שישאיר אותו מחובר לעיתונות הכתובה, שהייתה אהבתו מאז ילדותו. במשך 3 שנים חיפש ובדק הצעות, רעיונות ופרויקטים: אליצור קיבל הצעה להתמנות לעורך כלכלי וסגן מנהל העיתון בשפה האנגלית ג'רוזלם פוסט, אבל דחה אותה; בדק רעיון להוציא לאור ולהפיץ ירחון בשפה העברית בתבנית ובסגנון של רידרס דייג'סט האמריקני על בסיס של 80% חומר שהתפרסם בירחון האמריקני ו-20% חומר מקומי. המשא-ומתן עם המו"ל, יהודי אמריקני בשם מרטין לוין, התקדם לאט אבל בסופו-של-דבר התפוצץ; אליצור ניסה את כוחו, בשותפות עם הסופר והעיתונאי חזי כרמל להקים תחנת-רדיו מסחרית ופרטית. הם ניגשו למכרז של הרשות השנייה אבל לא זכו בו, חרף ההכנות שלהם שנמשכו כשנה אחת. אז, ורק אז, גמלה החלטתו של אליצור להקדיש את כל הזמן לכתיבת ספרים.
כך, יצא שאליצור השלים כתיבה של 9 ספרים (ראו רשימת ספריו להלן).

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליצור היה המפעיל בהתנדבות של "המכון לדו-קיום כלכלי" הנ"ל, שבהנהלתו כיהנו גם מאיר עמית, מנכ"ל "חברת-האחזקות כור, יעקב לוינסון, יו"ר בנק הפועלים, ואברהם אגמון, מנכ"ל "דלק" חברת הדלק הישראלית. המכון גייס תרומות בארץ לכיסוי הוצאותיו ולאחר שנים כשסכנת החרם הערבי חלפה ופעילות המכון הסתיימה, נותרו כספים שלא נוצלו ; כספים אלה נתרמו למכללת תל-חי, לכיסוי שכרן של 15 עובדות-סוציאליות בכפרים ערביים בגליל ולהשתתפות בבניית מתקן לטיהור מי-שופכין בכפר ערבי. אליצור היה במשך כמה שנים חבר עמותת הידידים של אלין, בית החולים האורטופדי לילדים, שפועל בירושלים.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליצור, כיום אלמן, היה נשוי לג'ודי (יהודית-לאה) לבית נוילנדר ילידת בוסטון, ולהם נולדו בן, אהוד ירמיה אליצור, ובת נועה האס. ילדיו נשואים והעניקו לאליצור שלושה נכדים (מתן, ואמיר ואיתי) ושתי נכדות ( רותם וניצן).

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המימסד, מי שולט בישראל, בשותפות עם אליהו סלפטר, הוצאת לוין אפשטיין, 1973
    הערה: הספר תורגם לאנגלית
  • הבנקאים, סיפורה של הרפתקאה, הוצאת דומינו, 1984 (154 עמודים)
  • השנים האבודות, הוצאת מעריב, 1988
  • השקל ועלה הזית: המשק הישראלי בין מלחמה ושלום
  • לוחמה כלכלית: מאה שנות עימות כלכלי בין יהודים וערבים, הוצאת כנרת, 1997 . הערה: הספר תורגם לערבית ויצא לאור בירדן ללא רשות
  • עלילות נפט: סיפור פריצת מצור הדלק על ישראל, בשותפות עם אליהו סלפטר, הוצאת זמורה ביתן, 1999
  • ישראל והאתגר הגלובלי, הוצאת כרמל, 2005
  • משחרית עד מעריב, פרקי חיים בעתונות, הוצאה תעודה תל אביב, 2006 (261 עמודים)
  • 31 דמויות ממעצבי דור המדינה, הוצאת כרמל, 2008 (242 עמודים)
  • האיום מבפנים, החברה הישראלית בצבת החרדים, 2010. הערה: הספר תורגם לאנגלית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו ראובן זילברשטיין, דורות בירושלים, זכרונות, ערך יובל אליצור, הוצאה עצמית, 193 עמודים
  2. ^ ראו המאמר יובל אליצור, כך נצחתי את החרם הערבי והבאתי את קוקה קולה לישראל, "הארץ", 11.6.2015
  3. ^ ראו ספרו של יובל אליצור, משחרית עד מעריב, עמודים 168 - 175
  4. ^ "פטרו-דולרים" היה המונח שכלכלנים ופוליטקאים השתמשו בו לתאר את הפקדונות הדולריים בבנקים במערב שהחזיקו יצרני הנפט הערביים