לא מיניה ולא מקצתיה
לא מיניה ולא מקצתיה (מילולית: לא ממנו ולא מקצתו) הוא ביטוי ארמי שמבוסס על לשון התלמוד. השימוש בביטוי הוא לשלילה גמורה של טענות הזולת, כלומר: "אין האמירה נכונה ואפילו חלק ממנה אינו נכון". במקורו התלמודי הוא בהטיה ללשון נקבה "לא מינה ולא מקצתה", והקשרה הוא שלילת מידת הגאווה.
במשמעות המורחבת מצאנו את הביטוי כבר בשלהי תקופת הראשונים[1].
מקור הביטוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ה', עמוד א' מובאת מחלוקת אמוראים לגבי מידת הגאווה. רב חייא בר אשי אמר בשם רב שתלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית (דהיינו שיעור קטן של 1/64 של מידת הגאווה). לעומתו אמר רב נחמן בר יצחק "לא מינה ולא מקצתה", דהיינו שגם לתלמיד חכם לא צריכה כלל להיות גאווה.
הרמב"ם[2] פסק כשיטת רב נחמן בר יצחק שאפילו ממקצת הגאווה יש להימנע: ”ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במשה רבינו "ענו מאד", ולא נאמר "ענו" בלבד, ולפיכך צוו חכמים "מאד מאד הוי שפל רוח", ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר, שנאמר "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך", ועוד אמרו "בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה".”
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראו למשל בשערי דורא, מבוא שערים, איסור והיתר, סימן נה: "וגם מה שכתוב באותן נוסחאות... הנה חפשתי ובדקתי בחורין ובסדקין, ולא נמצא זה לקמן לא מינה ולא מקצתה". בשו"ת רבי אליהו מזרחי סימן נב: "כי זאת השבועה לא הותרה ולא נעקרה עדיין, לא מינה ולא מקצתה". בשו"ת מהר"ם אלשקר סימן קיד: "דאין שם קול כלל, לא מינה ולא מקצתה".
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות דעות, פרק ב', הלכה ג'