למה (מורפולוגיה)
לֶמָּה (מיוונית λῆμμα 'הנחה') היא מונח בבלשנות המתאר את צורת המילון או המקור של קבוצת מילים בעלות אותה משמעות בסיסית. לדוגמה, בעברית, המילים צִבְעוֹנִי, צִבְעוֹנִית, צִבְעוֹנִים ו-צִבְעוֹנִיות כולן שייכות לאותה הלמה - צִבְעוֹנִי. כך גם כָּתַבְתִּי, כּוֹתֶבֶת, יִכְתְּבוּ, כְּתֹבְנָה ועוד, כולן שייכות ללמה כָּתַב. למות השייכות לאותה קבוצה יהיו שייכות לאותו חלק דיבר. בניגוד לשורש, למה מהווה קבוצה מצומצמת יותר, ולמעשה יכולות להיות למות רבות תחת אותו השורש - הלמות חִבּוּר, מַחְבֶּרֶת, מְחַבֵּר, חִבֵּר ו-הִתְחַבֵּר כולן שייכות לאותו השורש, ח־ב־ר.
ללמות תפקיד חשוב במיוחד בשפות עשירות מורפולוגית כגון עברית, ערבית וטורקית. התהליך בו קובעים את הלמה של מילה נקרא לֶמָּטִיזַצְיָה(אנ'). בעברית, הליך הלמטיזציה מתבצע תכופות בלימודי הלשון בבתי הספר, כאשר התלמידים מתבקשים להטות את הפועל לצורת עבר-נסתר כדי לזהות את שורשו.[1]
מורפולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נטיית המילה הנבחרת בתור הלמה היא לרוב הנפוצה ביותר בקרב המילים שבקבוצת הלמה (המילה בעלת מידת המסומננות הנמוכה ביותר), אולם ישנן שפות בהן אופן בחירת הלמה שונה, למשל ע"פ צורת המקור.
בעברית, עבור שמות העצם והתואר, מקובל לבחור בצורת היחיד-זכר (נטולת שייכות) עבור הלמה, ובהרחבה בפועל, מקובל לבחור בצורת יחיד-זכר בעבר בגוף שלישי (עבר-נסתר) או בשם הפועל. במילוני עבר נודע השימוש בצורת המקור המוחלט לחיפוש משמעותו של הפועל, אולם מירידת השימוש במקור המוחלט בשפה לטובת המקור הנטוי (שם הפועל), מילונים שונים בחרו בצורות שונות לארגון הפעלים - לפי עבר-נסתר (רב-מילים), לפי השורש (אבן-שושן) ולפי צורת ההווה (ספיר וההווה). באופן דומה, בערבית משתמשים בצורת עבר-נסתר גם כן.
באנגלית, משתמשים בצורת היחיד עבור שמות עצם: tooth (שן) ולא teeth (שיניים), ובצורת המקור המוחלט עבור פעלים: go (הָלוֹך) ולא to goׁ (לָלֶכֶת) או went/gone (הָלַךְ).
ביפנית, צורת ההווה-עתיד נבחרת עבור פעלים - 食べる (אוֹכֵל\יֹאכַל) ולא 食べた(אָכַל).
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הגה וצורות : שורש ותבנית בפועל, באתר lib.cet.ac.il
