מילון ההווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כריכת מילון ההווה 2007

מילון ההווה – "מילון שימושי לעברית התקנית" – הוא מילון עברי הערוך בשיטת ההווה. הוא מוגדר כ"מילון שימושי" מכיוון שהוא קצר וענייני – מטרתו למסור רק את המידע ההכרחי הדרוש לקורא טקסט בן זמננו שאינו בעל צרכים בלשניים; עם זאת הוא שימושי גם לכותבים ולעורכים בהיותו "מילון לעברית תקנית" מאחר שנכתב לפי תקני האקדמיה ללשון העברית.

מחבריו הם שושנה בהט וד"ר מרדכי מישור, שניהם אנשי האקדמיה ללשון העברית: בהט כיהנה בתפקיד המזכירה המדעית של האקדמיה במשך כעשרים ושבע שנים; מישור עבד באקדמיה זמן דומה במדור לספרות עתיקה במפעל המילון ההיסטורי ואף עמד בראש המדור. לאחר פרישתו הוא נבחר לחבר אקדמיה בשנת תשס"ט וכיום הוא חבר בוועדת הדקדוק.

העבודה על מילון ההווה החלה בשנת 1988. שושנה בהט נפטרה בנובמבר 1994 ולא זכתה לראות את המילון יוצא לאור. המילון יצא לשוק ב-1 בפברואר 1995 בהוצאת מעריב ואיתאב – בית הוצאה לאור. בשנות האלפיים אזל בהוצאה ולא ניתן היה לקנות עותקים חדשים עד שהודפס מחדש בהוצאת איתאב בשנת 2007.

ב-1998 יצא באיתאב "מילון ספיר", אף הוא נכתב בשיטת ההווה, בעריכת מקים ההוצאה איתן אבניאון. מילון ספיר בנוי על בסיס "מילון ההווה" עצמו אך בשונה ממילון ההווה התמציתי, ספיר הוא מילון רחב יריעה (קיימת לו אף גרסה אנציקלופדית) ולפיכך ערכי מילון ההווה הורחבו, נוספו עליהם ערכים ראשיים וערכי משנה רבים, מידע דקדוקי ועוד.

שיטת ההווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילון ההווה היה המילון הראשון שהציג את הפעלים בצורת ההווה (הבינוני) שלהם, בשונה ממילונים שקדמו לו כמו מילון אבן שושן שמיין לפי שורשים או רב מילים שממיין לפי צורת עבר נסתר. שיטת ההווה נועדה למנוע את כפילות הוראות הבינוני בעברית, שיכולה להיות פועלית – פועל בהווה (מאוורר את החדר) או שמנית – שם עצם (מאוורר חשמלי), שם תואר (טענה צודקת) או שם בעל מקצוע (מזכיר ההסתדרות). מיון בשיטת ההווה עוקף את הבעיה, פוטר את המעיין במילון מהצורך לזהות את חלק הדיבר לפני החיפוש, והופך את המילון ידידותי יותר למשתמש הפשוט. כל שנדרש מהמעיין הוא לזהות את צורת ההווה השגורה והמוכרת, ובכך הוא אף פטור מזיהוי השורש (פעולה לא פשוטה מחוץ לגזרת השלמים).

מילון לעברית תקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התֶקֶן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיקות האקדמיה הונהגו בקפדנות בכל הבחינות הלשוניות – הכתיב, הצורה, המשמעות והשימוש. עמדת האקדמיה שימשה נקודת התייחסות לציון המעמד הסגנוני והנורמטיבי של הערכים באופן שיפוטי אך לא מצנזר. לפיכך הובאו במילון גם מילים הנוגדות את התקן, אך בציון "לא תקני" ובתוספת הפניה למילה התקנית. כמו כן נקבעו ארבעה סיווגים למשלב (הרמה הסגנונית) של מילים המאופיינות סגנונית (כלומר, לא במשלב בינוני, "רגיל"): ספרותי, עממי, המוני, עגה (סלנג). הערה אחרונה הנוגעת לתקן היא הבהרות הגייה במילים שבהן יש שוני בין התקן להגייה הרווחת בציבור, למשל: מַכִּיר (לא: מֵ-), כלומר הצורה "מֵכיר" אינה תקנית.

הכתיב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכים הראשיים במילון כתובים בכתיב חסר ניקוד (המכונה "כתיב מלא") בהתאם לכללים שקבעה האקדמיה ב-1993.[1] כללים אלה מובאים בסוף המילון בנספח א'. אם הכתיב חֲסַר־הניקוד (הכתיב המלא) זהה לכתיב המנוקד (כתיב חָסֵר), הערך הראשי יופיע מנוקד; אם יש שוני, יופיע הערך הראשי בכתיב חֲסַר־הניקוד ואחריו יופיע הערך מנוקד (למשל: סידור, סִדּוּר). מי שיחפש את הערך לפי הכתיב המנוקד ימצא בו הפניה לכתיב חסר־הניקוד.

מילון שימושי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוצר המילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במילון כ-21,000 ערכים ראשיים בלבד האמורים לייצג את המילים השכיחות ביותר בלשון ימינו במשמעותן הרווחת בעברית החדשה. העיקרון המנחה הוא מתן תשובות לקורא המתמודד עם טקסט ממוצע בן זמננו שאינו מקצועי או מליצי במובהק. המילון אינו כולל משמעויות או מילים נדירות ומכיל מעט מאוד ביטויים וצירופים (בהשוואה למילונים אחרים).

המידע המובא בכל ערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילון מיועד לקורא הפשוט ולא לצרכים בלשניים ולכן לא מובא בו כלל מידע מקצועי כגון אטימולוגיה (מידע על מקור המילה), רובד היסטורי (התקופה הראשונית שבה תועד שימוש במילה), מובאות, דוגמאות ועוד.

המידע הדקדוקי מובא בצמצום – אין ציון של חלקי הדיבר ושל בנייני הפעלים וצוינו רק נטיות הכרחיות שלא ניתן לדעת על פי מנגנון הדקדוק לבדו. בשמות עצם מצוינים מין שם העצם וצורת הריבוי; בשמות תואר צורת הנקבה בלבד אך לא צורת הריבוי; בפעלים מצוינות ארבע צורות נטייה בלבד: בינוני נקבה, עבר ועתיד נסתר (גוף שלישי יחיד) ושם הפועל.

ההגדרות מנוסחות בפשטות ובבירור ומסודרות מהמשמעות הרווחת לנדירה או למאופיינת סגנונית.

אין צורך בידיעת דקדוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, המעיין במילון אינו צריך לזהות את שורש המילה, את חלק הדיבר או את בניינה אלא רק להכיר את נטיית ההווה בפעלים ואת צורות היחיד (זכר) בשמות. עבור המשתמש שאינו מכיר, מובא בסוף המילון נספח ב' המכיל 78 עמודים וכולל את כל צורות העבר, העתיד והמקור של הפעלים המופיעים במילון עם הפניה לערך בגוף המילון. משתמש המעוניין לחפש לפי שורש המילה יכול להיעזר בנספח ג'. מי שרגיל לחפש ערכים בכתיב חָסֵר (ללא הוספת אמות קריאה), כלומר לפי הכתיב המנוקד (כמו באבן שושן), ימצא אותם בין ערכי המילון, מופיעים בגופן קטן יותר ומפנים לצורת הערך בכתיב המלא ("הכתיב חסר הניקוד").

מפרט טכני[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאיפה ליצור מילון חסכוני וענייני (בדומה למילון מרוכז) הביאה לכך שהמילון קומפקטי גם במידותיו הפיזיות: 24 ס"מ גובה, 17.5 ס"מ רוחב ו-5 ס"מ עובי (כריכה קשה).
הוא מכיל 815 עמודים, מהם 686 עמודי ערכים (מתוכם 200 באות מ"ם, כמתבקש ממיון בשיטת ההווה) והיתר הקדמה קצרה ושלושה נספחים:
א) כללי הכתיב חסר הניקוד כפי שנקבעו ופורסמו על ידי האקדמיה ב-1993. הערכים במילון כתובים לפי תקן זה.
ב) מפתח צורות העבר, העתיד והמקור והפנָיה לערכים שצורות אלו משויכות אליהם (על מנת לעזור למחפש שאינו רגיל לשיטת ההווה).
ג) מפתח השורשים והערכים המיוחסים אליהם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עיקרי הכתיב חסר הניקוד באתר האקדמיה ללשון העברית