מאל ולדרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מאל ולדרון
Mal Waldron
לידה 16 באוגוסט 1925
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 2 בדצמבר 2002 (בגיל 77)
בריסל, בלגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Malcolm Earl Waldron עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 2002 – 2 בדצמבר 2002 עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה ג'אז עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים בלו נוט, אנג'ה רקורדס עריכת הנתון בוויקינתונים
האתר הרשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מלקולם ארל "מאל" ולדרון (Malcolm Earl "Mal" Waldron‏; 16 באוגוסט 1925 – 2 בדצמבר 2002) היה פסנתרן ג'אז, מלחין ומעבד מוזיקלי אמריקאי. ולדרון החל לנגן באופן מקצועי בניו יורק בשנות ה-50, אחרי שסיים את לימודיו באוניברסיטה, בחמישים השנים הבאות הוביל ולדרון הרכבים וניגן, בין היתר, בהרכבים בהובלת צ'ארלס מינגוס, ג'קי מקלין, ג'ון קולטריין ואריק דולפי. בסוף שנות ה-50 היה ולדרון פסנתרן הבית של חברת Prestige Records, הוא ניגן בעשרות אלבומים ואף כתב יצירות רבות, ביניהן יצירתו המפורסמת ביותר, Soul Eyes, שנכתבה עבור קולטריין. ולדרון אף ניגן רבות כמלווה לזמרים והיה פסנתרנה הקבוע של בילי הולידיי מאפריל 1957 עד מותה ביולי 1959.

אחרי התמוטטות עקב מנת יתר של סמים ב-1963 איבד ולדרון את יכולת הנגינה שלו ואת זכרונו המוזיקלי; הוא שיחזר את מיומנויותיו בהדרגה ובאמצע שנות ה-60 היגר מארצות הברית לאירופה. ולדרון המשיך להופיע עד מותו.

במהלך 50 שנות קריירה, הקליט ולדרון מעל 100 אלבומים כמוביל ומעל 70 אלבומים כמלווה, בנוסף  הוא הלחין גם מוזיקה לבלט מודרני ולמספר סרטים עלילתיים. סגנונו של ולדרון נבע בעיקר מההארד בופ והפוסט-בופ שרווחו בניו יורק בשנות ה-50 אך עם הזמן  נטה יותר לכיוון הג'אז החופשי.

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאל ולדרון נולד בניו יורק  למהגרים מהאיים הקריביים כאשר היה בן ארבע, עברה המשפחה לשכונת ג'מייקה.[1] ולדרון נהג להאזין למוזיקת סווינג ברדיו למרות הסתייגותם של הוריו  ובין גיל 7 ל-16 למד בשיעורי פסנתר קלאסי.[2] כאשר שמע את גרסתו של קולמן הוקינס ל Body and Soul, קיבל ולדרון השראה להפוך לנגן סקסופון טנור, אך כיוון שלא יכול היה לרכוש סקסופון טנור, רכש סקסופון אלט. הוא ניגן עם להקות מקומיות ב"מסיבות ריקודים, בר מצוות וחתונות ספרדיות" ולעיתים תכופות ניגן בפסנתר, בזמן שהנגנים האחרים ניגנו את הסולואים שלהם.

ב-1943, אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר התיכון, גויס ולדרון לצבא והוצב בוסט פוינט.[3] הקרבה לעיר ניו יורק אפשרה לו לראות הופעות במועדוני הג'אז ברחוב 52 ובמקומות אחרים בעיר. אחרי שנתיים בצבא[4] חזר ולדרון לניו יורק ללימודים בקווינס קולג' אצל המלחין קרול רטהאוז והחליט באופן סופי לעבור מהסקסופון לפסנתר[5]; החלטה שהושפעה בחלקה אחרי ששמע את הווירטואוזיות של צ'ארלי פארקר ומתחושתו שאין לו את האישיות המוחצנת הנדרשת, לדעתו, מסקסופוניסטים  אחרי שקיבל את תואר ראשון במוזיקה ב-1949 ניגן ולדרון לתקופה קצרה בלהקות רית'ם אנד בלוז שונות .[6]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריירה מוקדמת בניו יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1950 החל ולדרון לנגן עם הסקסופוניסט אייק קוויבק וב-1952 הקליט אתו לראשונה. במשך כחצי שנה, השניים ניגנו בקפה סוסייטי, דבר שעזר לולדרון להיחשף ולהשיג עבודות נוספות. ולדרון ניגן תכופות עם צ'ארלס מינגוס בין 1954 ל-1956, כחלק מסדנת הג'אז של האחרון. ב-1955 ניגן עם לאקי מילינדר ולאקי תומפסון  וב-1956 הקים להקה משלו עם אידריס סולימאן (חצוצרה), ג'יג'י גרייס (סקסופון אלט) ג'וליאן יואל (בס) וארתור אדג'היל (תופים), בנובמבר באותה שנה הקליט הרכב זה את אלבומו הראשון של ולדרון כמוביל Mal-1. באפריל 1957 החל ולדרון את עבודתו כפסנתרן המלווה הקבוע של בילי הולידיי, שותפות שנמשכה עד מותה של הולידיי ביולי 1959.

בין 1956 ל-1958 היה ולדרון פסנתרן הבית של חברת Prestige Records, אליה התקבל בהמלצתו של הסקסופוניסט ג'קי מקלין[7]  בתקופה זו ניגן ולדרון, בין היתר באלבומים של מקלין, ג'ון קולטריין, ג'ין אמונס, קני בורל ופיל וודס. ב-1957 הלחין עבור ג'ון קולטריין את יצירתו המפורסמת ביותר "Soul Eyes",  שהפכה לסטנדרט.[8] ולדרון העריך שבתקופתו בחברת התקליטים הלחין מעל 400 יצירות.

אחרי מותה של בילי הולידיי ניגן ולדרון עם הזמרת אבי לינקולן ובעלה, המתופף מקס רואץ'. באותה תקופה נגינתו של ולדרון הפכה ל"אפלה" יותר והציגה וריאציות בסולמות מינוריים. ב-1961 ניגן ולדרון בחמישייה עם אריק דולפי ובוקר ליטל, שיתוף פעולה מבטיח, שהסתיים שנה לאחר מכן, כאשר ליטל מת בגיל 23. בנוסף, החל ולדרון להלחין מוזיקה לבלט מודרני ולסרטים עלילתיים . [9]

התמוטטות ושיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1963 התמוטט ולדרון עקב מנת יתר של הרואין. בריאיון לניו יורק טיימס ב-1998 סיפר ולדרון שמוזיקאים רבים בשנות ה-50 וה-60 חשו ששימוש בסמים הכרחי להתקדמותם המקצועית  בעקבות מנת היתר ולדרון איבד את זכרונו, סבל מרעידות שלא אפשרו לו לנגן כשנה אחרי מנת היתר השתפר מצבו של ולדרון במידה מספקת כדי שיוכל ללמוד מחדש לנגן, בין היתר באמצעות האזנה לאלבומיו שלו.[10] במשך שנתיים נוספות חש ולדרון שחסרה לו מהירות המחשבה כדי לאלתר ולכן תכנן את הסולואים שלו מראש.

המעבר לאירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מאמצע שנות ה-60 בילה ולדרון זמן רב בפריז, רומא, בולוניה וקלן, לפני שהשתקע סופית במינכן ב-1967. הסיבה הראשונית למעברו של ולדרון לאירופה הייתה בקשתו של הבמאי הצרפתי מרסל קרנה שילחין את סרטו Three Rooms in Manhattan. בין הסיבות למעברו של ולדרון לאירופה היו סלידתו מ"התחרותיות חסרת הרחמים במרוץ אחר עבודה" ופערי השכר בין מוזיקאים שחורים ולבנים בארצות הברית.[11] ודלרון המשיך להלחין לסרטים, הצגות תיאטרון ותוכניות טלוויזיה וניגן עם אמריקאים אחרים שעברו לאירופה, ביניהם בן ובסטר וקני קלארק.

אלבומו של ולדרון מ-1969 Free at Last‏, היה האלבום הראשון שיצא בחברת התקליטים ECM. בתחילת שנות ה-70 שיתף ולדרון פעולה עם להקת הרוק הנסיוני הגרמנית Embryo בשני אלבומים וב-1972 הלחין את הפסקול לסרט ביוגרפי על חייה של ז'ורז' סאנד[12]

ב-1970 הופיע ולדרון לראשונה ביפן וזכה לפופולריות שם ומ-1975 חזר להופיע בארצות הברית, בדרך כלל כסולן, אך גם ברביעיות או שלישיות. בשנות ה-80 וה-90 ניגן ולדרון עם הסקסופוניסט סטיב לייסי, בעיקר בדואטים של פסנתר וסקסופון סופרן; השניים נגנו יצירות מקוריות שלהם ומיצירותיו של ת'לוניוס מונק. בשנות ה-80 ולדרון ניגן בעיקר דואטים, בין היתר מפני שלדבריו "ג'אז הוא כמו שיחה... ...לשוחח פנים מול פנים זו דרך רבת עוצמה, ישירה ומדויקת יותר". ב-1986 הלחין פסקול לסרטו של הבמאי היפני הארוקי קאדוקאווה Tokyo Blues.

בשנות ה-90 עבר ולדרון ממינכן לבריסל וצמצם את כמות הופעותיו בארצות הברית בשל האיסור על עישון במועדונים. באותה תקופה הקליט כמה אלבומים עם הזמרת ג'ין לי. שתיים מהקלטותיו האחרונות היו דואטים עם סקסופוניסטים בעלי סגנון שבדומה לשלו נע בין הג'אז המלודי לג'אז החופשי, ארצ'י שפ ודייוויד מאריי.[13][14] ולדרון, שהיה מעשן כבד, מת מסרטן ריאות ב-2 בדצמבר 2002, בגיל 77. הוא ניגן בהופעתו האחרונה שבועיים לפני מותו.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולדרון נישא פעמיים והיה אב לשבעה ילדים, שניים מאשתו הראשונה וחמישה מאשתו השנייה.[15]בילי הולידיי הייתה הסנדקית של בתו הראשונה .[16]איליין, אשתו הראשונה של ולדרון, שרה בכמה מאלבומיו.[17]

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר החל לנגן עם מינגוס ולדרון הושפע מהוראס סילבר ומבאד פאוול, אך מינגוס עודד אותו לפתח סגנון משל עצמו, שהתבסס על הרמוניות בסיסיות. לפני התמוטטותו ניגן ולדרון בסגנון לירי, אך לאחריה, לדבריו, "כבר לא הצלחתי למצוא בעצמי את הליריות, אז הפכתי לנגן זוויתי מאד", והתקרב יותר לת'לוניוס מונק בנגינתו ובלחניו. אחרי מעברו לאירופה ולדרון ניגן בסגנון קרוב יותר לג'אז חופשי, אך כאשר הסיטואציה או הקהל דרשו זו, ניגן גם בסגנון מסורתי יותר. ולדרון השתמש בחזרה על מוטיבים פשוטים בודדים, בניגוד לאלתור מלודי, סגנון שגרם לו להשמע "כבד" ו"אפל" והזכיר מוזיקה מינימליסטית.[18]

ולדרון הגדיר את סגנונו כשיקוף של אופיו: "אני אדם חסכוני מאוד ואני רוצה להשתמש בכל הווריאציות שברשותי לפני שאעבור לתוים הבאים". לדבריו, הוא הושפע מבילי הולידיי בנגינה מאחורי הקצב, ממינגוס בדגש על סגנון אישי, ממקס רואץ' בתפיסת החשיבות של מקצבים לא שגרתיים וכן מנגינת הפסנתר של דיוק אלינגטון, ת'לוניוס מונק, באד פאוול וארט טייטום

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולדרון השפיע על פסנתרנים רבים, ביניהם מת'יו שיפ וסטנלי קאוול[19][20] וכן על אית'ן אייברסון, פסנתר להקת The Bad Plus שטען שולדרון היווה את אחת ההשפעות הגדולות ביותר עליו ושבמהלך התפתחותו המוזיקלית חיקה מאפיינים בנגינתו של ולדרון באמצעות הקשבה להקלטותיו.[21]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ WKCR broadcast (August 23, 2001) Transcribed at Panken, Ted (August 15, 2011) "Two Interviews with Mal Waldron on the 86th Anniversary of His Birth". Transcript of WKCR radio interview. Accessed July 9, 2013.
  2. ^ Stokes, W. Royal (2002) Living the Jazz Life: Conversations with Forty Musicians About Their Careers in Jazz. Oxford University Press.
  3. ^ "Mal Waldron". (December 13, 2002) news.scotsman.com Accessed July 2, 2013.
  4. ^ Davis, Francis (October 13, 1990) "Mal Waldron Is Coming to the Bride". The Inquirer.
  5. ^ Feather, Leonard and Gitler, Ira (2007) The Biographical Encyclopedia of Jazz. p. 670. Oxford University Press.
  6. ^ Novod, Eric "Waldron, Mal (Malcolm Earl)". jazz.com Accessed July 2, 2013.
  7. ^ Doerschuk, Robert L. and Kernfeld, Barry The New Grove Dictionary of Jazz (2nd ed.). "Waldron, Mal". Grove Music Online. Oxford Music Online. Oxford University Press. Accessed May 12, 2013. (Subscription required.)
  8. ^ Ratliff, Ben (December 06, 2002) "Mal Waldron, 77, Composer of the Jazz Ballad 'Soul Eyes'". The New York Times.
  9. ^ Berg, Chuck (2005) "Jazz and Film and Television". In Kirchner, Bill (ed.) The Oxford Companion to Jazz. p. 717. Oxford University Press.
  10. ^ Shipton, Alyn (2004) Handful of Keys: Conversations with Thirty Jazz Pianists. Equinox.
  11. ^ Pareles, Jon (September 10, 1982) "Pop/Jazz: Mal Waldron, Expatriate, Brings Quintet to Town" The New York Times. p. C22.
  12. ^ "George Qui?" British Film Institute. Accessed July 16, 2013.
  13. ^ Fordham, John (April 11, 2003) "Archie Shepp / Mal Waldron: Left Alone Revisited". The Guardian.
  14. ^ Nastos, Michael G. "Silence: Review". AllMusic. Accessed July 14, 2013.
  15. ^ Fordham, John (January 28, 2003) "Mal Waldron". The Guardian.
  16. ^ Glassman, Marc (December 1, 1988) "Mal Waldron" Coda. p. 14.
  17. ^ Yanow, Scott (2003) Jazz on Record: The First Sixty Years. p. 487. Backbeat Books.
  18. ^ Cook, Richard and Morton, Brian (2008) The Penguin Guide to Jazz Recordings. Penguin.
  19. ^ Jurek, Thom "One: Review". AllMusic. Accessed July 9, 2013.
  20. ^ Pareles, Jon (July 06, 1989) "Review/Jazz; Study in Contrasts by Cowell Quartet". The New York Times.
  21. ^ Iverson, Ethan "On Mal Waldron". Ethan Iverson's blog. Accessed July 14, 2013.