לשון חז"ל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היסטוריה של השפה העברית
KaufmannManuscript.jpg

לשון חז"ל או עברית משנאית (נקראת גם לשון חכמים) הוא כינוי לניב של השפה העברית שהגיע לשיא תפוצתו בקרב יהודים שחיו בין המאה הראשונה למאה החמישית לספירה. לשון חז"ל נחלקת לשני רבדים עיקריים: "לשון חכמים א'", שבה נכתבו המשנה והתוספתא, ו"לשון חכמים ב'", שבה נכתבו חלקים מן התלמוד הבבלי והירושלמי ומדרשי ההלכה והאגדה.

ההבדל בין העברית של התנ"ך, המכונה "לשון המקרא", לבין לשון חז"ל ניכר מיד לעין, ושימש נושא למחקר של הבלשנים לאורך הדורות. ההבדל הזה היה ידוע גם לדוברי הלשון עצמם, שאמרו : "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמה" (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נ"ח, עמוד ב').

התפתחות לשון חז"ל ואופייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבא בנדויד הציג בספרו "לשון מקרא ולשון חכמים" דוגמאות ל"תרגום" של לשון המקרא ללשון חז"ל.
לשון המקרא (שמואל ב' פרק יב) לשון חז"ל
ויאמר דוד אל עבדיו: המת הילד? ויאמרו: מת. אמר להם דויד לעבדיו: מת התינוק? אמרו לו: הן.
ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלתו, מיד עמד דויד מן הארץ, רחץ וסך ושינה כליו.
ויבא בית ה', וישתחו בא לו למקדש ונשתחווה
ויבא אל ביתו וישאל וישימו לו לחם ויאכל. ונכנס לביתו, ביקש ונתנו לפניו פת וסעד.
ויאמרו עבדיו אליו: מה הדבר הזה אשר עשיתה? אמרו לו עבדיו: מה ראית לעשות כן?
בעבור הילד חי צמת ותבך, בשביל תינוק החי היית מתענה ובוכה
וכאשר מת הילד, קמת ותאכל לחם! ועכשיו שמת אתה עומד וסועד!
ויאמר: בעוד הילד חי, אמר להם: כל זמן שהיה התינוק קיים,
צמתי ואבכה, הייתי מתענה ובוכה,
כי אמרתי: מי יודע, כסבור הייתי: מי יודע,
וחנני ה' וחי הילד; אפשר המקום חן אותי והתינוק חיֶה.
ועתה מת, למה זה אני צם? עכשיו שמת, תענית למה לי?
האוכל להשיבו עוד? וכי יכול אני להחזירו?
אני הולך אליו, והוא לא ישוב אלי. אני הולך אצלו, והוא אין חוזר אצלי.

המעבר בין שני הכרונולקטים – עברית מקראית ולשון חז"ל – היה הדרגתי. מעבר זה ניכר כבר בספרי המקרא המאוחרים, שללשונם קווי דמיון מסוימים ללשון חז"ל. כך גם לגבי הטקסטים שיש בידינו מהתקופה שבין חתימת התנ"ך לכתיבת המשנה, כמו מגילות ים המלח והספרים החיצונים. רוב מדקדקי העברית בימי הביניים, ואיתם החוקרים הראשונים בעת החדשה, סברו שלשון חז"ל היא התפתחות מאוחרת של לשון המקרא; כלומר, השפה העברית המקורית השתנתה בהשפעת לשונות זרות (בעיקר ארמית). חלק מן המדקדקים, למשל מנחם בן סרוק, החשיבו את השינויים ששינתה לשון חז"ל מלשון המקרא כשיבושים של השפה, והתייחסו ללשון חז"ל כאל שפה מקולקלת ומשובשת. יחס זה נמשך גם בתקופת ההשכלה, אשר מחבריה הקפידו לכתוב את ספריהם אך ורק במילים שישנן כבר במקרא ולא במילים שהתחדשו בפי חז"ל.

כנגד הדעה שזלזלה בלשון חז"ל קמו הסוברים שיש ללשון חז"ל מעמד ראוי. דוגמה מפורסמת לנושא שהיה שנוי במחלוקת הוא השורש תר"ם. במקרא המילה "תרומה" היא משורש רו"ם (כמו המילים הֵרים, הרמה). חז"ל יצרו את השורש התנייני תר"ם, וחידשו את הפעלים תרם ויתרום. בן סרוק וסיעתו סברו שהפועל הזה משובש ולא תקני. החולקים עליהם (למשל יונה אבן ג'נאח) טענו שיצירת שורשים תנייניים היא תופעה לשונית אותנטית ולגיטימית, ולכן השורש תר"ם מותר בשימוש. בין הסוברים כך היה הרמב"ם, שכתב בפירוש המשניות שלו (תחילת מסכת תרומות, תרגום הרב קאפח):

Cquote2.svg

אמרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום מקשים עליו הבלשנים החדשים, ואומרים שהעיקר הרים ומרים וירים. ואינו קשה באמת, כיון שהעיקר בכל לשון חוזר למה שדברו בו בעלי אותו הלשון ונשמע מהם, ואלו בלי ספק עבריים בארצם, כלומר בארץ ישראל, והנה נשמע מהם תרם וכל מה שהופעל ממנו. וזו ראיה שזה אפשרי בלשון, ושזה מונח מכלל המונחים העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שחושב מן החדשים שלשון המשנה אינו צח ושהם עשו פעלים שאינם נכונים באיזו מלה מן המילים. והיסוד הזה שאמרתי לך נכון מאוד אצל המלומדים השלמים המדברים על העניינים הכלליים הכוללים כל הלשונות כולם.

Cquote3.svg

בין חוקריה המודרניים הראשונים של הלשון העברית, דוגמת שלמה לויזון, שמאמרו על דקדוק לשון המשנה נדפס בתחילה מהדורת המשניות הגדולה של דפוס ראם, ואברהם גייגר, רווחה הדעה כי לשון חז"ל היא עברית מעורבת בארמית. לויזון היה כה איתן בדעתו זו, שכתב:

Cquote2.svg

ולו ארכו ימי שקט הבית השני אשר רוב התלמידים היו אז מכירים עוד בטיב שפת עבר... אזי התהוה ברבות הימים מהרכבת לשון עברי וארמי לשון חדשה... כאשר התהוה... לשון חדשה מהרכבת לשון רומי עם לשון עם גאלליא ומזה יצא לשון איטלקי.

Cquote3.svg

עם השנים הוכיחו חוקרי לשון חז"ל שיש בה מאפיינים לשוניים מקבילים ואף קודמים ללשון המקרא. דעה אחת גורסת, כי לשון חז"ל מייצגת ניב מקביל ללשון המקרא, שהיה קיים בעברית מראשיתה (חיים רבין, יחזקאל קוטשר). משערים שהניב היה קיים כשפה מדוברת, ולכן אין לו ביטוי במקרא; ורק בתקופת חז"ל הוא נכנס ללשון הספרות והיה לשפה שבה נכתבו המשנה, התלמודים והמדרשים. ניתן למצוא מאפיינים של לשון חז"ל אף בכתובות מתקופת המקרא. כך למשל, נפוצות בכתובות חילופי ב-פ, צורת העבר הנסתרת "הָיָת" (קיימת מעט במקרא ונפוצה מאוד בחז"ל), ואחרות. דעות אחרות (משה צבי סגל) גורסות, כי מדובר בהתפתחות טבעית של השפה העברית, שיש בה השפעות ניכרות של שפות שבאו במגע עם העברית בתקופות מאוחרות, כגון ארמית ויוונית.

לשון חז"ל כשפה מדוברת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלה שיש לה זיקה לאותו נושא היא האם לשון חז"ל הייתה שפה מדוברת או שהייתה רק שפת כתב וספר, בשעה שהשפה המדוברת הייתה ארמית. הדעה שהייתה שלטת במחקר לאורך המאה ה-19 היא שלשון חז"ל היא שפה מלאכותית שלא שימשה לדיבור אלא רק לכתיבה, כמו הלטינית באירופה של ימי הביניים המאוחרים. אברהם גייגר היה אחד המחזיקים בדעה זו. ייתכן שהשקפה זו לגבי לשון חז"ל לא נבעה רק מניתוח בלשני אלא גם מהתנגדותם של החוקרים, שהיו שייכים לתנועת ההשכלה, לתפיסת עולמם של חז"ל. בתחילת המאה ה-20 פרסם משה צבי סגל מאמר ארוך ובו ניסה להוכיח שלשון חז"ל הייתה שפה מדוברת וחיה, לפחות בתקופת התנאים. אליעזר בן יהודה פרסם בכרך המאמרים של מילונו מאמר, שבו הוא מראה שלשון חז"ל הייתה מדוברת עד סוף תקופת המשנה. המחלוקת הוכרעה סופית כאשר נתגלו בחפירות ארכאולוגיות מכתביו של בר כוכבא מהמאה השנייה לספירה. במכתבים אלה פונה בר כוכבא אל חייליו בעברית של אותה תקופה, ויש ללשונו מאפיינים מובהקים של לשון חז"ל. היום מוסכם שהדיבור בלשון חז"ל נמשך לפחות במאה הראשונה וכנראה גם במאה השנייה לספירה ואחר כך נפסק. בתקופת התלמוד אכן הייתה לשון חז"ל בעיקר שפה כתובה, אולם בכמה כפרים קטנים בארץ ישראל נמשך הדיבור בעברית אפילו עד הכיבוש הערבי במאה השביעית.

חנוך ילון שיער שבתקופת הדעיכה של לשון חז"ל, הייתה העברית מדוברת בעיקר בפי פשוטי העם והילדים, ואילו המעמד הגבוה והמשכיל דיבר בלשון בינלאומיתארמית או יוונית. במספר סיפורים בתלמוד מתואר כיצד הילדים או המשרתים מדברים עברית, ואילו החכמים משיבים להם בארמית. בסיפור אחד מבארת שפחתו של רבי יהודה הנשיא מילים עבריות שהתלמידים שלו לא הכירו (תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק ב, דף י"ט, עמוד א, הלכה ב).

השפעת שפות זרות על לשון חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשון חז"ל הושפעה רבות משפות זרות שהיו מדוברות ביחד איתה. ההשפעה החזקה ביותר הייתה של הארמית; בחלק גדול מתקופת חז"ל הייתה בארץ דיגלוסיה (דיבור בשתי לשונות) של עברית וארמית. הארמית השפיעה בעיקר באוצר המילים, אבל גם בתחום הדקדוק: ביצירת צורות חדשות (כמו משקל קָטוֹל – פעוט, לקוח; בניין נִתַּפְעַל) בשטח ההגייה ובשטח התחביר. דרך הארמית הגיעו ללשון חז"ל גם מילים מן האכדית ומן הפרסית, למשל המילה אתרוג, שאינה קיימת במקרא ומוצאה פרסי.

שפות נוספות שהשפיעו על לשון חז"ל, בעיקר בתחום אוצר המילים, הן היוונית והלטינית, בהשפעת השלטון היווני ואחריו הרומי בארץ. לשון חז"ל משופעת במלים יווניות – סנדל, בסיס, סנהדרין, פנקס ועוד, וגם בכמה מילים לטיניות, למשל ספסל (subsellium),‏ לבלר (libellarius).

גבולות וחלוקה פנימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרך כלל תוחמים את לשון חז"ל בין תום תקופת הזוגות וחורבן בית שני (כלומר, בסביבות 5070 לספירה) לבין חתימת התלמוד הבבלי (בערך 485 לספירה). לפני לשון חז"ל דיברו בלשון המקרא, ובדרך כלל בוחנים את לשון חז"ל לפי הדמיון והשוני בינה ללשון המקרא. בתקופה שבין חתימת המקרא למאה הראשונה לספירה אפשר להתייחס לשכבת לשון נוספת, שבה נכתבו מגילות ים המלח וספר בן סירא.

אחרי חתימת התלמוד מתחילה תקופת הביניים של העברית, שבה נכתבו בעיקר פיוטים, מדרשים, ספרי הלכה, פרשנות המקרא ופרשנות התלמוד הבבלי, וספרי אמונה ומחשבת ישראל (כגון ספר חסידים).

בתוך לשון חז"ל מבחינים בשלוש תקופות משנה:

  • "משנה ראשונה"
בתוך המשנה אפשר לזהות בבירור משניות שהן קדומות מצד תוכנן ולשונן. מתארכים את המשניות האלה לזמן שבו בית המקדש השני היה קיים, כלומר, לפני שנת 70 לספירה. רוב המשניות האלה עוסקות בהלכות הנוגעות לבית המקדש (למשל: מסכת תמיד ומסכת מידות). מצד הלשון יש להן מאפיינים מובהקים, וניכרת בהן קירבה רבה ללשון המקרא. זיהוי "תקופה" זו שנוי במחלוקת. ייתכן שהקרבה ללשון המקרא היא תוצאה של ארכאיזם ולא של רובד לשון מקורי. אחרת, לא ברור כיצד מאפיינים של לשון התנאים קיימים אף לפניה.
זו הלשון שבה נכתבו המשנה, התוספתא ומדרשי ההלכה. כאמור, בתקופה זו לשון חז"ל עדיין הייתה מדוברת בפי העם. מניחים שהדיבור פסק במהלך המאה השנייה לספירה.
לשון המשנה כפי שהגיעה לידינו מתחלקת לשני ענפי נוסח: הענף הארצישראלי, המשתקף בכתבי יד ומסורות לשון של המשנה כשהיא לעצמה, והענף הבבלי, המיוצג במשניות המשולבות בתוך מקורות הנוסח של התלמוד הבבלי. יש הבדלים ניכרים הן בלשון והן בעריכה בין שני ענפים אלו. חלק מן התופעות המאפיינות את הענף הבבלי הן תוצאות של השפעה מלשון המקרא או מארמית בבלית, אך יש בה גם תופעות מקוריות המייצגות מסורת לשונית עצמאית שמקורה עוד בארץ ישראל.
הענף הארצישראלי מתחלק בפני עצמו לשני ענפי משנה, הענף המערבי המשתקף בכתבי יד ומסורות לשון מאיטליה ומסביבתה, והענף המזרחי העולה מכתבי יד ומסורות מקהילות המזרח, לרבות כתבי יד המנוקדים ניקוד בבלי. ההבדלים בין שני ענפי נוסח אלה מתבטאים בעיקר בתחום תורת ההגה והצורות, ולא בנוסח ובעריכה.
העברית שמופיעה בתלמודים (הבבלי והירושלמי). בתקופה זו העברית כבר לא הייתה מדוברת, והשפה הכתובה מעורבת בארמית. מחלקים את לשון האמוראים לשני חלקים: לשון אמוראי ארץ ישראל (שמופיעה בתלמוד הירושלמי ובחלק מהמדרשים) ולשון אמוראי בבל (שמופיעה בתלמוד הבבלי).

מקורות להכרת לשון חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החומר האפיגרפי מתקופת חז"ל הוא מועט יחסית. מתקופת המשנה שרדו אגרות בר כוכבא. בכמה בתי כנסת עתיקים נמצאו עשרות רבות של כתובות מתקופות מאוחרות יותר, בעיקר מתקופת האמוראים, למשל כתובת ברעם, כתובת עין גדי, כתובת חמת טבריה וכתובת רחוב.

עדי נוסח[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע מכתב יד קאופמן של המשנה, מסכת אבות, פרק א משנה ו. שימו לב לצורות מַתַיִי, עשה לָךְ, אָדָן, תִתְיוֹאַש, המיוחדות ללשון חז"ל

כתבי היד המוקדמים ביותר שקיימים לנו ללשון המשנה הם מהמאה השמינית, ורובם מהמאה העשירית והלאה, כך שקיים פער של כ-800 שנה בין עריכת המשנה לבין הנוסח שקיים לפנינו. אף על פי כן ניתן ללמוד הרבה מכתבי היד, וניכרים בהם הבדלים רבים מהנוסח המצוי היום בדפוסים.

כתבי היד החשובים של המשנה הם, בסדר יורד: כתב יד קאופמן, כתב יד פארמה א, כתב יד קיימברידג'-לו וכתב יד פריז. אלה כתבי יד של המשנה כולה, ויש גם כתבי יד טובים של חלקים מהמשנה, בהם כתב יד פארמה ב וכתב יד אנטונין. זאת מלבד מאות קטעים מגניזת קהיר, בהם כאלה המנוקדים בניקוד בבלי.

כתבי יד של ספרי תנאים אחרים – כתב יד ותיקן 32 לספרי וכתב יד ותיקן 66 לספרא.

הבעיה העיקרית של כתבי היד היא ה"תיקונים" שערכו בהם המעתיקים; אלה, שהיו רגילים ללשון המקרא, סברו שהצורות המיוחדות ללשון המשנה שנקרו לפניהם הן טעויות, ושינו את הנוסח לצורה שהכירו. בדפוסים הבעיה החמירה הרבה יותר, והמדפיסים הראשונים מתפארים שתיקנו את הנוסח המודפס "על פי הדקדוק" (כלומר, על פי הדקדוק של לשון המקרא).

מסורת העדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומר נוסף על לשון חז"ל אפשר לגלות על פי מסורות הקריאה של המשניות כפי שהתגלגלה לאורך הדורות. למשל, הכפלת האות ר בדגש חזק, שנעלמה מרוב כתבי היד ומכל הדפוסים בהשפעת לשון המקרא, השתמרה אצל התימנים ואצל חלק מעדות המזרח, כפי שהראה חנוך ילון.

עדויות עקיפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדויות עקיפות על לשון חז"ל אפשר למצוא בעברית של השומרונים; חוקרים (ובראשם זאב בן חיים) הוכיחו שהם קוראים את התורה בהגייה שדומה להגיית לשון חז"ל. עדויות נוספות ניתן למצוא בתעתיקים של המקרא ליוונית וללטינית, למשל ההכספלה של אוריגינס או הוולגטה של הירונימוס (שיש בה תעתיק של המקרא לאותיות לטיניות על פי מה ששמע, לפי עדותו, מפי יהודים בבית לחם במאה הרביעית לספירה – באמצע תקופת חז"ל).

מאפיינים לשוניים של לשון חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ללשון חז"ל מאפיינים לשוניים רבים מאוד, המבדילים בינה לבין לשון המקרא. כאן יובאו רק דוגמות מעטות.

מאפיינים מתחום תורת ההגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • התלכדות העיצורים שׂ (שי"ן שמאלית) ו-ס, עד כדי החלפת שׂ ב-ס בחלק גדול מן השורשים. בכתבי היד אפשר למצוא צורות כמו "סעורה" (במקום שעורה), "סמח" (במקום שמחה).
  • התלכדות העיצורים מ ונ בסוף מילה: בכתבי היד נמצא אוכלים/אוכלין, אדם/אדן, שלום/שלון. סבורים שההגייה של שני העיצורים כנראה הייתה /n/ או הגייה של עיצור מאונפף, על פי המקרה. לתופעה של אנפוף בסוף מילה משייכים גם מילים המסתיימות בתנועה שנוספה להן ן' בסופן, למשל למעלן ולמטן (במקום למעלה ולמטה), להלן (במקום הלאה) ופשתן (במקום פשתה המקראית).
  • לעתים ישנה נשילה של א בתחילת מילה: במקום ר' אלעזר נמצא ר' לעזר. תופעה זו היא מאוחרת וקיימת בעיקר בכתבי יד של לשון האמוראים. אצל התנאים הממצא הוא מעורב: יש אליעזר/אלעזר לצד לעזר/ליעזר. הממצא האפיגרפי מקיים את ה-א' בצורה די חזקה.
  • מעבר של התנועה i ל-e: בכתבי היד הלל הזקן מנוקד הֶלֵל, וכך גם בתעתיק של תרגום השבעים. מעבר דומה התרחש מתנועה u ל-o.
  • ערעור העיצורים הגרוניים ח, ע – תופעה שקיימת בעיקר בתקופת האמוראים, ויש לה עדות מפורשת בתלמוד הירושלמי (מסכת ברכות, פרק ב, דף טז, ב), שם היא מיוחסת לעברית שבפי תושבי בית שאן, חיפה וטבעון: "תני אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין אאין אם היה לשונו ערוך מותר" (ירושלמי, ברכות, ב, ט"ז, ב).
  • בג"ד כפ"ת מורפות אחרי רי"ש, שיש לה אופי פונטי של תנועה (שרביט).
  • תנועות a הופכות ל-u מתוך הדמות לעיצורים שפתיים, ל, ו-ר': קורדום, מסובין.

מאפיינים מתחום תורת הצורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת הפועל הסדירה בלשון חכמים (על פי כתבי היד הטובים של המשנה) שונה ממערכת הפועל המוכרת מן העברית המקראית, מדקדקי ימי הביניים, והעברית החדשה. בהשפעת הארמית ושפות אחרות ניתן לראות בלשון חז"ל תהליך מיזוג של הפעלים החוזרים (רפלקסיביים) עם הפעלים הסבילים. יש הסבורים שלשון חז"ל משמרת את התהליך עצמו, שקפא באמצעו (ראו בעניין זה להלן). מערכת הפועל הסדירה בלשון חז"ל כוללת את הבניינים הבאים:

  • קל – נִפְעַל
  • פִּעֵל – נִתְפָּעַל
  • הִפְעִיל – הֻפְעַל

לצד ששת הבניינים הללו קיימים עוד כמה בניינים המופיעים לעתים נדירות. בניין פֻּעַל המוכר מן המקרא ומן העברית החדשה לא קיים במערכת הזו בצורה סדירה. כמו כן, הסביל הכבד, הִתְפָּעֵל במקרא ובעברית חדשה, נמצא בלשון חז"ל בצורה "נִתְפָּעַל", כנראה על דרך "נִפְעַל". המשך לתהליך זה, שנפסק כנראה באיבו, נמצא בבניין נִתַּפְעַל, המצוי במשנה פעם אחת ("ניתוספו" (עירובין ז,ז)), ובמקומות נוספים בספרות התנאים והאמוראים. "אין שום ספק", כותב חנוך ילון במבואו לניקוד המשנה, "שצדק גייגר ואחרים ויש גם בלשון המשנה נִתַּפְעַל כמו בארמית וסורית. והרי זה ברוח דרכי ההתפתחות של שימוש הרפלקסיבים. בניין נפעל ירש במקרא את רוב מקומו של פועל (פסיב הקל בלא דגש בעה"פ), לשון המשנה ביטלה כמעט לגמרי את בניין פועל, פסיב הכבד בעבר ובעתיד, ובמקומו בא בניין נתפעל [...] מכאן פסיעה קלה לבטל גם את בניין הופעל ולהכניס במקומו בניין חוזר".‏[1]

בניין פֻּעַל (הסביל הכבד) קיים במשנה רק במסורות הנקדנים שהגיהו כתבי יד קדומים להם על פי מסורות קריאה "זרות" לכתבי היד. למעשה, על פי חנוך ילון ומשה בר-אשר, ניתן להסביר את רוב צורות פֻּעַל (סביל כבד) בצורה אחרת (למשל, מעתק u<a בצורה "תעובר צורתו", משנה פסחים ז,ט, חילופים גרפיים של י-ו או מעבר מעתקים פונטיים מסוימים). עם זאת, יש כמה צורות פועל "שרידיות" במשנה:

עם זאת, ההיכרות עם בניין פֻּעַל לא נעלמה בקרב דוברי העברית וכותביה. יוסף יהלום[2] מראה שצורות פֻּעַל רווחות מאוד בפיוטים. כמו כן, בבינוני קיימות צורות פועל סדירות: מקבל-מקובל, מקדש-מקודש. בניגוד לרווח ברוב כתבי היד של לשון חכמים, צורות בינוני מְפֻעַל כתובות לעתים בכתיב חסר,‏[3] ולכן ניתן לקרוא אותן בינוני מְפָעֵל ולהוציאן מן הכלל הזה.

בניין נֻפְעַל מציב בעיה מסוימת בקשר לסיווגו. אין ספק כי הוא קיים בצורה "חזקה" בכתבי היד הטובים ביותר של ספרות חז"ל (נוטל, משנה שבת יז,ג בכ"י קאופמן, הנוער בלילה, אבות ג,ד בקטע גניזה אצל שרביט, מסכת אבות לדורותיה, ירושלים: תשס"ד), בעיקר בגזרות פ"נ, פ"י וע"ו, אבל לא רק: שנוגאלו בלילה, ספרי דברים קכח בכ"י רומי 32. ילון סבור כי הצורה צמחה על מנת להבחין בין צורת פִּעֵל לצורות נִפְעַל בפעלי פ"נ (נטלתי, ט' דגושה ופתוחה בשני הבניינים). השורוק הובא מן הצורות הסבילות פֻּעַל והֻפְעַל.

מערכת כבדה לא דגושה קיימת על דרך הגרוניות – אך גם בשורשים שלמים במספר מקומות במשנה, היא המערכת פָּעָל-פָּעֵל, פּוֹעַל ונִתְפָּעַל (ע' הפועל רפויה). פעלים מעין זה נדירים – אך קיימים במשנה (בהתאמה: מתלשון, יומא ו,ד ת' רפויה, "מאוכלות" (תמיד ה,ה) כ' רפויה, "ניתאכל הבשר" (סנהדרין ו,ו), כ' רפויה). זוהי המערכת הכבדה "קלת העין" (לשיטתו של זאב בן חיים) או המערכת הקלה ששרדה מצורות קדומות של העברית או הושפעה מן הארמית (ששימרה את הצורות השמיות הקדומות) לבניינים קלים. משה בר אשר מראה כי הצורות הן צורות שהתגלגלו מן הפעלים הכבדים "והן חלופות של תבנית אחת מעיקרא".

צורות "קלות" אחרות הן הצורות פּוֹעַל ונִתְפּוֹעַל שגם במקרא (שמואל א כא,ג וכן איוב ט,טו) מצויות בתהליך היעלמות. הצורות הללו נשתמרו רק במעט כתבי יד, וייתכן שהן נובעות גם מטעויות גרפיות (חילופי י/ו), אך העקביות של הצורה נִתְיוֹאַש, למשל, בכ"י קאופמן, שאינה צורה שאולה מן המקרא כלל, מראה כי זו צורה "חזקה". ייתכן שחל בלשון חז"ל מעתק פונטי כללי מתנועות a לתנועות o (כך דעתו של שמעון שרביט), ואין אלו אלא צורות קל ונתפעל.

בניין אתפעל הארמי (גורם-סביל/חוזר) הגיח לשעה קלה אל לשון התנאים אך "קפא" בו: כך, בצורה "נתפעל" (פ רפה בשווא) נמצא "ניתוספו" (עירובין ז,ז), ומחוץ למשנה: ניתוקד, ניתוכח, ניתותר ובבבלי, על דרך הארמית מתוצאת (י,ב).

כמה "בניינים" נוספים נספגו לתוך לשון חז"ל כשורשים מרובעים (ומכאן לעברית החדשה) – שפעל/נשתפעל (שחרר, שעבד), הפעל, פ פתוחה ורפויה ("מהלקטין לתרנגולין" שבת כד,ג). צורה נוספת, "נתַפיעַל" היא הגייה וריאנטית של בניין ניתפעל (פ' וע' בפתח).

מאפיינים נוספים התחום תורת הצורות:

  • כינוי הקניין לזכר הוא ָךְ (ביתָךְ) ולנקבה ִיךְ (ביתִיךְ).
  • היעלמות כמעט מוחלטת של צורות העבר והעתיד המהופך ("ויאמר" לעבר, "ולקח" לעתיד), העתיד המוארך (נלכה) והעתיד המקוצר (ויַעַשׂ). יש כמה פעלים בעתיד מקוצר בפרקי אבות.
  • היעלמות הצורה "תפעלנה" לנוכחות ולנסתרות והתמזגותה עם הצורה "יפעלו".
  • התרחב מאוד השימוש בשמות פעולה, שבמקרא הם נדירים, כגון קטילה והקטלה; וכן התרחבה תפוצתם של משקלים כמו קטלן, קָטוֹל.
  • אנלוגיה של פעלים מגזרת נחי ל"א לגזרת נחי ל"י. לדוגמה, המילה "לקרוא" (ששורשו קר"א) של לשון המקרא הפכה בלשון חז"ל ל"לקרות" והתנהגה כאילו שורשה קר"י. והמילה "מצאנו" (משורש מצ"א) הפכה ל"מצינו" על משקל "שתינו".

מאפיינים מתחום התחביר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחביר של לשון חז"ל שונה במובהק מתחביר לשון המקרא. תחביר לשון המקרא הוא תחביר פַרַטקטי, המבוסס על איחוי של משפטים העומדים בפני עצמם בעזרת מילות חיבור. לעומת זאת תחביר לשון חז"ל הוא תחביר היפוטקטי, המבוסס של משפט שיש בו משפט עיקרי ופסוקיות המשועבדות לו באמצעות מילות קישור וכינויי זיקה. בהקשר זה תופסת מקום חשוב בלשון חז"ל מילת הקישור "שֶ" ונגזרותיה: מפני ש, כדי ש, אף על פי ש וכיוצא בזה – שימוש שאינו נמצא כמעט במקרא, גם לא בצורה המקראית "אשר".

בלשון חז"ל החלו להשתמש בצורה "היה + בינוני (הווה)" לציון עבר מתמשך. לדוגמה: "היו מסובין".

אוצר מילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשון המקרא לשון חז"ל
ילד תינוק
עץ אילן
זקן קשיש
חיכה המתין
קנה לקח
אנחנו אנו

תחום אוצר המילים הוא התחום שבו ניכר ביותר ההבדל בין לשון המקרא ולשון חז"ל. בטבלה משמאל מובאות מילים מקבילות, שיש להן אותו פירוש, בלשון המקרא ובלשון חז"ל. מלבד זאת מילים רבות מאוד שינו את משמעותן בדרך של הרחבה, צמצום או גיוון בין לשון המקרא ולשון חז"ל, למשל המילה "גר" בלשון המקרא משמעה אדם בארץ זרה, ואילו אצל חז"ל משמעה מי שהצטרף לעם היהודי. הפועל "סָתַם" במקרא פירושו סגר, ובחז"ל פירושו – לא הסביר.

שינויי המשמעות ואוצר המילים הם גם תוצאה של שינויים פנימיים בתוך השפה (ומכאן אחת הראיות שהיא הייתה שפה מדוברת), וגם השפעה של שפות זרות, בעיקר ארמית, יוונית ופרסית, כפי שכבר הוזכר.

כתיב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיב לשון חז"ל מלא יותר מן הכתיב של המקרא. התנועות u,i מלאות כמעט תמיד, והתנועות e,o מלאות בחלק מן המקרים. עם זאת, במילים שהן נפוצות במקרא נשאר בדרך כלל הכתיב המקראי החסר.

לשון חז"ל אחרי תקופת חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפסקת הדיבור בלשון חז"ל לא פסק השימוש בה. במהלך תקופת הביניים של העברית התקיימו גישות שונות ביחס אליה כמקור לכתיבה ספרותית. בעוד מחברים כמו רס"ג במזרח או משוררי ספרד בסוף מערב העניקו יוקרה רבה ללשון המקרא ופסלו את לשון חז"ל לשימוש בשיריהם, הנה בספרות ההלכתית ובעברית הרבנית נמשך השימוש בלשון חז"ל, תוך עירוב יסודות ארמיים והשפעות משפות נוספות. לשון חז"ל כפי שהתבטאה בספרות הרבנית סבלה מחוסר אחידות הן בדקדוק והן באוצר המילים, בין השאר בגלל השפעה כבדה של דקדוק לשון המקרא ובשל השימוש במקורות לשון חז"ל על פי דפוסים משובשים. לשון חז"ל המשיכה להתקיים בימי הביניים גם באמצעות נוסח התפילה וטקסטים ליטורגיים אחרים, אם כי בראשית העת החדשה היו מדקדקים (כגון ר' שלמה סופר, ר' שלמה זלמן הנאו ויצחק סטנוב) שביקשו לתקן את לשון התפילה על פי דקדוק לשון המקרא.

בתחילת תקופת הספרות העברית החדשה, פסלו אנשי תנועת ההשכלה באופן גורף את לשון חז"ל כלשון ספרות, למעט יוצאי דופן כגון מנחם מנדל לפין. רק לאחר שקיעת תנועת ההשכלה פרץ מנדלי מוכר ספרים את האיסור וחידש כתיבה שבה סינתזה של כל רובדי הלשון העברית. הסופרים העבריים שבאו אחריו – כגון ברנר, גנסין והזז – המשיכו את הכתיבה בעירוב לשון המקרא ולשון חז"ל, ובדורות הבאים כבר התקרבה העברית הכתובה לעברית המדוברת. שונה מכל בני תקופתו היה ש"י עגנון, שהציג כתיבה ספרותית המבוססת על לשון חז"ל בטהרתה.

מחיי העברית לא היססו להשתמש בלשון חז"ל כמקור לשוני לשפה המתחדשת, ויוסף קלוזנר אף הציע להשתית את כל העברית החדשה על לשון חז"ל, בבחינת "תפוס לשון אחרון". העברית המודרנית כפי שהתגבשה לבסוף מכילה יסודות דקדוקיים ומילוניים מלשון המקרא, מלשון חז"ל וממקורות אחרים במינונים משתנים.

מחקר של ממש בלשון חז"ל לא התקיים עד המאה העשרים. מדקדקי העברית בימי הביניים עסקו באופן בלעדי כמעט רק בלשון המקרא, וכל ספרי הדקדוק והמילונים שנכתבו בימי הביניים – למעט ספר הערוך של רבי נתן מרומי – התייחסו ללשון המקרא. עם שינוי היחס ללשון חז"ל פנו גם החוקרים לעסוק בה. בין החוקרים שחקרו את לשון חז"ל מראשית המאה העשרים ניתן למנות את משה צבי סגל, יחזקאל קוטשר, חנוך ילון, יעקב נחום אפשטיין, משה בר אשר, גדעון הנמן, ועוד רבים, והמחקר נמשך בתנופה רבה גם בראשית המאה העשרים ואחת.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חנוך ילון, מבוא לניקוד המשנה, ירושלים: 1964, עמ' 128.
  2. ^ יוסף יהלום, שפת השיר, ירושלים: תשמ"ה.
  3. ^ כך ילון, מבוא לניקוד המשנה, עמ' 176–180.


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg