כלוריטואיד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כלוריטואיד
Chloritoid-bem-12a.jpg
גבישי כלוריטואיד שחורים על גבי קוורץ לבן, אפגניסטן
תכונות המינרל
הרכב כימי Fe2+,Mg,Mn)2Al4Si2O10(OH)4)
מערך קריסטלוגרפי מונוקליני או טריקליני, שניהם פסאודוהקסגונלי
צורת הגביש גבישים עלעליים, או כמסה בלתי מזוהה.
צבע ירוק אפרפר, ירוק שחור, ירוק כהה, אפור, שחור
ברק זגוגי, פנינתי.
שקיפות שקוף למחצה
פצילות מושלמת בשני כיוונים וטובה בכיוון השלישי.
קשיות 6.5 בסולם מוס
משקל סגולי 3.57-3.52
שרטוט לבן, אפרפר, או מעט ירקרק
מינרלים נלווים כלוריט, סטאורוליט, גארנט, קיאניט, קוורץ, נציץ, מוסקוביט ורוטיל
פסל המהרישי אגסטיה, פייליט הבנוי כלורוטואיד, המאה ה-12, ביהר בהודו

כלוריטואיד הוא מינרל נזוסיליקטי (סיליקט במבנה דמוי איים) של ברזל, מגנזיום, מנגן, אלומיניום והידרוקסיל, השייך לקבוצת המינרלים הקרויה על שמו "קבוצת הכלוריטואיד".

תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסחת המבנה הכימי של כלוריטואיד היא Fe2+,Mg,Mn)2Al4Si2O10(OH)4). כלוריטואיד עשיר במגנזיום קרוי סיסמונדין, וכלוריטואיד עשיר במנגן קרוי אוטריליט, אם כי סוג זה אושר על ידי ה-IMA כמינרל בפני עצמו. קבוצת הכלוריטואיד, אליה משתייך הכלוריטואיד והקרויה על שמו, היא קבוצה של מינרלים שנוסחתה הכללית H2FeAlSiO7, כאשר עד שני חמישיות מהברזל בערכיות 2 יכול להיות מוחלף על ידי מגנזיום, עד שישית על ידי מנגן ועד שביעית מהאלומיניום על ידי ברזל בערכיות 3. הכלוריטואיד יוצר תמיסה מוצקה עם המינרל קרבויריט (FeAl2GeO5(OH)2), שנתגלה ב-1983 והשייך אף הוא לקבוצת הכלוריטואיד.

הכלוריטואיד מתגבש בשני פולימורפים. האחד, במערכת המונוקלינית והשני, במערכת הטריקלינית, ושניהם מופיעים לעתים כפסאודוהקסגונליים. להלן הערכים בכל אחת משתי הצורות:

  • מונוקליני - חבורת סימטריות נקודתית "מונוקלינית רגילה" (2/m\ ), וחבורת סימטריות מרחבית C21/c. הפרמטרים של תא היחידה הם: Å‏a=9.50‏, b=5.50Å‏, c=18.22Å, וגודל זווית β הוא 101.57°.
  • טריקליני - חבורת סימטריות נקודתית "טריקלינית רגילה" (\overline{1}) וחבורת סימטריות מרחבית "C\overline{1}". הפרמטרים של תא היחידה הם :Å‏a=9.46‏, b=5.50Å‏, c=9.15Å, וגודל הזוויות הן α=97.05°‏, β=101.56°‏ ו-γ=90.10°.

הכלוריטואיד מופיע בטבע בדרך כלל במקבצים של גבישים דמויי נציץ, כלומר לוחיות או עלעלים דקים עד עבים. לעתים רחוקות כשושנות של גבישים פסאודוהקסגונליים. גבישים תאומים נפוצים. הקשיות של המינרל היא 6.5 בסולם מוס, גבוהה יחסית למינרל בצורת לוחיות, והמשקל הסגולי הוא בממוצע 3.54.

אופטית המינרל הוא דו-צירי חיובי. מקדם השבירה של הכלוריטואיד נע בין 1.713 ל-1.740. גבישי הכלוריטואיד שקופים למחצה, וצבעם הוא בדרך כלל ירוק אפרפר, ירוק שחור, ירוק כהה, אפור כהה עד שחור. הכלוריטואיד ניחן בפליאוכרואיזם (עד כמה משתנה צבע המינרל בהתאם לזווית בה מסתכלים בו). הוא נראה ירוק זית עד צהוב מזווית אחת, כחול אפרפר עד כחול מזווית שנייה וחסר צבע עד צהוב ירקרק חיוור מזווית שלישית.

המינרל נתגלה לראשונה ב-1837 על יד הכפר קוסוי ברוד שליד יקטרינבורג במחוז סברדלובסק בהרי אורל שברוסיה. מקור שם המינרל בדמיון בין המינרל למינרלים מקבוצת הכלוריט.

מקור ותפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלוריטואיד הוא תוצר של התמרה אזורית. הוא מצוי בדרך כלל בסלעי פייליט, שיסט ושיש, בעורקים של קוורץ-פחמה ובסביבות הידרותרמיות אחרות, וכן בלבה, ובטוף.

הכלוריטואיד הוא מינרל נפוץ למדי. מקומות בהם ניתן למצוא כלוריטואיד כוללים את הכפר קוסוי ברוד שליד יקטרינבורג במחוז סברדלובסק בהרי אורל שברוסיה (המקום בו נתגלה המינרל לראשונה);.ליד אוטרה (Ottré) בארדנים בבלגיה (על שם המקום המינרל אוטריליט, אחד מסוגי הכלוריטואיד); עמק טאש (Täschtal,) באזור צרמט שבשווייץ; בפסגת אדלוויס שליד זלצבורג שבאוסטריה; לאורך החוף בין סטונהייבן לאברדין שבסקוטלנד; באונסט (Unst) שבאיי שטלנד; בשיבוגמו (Chibougamau) שבפרובינציית קוויבק שבקנדה; ובנטיק (Natick) שבמחוז קנט ברוד איילנד שבארצות הברית[1]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Deer, W.A., R.A. Howie, and J. Zussman. (1966). An introduction to the rock forming minerals. Longsman, Green and Co., Ltd., London, 528 pages.
  • F. W. Harrison and G. W Brindley, The crystal structure of chloritoid, Acta Crystallographica, Volume 10, Part 1 (January 1957)
  • R. H. Hanscom, Refinement of the crystal structure of monoclinic chloritoid, Acta Crystallographica Section B - Structural Crystallography and Crystal Chemistry, Volume 31, Part 3 (March 1975)
  • L. B. Halferdahl, Chloritoid: Its Composition, X-ray and Optical Properties, Stability, and Occurrence, Journal of Petrology, Volume 2, Number 1, Pages 49-135, 1961

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לרשימה המלאה ניתן להיעזר בקישור לאתר Mindat.