כלכלה קיינסיאנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כלכלה קיינסיאנית (Keynesian Economic Theory) או קיינסיאניזם היא תאוריה כלכלית שפותחה על ידי הכלכלן הבריטי ג'ון מיינארד קיינס. עיקריה נוסחו בספרו "התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף" (1935), שנכתב בהשפעת המשבר הכלכלי העולמי (השפל הגדול) שפרץ בשנת 1929, והיא אבן הפינה של תורת המקרו כלכלה. גישתו הבסיסית של קיינס הייתה כי לא ניתן לנתח את התרחשות השפל הגדול במסגרת המודל הקלאסי הרואה במנגנון המחירים של היצע וביקוש דרך להשגת שיווי משקל בכל השווקים.

רבים רואים בתורתו של קיינס מהפכה במחשבה הכלכלית של הקפיטליזם. בניגוד לכלכלנים ליברליים כמו אדם סמית (מפתח עקרון "היד הנעלמה"), קיינס טען כי על מנת להבטיח צמיחה כלכלית יש צורך בהתערבות ממשלתית פעילה בשוק.

עיקרי התאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך הפשטות בודק קיינס התנהלות תאורטית של משק סגור (כלומר, משק בו לא קיימים ייבוא וייצוא). אחד המושגים החשובים בכלכלה הוא התוצר הלאומי, כלומר כמות הייצור של כלל המשק בתקופת זמן מסוימת. משק מורכב מהאנשים הפרטיים, בתי העסק והממשלה. האנשים הפרטיים מייצרים שעות עבודה בערך מסוים. בתי העסק מייצרים מוצרי צריכה – מתכלים או לא מתכלים (ארונות, מזון, הצגות תיאטרון וכו'). הממשלה מייצרת כבישים, ביטחון, חינוך וכו' שגם הם מתומחרים ונחשבים לתוצר לאומי. במשק סגור שווה התוצר הלאומי להכנסה הלאומית, שכן כל המסחר נעשה בגבולות המשק.

על-פי קיינס, תוצר לאומי גבוה או עולה מסמל משק בצמיחה.

הביקוש במשק, לדעת קיינס, מורכב משלושה גורמים מרכזיים:

  1. הביקוש לצריכה פרטית – המידה בה מעוניינים הפרטים לצרוך. ככל שההכנסה הלאומית גבוהה יותר, יש לאנשים כסף פנוי רב יותר ולכן הם יצרכו יותר.
  2. ההשקעה (המגזר העסקי) - הביקוש של המגזר העסקי הוא למבנים ומכונות הנחוצים להגביר את הייצור - ככל שההכנסה הלאומית גבוהה יותר, המשק בצמיחה, יש ביקוש גבוה יותר למוצרים ויש סיכוי גבוה יותר שההשקעה תניב פירות, ולכן ההשקעה המתוכננת גבוהה יותר. גם הריבית משפיעה על הרצון להשקיע בשוק ההון לעומת חסכון בבנק, אם כי דבר זה היה נכון, לדעתו, רק לגבי מצבים של תעסוקה מלאה ראו להלן. הנחת הייסוד של קיינס הייתה כי המגזר העסקי מתאים את היקף הייצור, כלומר את הכמות המוצעת של מוצרים, לביקוש הכולל, הלוא הוא הביקוש המצרפי. משמעות הדבר שהמגזר העסקי מציע מוצרים בדיוק בהיקף שמגזרי המשק השונים מוכנים לרכוש.
  3. צריכה ציבורית - החלטה של הממשלה להשקיע. החלטות אלו אינן נובעות משיקולים מיקרו כלכליים, שכן מטרת הממשלה אינה ליצור רווח לעצמה, ולכן הביקוש של המגזר הציבורי הוא אקסגוני (תלוי רק בהחלטת הממשלה, ולא בשום גורם אחר, כולל ההכנסה הלאומית).

ההחלטה של אדם או חברה (מגזר פרטי או עסקי) לצרוך, לחסוך או להשקיע היא מחשבה במיקרו כלכלה, כשמצב הכלכלה במדינה הוא לא שיקול בהחלטות שלו. הדרך היחידה לצאת ממצבי משבר, בהם שיווי המשקל בין ההיצע לביקוש אינו מצב של תעסוקה מלאה, היא מעורבות ממשלתית.

קיינס גרס שהשיעור היחסי של החיסכון במשק עולה עם עליית רמת ההכנסה, ואילו הגידול בהשקעות נמוך מהגידול בחיסכון. הכספים הנשמרים כחיסכון מקטינים את כוח הקניה הכללי במשק, ולפיכך נוצר פיגור יחסי בביקוש לסחורות ולשירותים, אם כי במספרים מוחלטים ביקוש זה נמצא בעלייה. עודפי ההיצע על הביקוש מפיקים עודפים, ועימם אבטלה גדלה והולכת. לפי קיינס התפתחות זו אופיינית לכלכלת ארצות הקפיטליזם המאוחר, בהן מצוי מלאי גדול של הון בצורת קרקע, מבנים וציוד, לכן קטנה הרווחיות היחסית של השקעות הון נוספות, כך שבעלי הון מעדיפים להחזיק את חסכונותיהם בצורת כסף ולא בהשקעות בייצור. ההשקעות שהולכת וקטנות וועימן החסכונות הגדלים יוצרים פער גדל והולך בין ההיצע לביקוש, והעודפים המצטברים יוצרים שפל ואבטלה גואה.

ההנחה המקובלת של הכלכלה הקלאסית הייתה, קיום איזון אוטומטי בין ההיצע והביקוש מכוחן של מערכות השוק ('חוק השיווקים של סיי'), ולכן עודף ייצור כלכלי הוא מן הנמנע. קיינס הראה שההיצע אינו יוצר בהכרח ביקוש בשיעור מספיק לקיום תעסוקה מלאה במשק. עירעורו של קיינס על 'חוק השיווקים' נחשב לחידוש החשוב ביותר שלו.

קיינס סבר שהכלכלה הקפיטליסטית עשויה לגבור על המגמות היוצרות אבטלה ושפל בעזרת מדיניות ממשלתית של הרחבת הביקוש לסחורות ולשירותים, והגדלת התמריצים להשקעות הון. לשם כך המליץ על הקטנת שער הריבית ואמצעים אחרים לעידוד האשראי, על הוצאות ממשלתיות גדולות, במיוחד בעבודות ציבוריות נרחבות, שיזרימו למשק ביקושים גדולים. למימון הפעילות הממשלתית המליץ קיינס על מימון גרעוני ואף על אינפלציה מרוסנת, שתגרום לעידודן של השקעות, בהבטיחה רווחים גדולים למשקיעים, אם גם במחיר ירידה כלשהי בשכר הריאלי במשק, בעקבות האינפלציה. קיינס סבר שהגדלת ההשקעות הממשלתיות ופיתוח התעסוקה יביאו לצמיחה בייצור, וכן גם להשקעות נוספות במידה גדולה בהרבה מהאמצעים שהוזרמו למשק על ידי הממשלה, בכך יחודשו מגמות ההתרחבות במשק כולו. אמצעים דומים בכיוון הפוך אמורים, לדעת קיינס, להוות גורם מרסן כשמופיעה פעילות יתר כלכלית עם גילויי אינפלציה לא מרוסנת, מה שאמנם אירע בעקבות יישומה של תורת קיינס בכלכלת אירופה וארצות הברית.

תורתו של קיינס עוקבת במידה רבה את תורת 'עודף הערך' של מרקס. שניהם ראו את הבעיה העיקרית של הקפיטליזם בתופעות של משבר ואבטלה כרונית כתוצאה מהצבר הון והפחתה מגמתית של השקעות במשק. מרקס ראה בכך תופעה אימננטית לא נמנעת בכלכלה הקפיטליסטית, ולכן לא יכול היה להציע פתרונות מעשיים לתופעות אלה, שכן לדעתו האפשרות האחת למניעת המשברים היא במהפכה הסוציאליסטית. קיינס סבור היה שניתן למנוע או לרכך משברים כלכליים על ידי התערבות ממשלתית המכוונת את השווקים, ואף הציע דרכים מעשיות ליישום מיידי של עיקרי תורתו.

התקבלותה של הכלכלה הקיינסיאנית משנות השלושים ועד לשנות הששים והשבעים הייתה כללית ואף הראתה תוצאות שהצדיקו אותה במידה רבה מאוד. הבעיה העיקרית שליוותה את תורתו של קיינס הייתה השאלה של מידת המעורבות הממשלתית הרצויה. פיקוח ממשלתי עמוק ומהודק עשוי היה להוביל לכלכלה של 'קפיטליזם ממלכתי', לפיכך היו שראו בתורתו של קיינס תורה של 'סוציאליזם זוחל'. פיטר טמין אכן טוען בספרו ל'תנועת מטוטלת' בין כלכלה קפיטליסטית של 'שוק חופשי', המתאפשרת כשהשווקים פועלים כסדרם באיזון נכון, לבין כלכלה 'סוציאליסטית' של מעורבות ממלכתית, המופיעה כל אימת שמופר האיזון הכלכלי ונדרשת התערבות ממשלתית, ומשחוזרת הכלכלה לתיקנה חוזרת הכלכלה הקפיטליסטית.

כשלים בשוק החופשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד המושגים שמגדיר קיינס הוא התעסוקה המלאה (הכוונה היא לא 0% אבטלה אלא כ- 2%-4% כך שמונח זה אינו כולל חיילים משוחררים, הפסקה זמנית בין עבודות - אבטלה חיכוכית - או סיבות מיוחדות אחרות). קיינס מקבל את גישת ההיצע וביקוש באופן כללי, אלא שלטענתו פעמים רבות שיווי המשקל בין ההיצע וביקוש אינו במצב של תעסוקה מלאה.

לטענתו, בשיווי המשקל המגזר העיסקי מייצר את כמות המוצרים שמבקש המשק לקנות (על-פי כללי ההיצע והביקוש), והביקוש שמורכב ממליוני בתי-אב, אלפי מפעלים, חברות והוצאות ממשלה, לא בהכרח מתיישב במצב של תעסוקה מלאה.

ייתכן, לדוגמה, מצב בו ישנה נקודת שיווי משקל בין היצע וביקוש כך שישנם מובטלים או אנשים המעוניינים לעבוד יותר מהעבודה המוצעת בשוק. המחסור בעבודות נובע מכך שלא משתלם לפתוח תעשייה במקום שבו הביקוש נמוך, ויכולת הקנייה הנמוכה נובעת מההכנסות הנמוכות של העובדים שסובלים ממחסור בתעסוקה. כך למעשה נוצר שיווי משקל בין הייצור לצריכה אך עדיין יש אבטלה.

כמו כן, טען קיינס כי בתקופות אבטלה קיימת נטייה לקשיחות מחירים ושכר עבודה כלפי מטה (לדוגמה - וועדי עובדים חזקים שמונעים ירידה במשכורות, גם כאשר הביקוש לעובדים קטן בגלל המיתון), כלומר אין הם יורדים כפי שהיה צפוי מכוחות השוק הטבעיים. בכך ראה סיבה נוספת לאי יכולת להגיע לשיווי משקל חדש של תעסוקה מלאה.

דפלציה ואבטלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כששיווי המשקל הוא בהכנסה לאומית גבוהה ממצב של תעסוקה מלאה, יש בעיה של מחסור בגורמי ייצור - בדרך כלל עבודה. במצב כזה ידרשו העובדים שכר גבוה יותר ויותר (כי יש להם הצעות עבודה אחרות) ובעקבות עליית השכר יעלו המחירים – כך נוצר תהליך של אינפלציה שבו כל עוד לא יקטנו הביקושים תמשיך האינפלציה לצמוח. המצב נקרא פער אינפלציוני.

לעומת זאת כששיווי המשקל הוא בפחות מתעסוקה מלאה - הביקושים נמוכים - הייצור קטן ויש מעט מקומות עבודה, ההכנסות נמוכות ולכן הביקושים לא עולים. המצב נקרא פער דיפלציוני. במצב זה אין שינויים במחירים.

במצב של פער דיפלציוני, יש למשק יכולת לייצר יותר ממה שהוא מייצר. ישנם אמצעי ייצור רבים מושבתים שאינם מנוצלים (מפעלים, מכונות, כח אדם וכו'). הסיבה לכך היא הביקוש הנמוך.

אם התנאים לא ישתנו לא יבחר המגזר הפרטי להגביר את הצריכה, בשל ראיה מיקרו כלכלית. גם המגזר הציבורי משנה באופן טבעי את הרצון להשקעה כדי להשפיע על תהליכים גדולים של המשק. זהו מצב של שיווי משקל באבטלה.

במצב של פער דיפלציוני יש להביא להעלאת ביקושים על ידי המגזר הציבורי. כך כסף מוכנס למשק בכמות גדולה ומתחיל להתגלגל בו. כשהביקושים מצד המדינה גדלים נוצרים מקומות תעסוקה חדשים והביקוש, גם לצריכה פרטית וגם להשקעה עסקית, גדל פי כמה מכמות הכסף שהשקיעה הממשלה וכך מתאפשרת צמיחה.

ההשקעה של הממשלה לא יכולה לנבוע מהעלאת המסים, שכן במצב כזה יורדים הביקושים של המגזר הפרטי והעיסקי והכסף שחוזר אליהם מהממשלה אינו מפצה על זה.

תאוריה זו מסבירה את התהליך בו מדינות רבות יוצאות ממצב של אבטלה במלחמות, בהן מיוצרת ומתכלה באופן מיידי כמות נשק עצומה (למעשה ללא שום תוצרת ממשית למדינה). המדינה נכנסת לגרעונות ענק ומתאוששת, שכן הביקושים הגדולים מייצרים צמיחה במשק ומקומות עבודה – הביקוש הפרטי גדל ונוצרים עסקים חדשים שפורחים (שאינם קשורים למלחמה) ומעלים את רמת החיים. תהליך זה נמשך עד שמסתיימת המלחמה ומוחזרת המדיניות המצמצמת והמשק חוזר בהדרגה לאבטלה.

כך מוכיח קיינס צריכה הממשלה ליצור גרעון ודרכו להשקיע במשק על-מנת ליצור צמיחה מחודשת. צמצום הוצאות הממשלה (שהוא הצעד הנדרש במיקרו-כלכלה), לא מובילים לצמיחה אלא להפך - מגבירים את המיתון.

הנחות המודל הקיינסיאני שימשו בתקופות מאוחרות יותר לפיתוחה של עקומת פיליפס, הגורסת יחס הפוך בין שעור האבטלה לשיעור האינפלציה.

שוק הכספים במשנתו של קיינס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף כי, כאמור, קיינס ראה בשער הריבית במשק גורם המשפיע על רמת ההשקעות במשק, הרי שבניתוח מצבי שפל כלכלי ואבטלה בלט קיינס בהתעלמו משוק הכספים והשפעתו על המשק. קיינס נבדל בגישתו זו מהכלכלנים הנאו קלאסים ולאחר מכן הכלכלנים המוניטריסטים, שדיברו על חשיבות הריבית בקביעת התוצר הלאומי, וטענו כי התערבות ממשלתית במשק דרך שוק הכספים עדיפה על התערבות דרך שוק הסחורות והשירותים, (הוא "השוק הריאלי" בו נקבע התוצר הלאומי). הוא טען, כי בעת שפל כלכלי ואבטלה, שינוי בשער הריבית (במקרה של אבטלה, כלפי מטה - על מנת להגדיל את התוצר והתעסוקה) אינו יכול להשפיע ממש על התוצר בשל כמה סיבות:

  • הביקושים הנמוכים מדי יוצרים ציפיות פסימיות לגבי כדאיות השקעות חדשות במשק.
  • הביקושים הנמוכים מדי גורמים למצב בו מלאי ההון הקים (כגון מכונות) אינו מנוצל במלואו, ולכן אין טעם בהשקעות חדשות.
  • הפירמות וגורמים פרטיים ממעטים לבקש הלוואות מחשש לחוסר יכולתם לפרוע הלוואות בעתיד או מוכנים על כל סכום הלוואה לשלם ריבית נמוכה יותר. לעומת זאת, בעלי כספים עודפים מעדיפים לשמור את כספם במצב נזיל או להעלות את הריבית שידרשו עבור כל סכום הלוואה שיתנו (בשל הגברת הסיכון במתן הלוואות). על ידי הקטנת הביקוש וההיצע גם יחד להלוואות נוצר בשוק הכספים, וליתר דיוק בשוק ההלוואות, מצב בו רמת הפעילות בשוק הכספים היא נמוכה מכדי להשפיע השפעה ממשית על המתרחש בשוק הריאלי.
  • קיינס אף טבע את מושג "מלכודת הנזילות" המתבטאת בירידת שער הריבית במשק עד למינימום אפשרי (מתוך ניסיון ממשלתי לעודד ביקוש דרך הריבית), דבר היוצר בקרב הציבור ציפייה לשינוי עתידי במחירי אגרות החוב רק כלפי מטה, ולכן לסירוב של הציבור לקנות אגרות חוב. כמו כן, גורמות הציפיות לירידה העתידית במחירי האג"ח הימנעות גם מהשקעות בנכסים ריאליים, והממשלה אינה רוצה להעלות מחדש את הריבית בשל חשש שצעד זה יחמיר את השפל הכלכלי. מכאן, שהמשק נכנס במצב זה למעין "מלכודת", בו הציבור נשאר בידיו עם כמויות גדולות של כסף נזיל, אשר אינו מניע את המשק במידה הרצויה.

הנטייה להתעלם מהשפעת שוק הכספים על השוק הריאלי הייתה מקובלת עד לשנות ה-60 של המאה ה-20. אף אם נסיבות זמנו של קיינס הצדיקו התעלמות מהשפעת שער הריבית על התוצר הלאומי בזמני אבטלה ושפל כלכלי, התעלמות זו אינה מקובלת כיום בקרב כלכלנים, אם כי קיימים ביניהם חילוקי דעות לגבי מידת השפעת שער הריבית על התוצר הלאומי. מנגד, ניתן להצביע על כך שמאז אמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 נמצאת יפן במצב של "מלכודת נזילות" המתבטאת בירידת שערי ריבית עד למינימום אפשרי ללא ציפיות נראות באופק לעליית הריבית מחדש.

המכפיל הקיינסיאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיינס גיבש נוסחה שמסבירה פי כמה גדל התוצר הלאומי כתוצאה מהשקעה של הממשלה: המכפיל הקיינסיאני. נוסחת המכפיל הקיינסיאני הפשוט:

Dy = \frac{X} {Mrs}

Dy-התוספת לתוצר

X- כמות הכסף שמכניסה הממשלה לשוק

Mrs- נטייה שולית לחסוך במשק (חיסכון ממוצע בהכנסה לאומית מסוימת)

במצב שבו הממשלה משקיעה 1000 ₪ והחיסכון הממוצע במשק הוא 10%, התוספת לתוצר היא 10,000 ₪. (1000 ₪ חלקי 10%)

הסבר - 1000 ₪ שמושקעים מגיעים לידיים של הציבור. "הציבור" חוסך 100 ₪ ומשתמש ב 900 ₪ ככח קניה, ששוב מגיעים לציבור. "הציבור" שוב חוסך 90 ₪ ומשתמש ב 810 וכן הלאה. בסופו של דבר הגלגול הוא 10,000 ₪ שהציבור משתמש בו.

נוסחת המכפיל הקיינסיאני הלוקח בחשבון את שוק הכסף:

Dy = X / (1-c1+I1*k/h) here

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • התאוריה הכללית של תעסוקה, רבית וכסף הוצאת מאגנס, מוסד ביאליק וידיעות אחרונות, 2006

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]