אריק דולפי
 |
||
| יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | |
 | |
| לידה |
20 ביוני 1928 לוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה |
29 ביוני 1964 (בגיל 36) ברלין, גרמניה |
| שם לידה | אריק אלן דולפי ג'וניור |
| מקום קבורה |
בית העלמין אנג'לוס רוזדייל  |
| מוקד פעילות |
ארצות הברית |
| תקופת הפעילות | 1949–1964 (כ־15 שנים) |
| מקום לימודים |
Susan Miller Dorsey High School |
| סוגה | ג'אז חופשי |
| כלי נגינה | סקסופון אלט, חליל, קלרינט |
| חברת תקליטים |
בלו נוט, אימפולס רקורדס |
| שיתופי פעולה בולטים | צ'ארלס מינגוס, ג'ון קולטריין,מקס רואץ', רון קרטר |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
אריק דולפי (באנגלית: Eric Allan Dolphy, Jr.; 20 ביוני 1928 – 29 ביוני 1964) היה נגן ג'אז שניגן על מספר כלי נשיפה.
נגן חליל, קלרינט בס וסקסופון אלט. מאבות הג'אז החופשי נחשב לאמן שמקדים את זמנו. דולפי השפיע מאוד ברמה האישית וברמה המוזיקלית על האנשים עמם נגן, כמו החצוצרן פרדי האברד, מאל ולדרון, פול צ'יימברס ועוד, אך בראש ובראשונה על ג'ון קולטריין וצ'ארלס מינגוס, שיצרו יחד עם דולפי מספר אלבומים שנחשבים לבסיס הג'אז החופשי ושהשפיעו רבות על נגני הסגנון שבאו אחריהם, כמו ארצ'י שפ.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתחלה וההתפרסמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אריק אלן דולפי ג'וניור נולד בלוס אנג'לס, ונפטר בברלין בשנת 1964. דולפי נחשף למוזיקה עוד בצעירותו. אמו הייתה זמרת במקהלה ואביו מוזיקאי קלאסי. הוא התחיל לנגן בבית הספר על קלרינט, למד אצל לויד ריס, ועבר לאבוב כעבור זמן. מאוחר יותר נחשף דולפי לסקסופון אלט לחליל ולבס קלרינט. בתחילת 1958 הוא הצטרף להרכבו של המתופף צ'יקו המילטון, בגלל ניסיונו בנגינה עם נגני "החוף המערבי" (תזמורת צבאית, באדי קולט, הביג בנד של רוי פורטר ועוד). השתתפותו של דולפי בהרכב זה תרמה להכרתו בחוף המערבי ובלוס אנג'לס, ואחר כך גם בניו יורק והחוף המזרחי.
בסוף 1959 עבר דולפי לניו יורק והתחיל לעבוד עם צ'ארלס מינגוס, ברביעייה המפורסמת שלו (ראו בהמשך). כאן, בניו יורק, הפך דולפי לנגן מבוקש מאוד, והקליט עם ג'ורג' ראסל, מקס רואץ', אורנט קולמן, וגם כמה תקליטים כמוביל.
מותו של דולפי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1961 הצטרף דולפי להרכב של ג'ון קולטריין עד אמצע שנת 1962 (ראו בהמשך), בתקופה זו ניגן דולפי בסגנון שונה, יותר קרוב לסגנונו של קולטריין. בשנת 1964, חזר דולפי לנגן עם מינגוס (ראו בהמשך), ויצא איתו לסיבוב הופעות באירופה. דולפי נפרד ממינגוס בפריז, שם הוא התחתן עם ג'ויס מורדכי. זמן קצר לפני שמת הוא ניגן עם דונלד בירד ונאט דייוויס. דולפי נפטר בברלין, בעקבות התקף מחלת הסוכרת שחלה בה. ההתקף קרה בזמן סיבוב הופעות, ובקרב רבים מקהל המאזינים נוצר הרושם שההתעלפותו של דולפי נבעה משימוש בסמים. דולפי מת בגיל 36, ומספר ימים אחרי פטירתו גופתו הובאה ללוס אנג'לס.
דולפי בהרכבים[עריכת קוד מקור | עריכה]
דולפי הקים חמישייה משלו, ויצא לסיבוב הופעות בברלין וסקנדינביה (כמעט כולו מתועד).
דולפי עם קולטריין[עריכת קוד מקור | עריכה]
דולפי וקולטריין נפגשו לראשונה ב-1954, והפכו לידידים. תחילת העבודה המוזיקלית ביניהם הייתה ב-1961. לקולטריין עלה הרעיון להקליט תקליט מיוחד של תזמורת שתנגן עיבודים אפריקאים, וביקש מדולפי לכתוב את אותם עיבודים, ודולפי נענה בחיוב. שמו של התקליט היה Africa/Brass"", שהוקלט בשני סשנים- אחד במאי והשני ביוני. העיבודים של דולפי יצאו מצוינים, ובדיוק כמו שקולטריין רצה. אי אפשר להתייחס לנגינתו של דולפי או לאף נגן אחר מכיוון שאף אחד מהנגנים (חוץ מקולטריין והרביעייה שלו) לא לקח סולו בתקליט זה. באותו זמן דולפי וקולטריין הקליטו את Ole Coltrane, בתקליט זה קולטריין מנסה לנגן באופן קצת יותר חופשי ואוואנגארדי. לאחר הסשן השני נפרדו השניים לזמן מה וחזרו לעבוד ביחד עוד באותה שנה. דולפי הצטרף לרביעייה של קולטריין ביחד עם וס מונטגומרי. ההרכב ערך סיבוב הופעות במערב ארצות הברית וקיבל ביקורות קשות במיוחד, בעקבות כך, עזב מונטגומרי את ההרכב. ב-1962 עזב דולפי את ההרכב סופית, והשניים לא ניגנו ביחד יותר. בתקופה האחרונה בחייו של קולטריין הוא ניגן על קלרינט בס, אותו קלרינט שהיה של אריק דולפי. אמו של דולפי נתנה את הקלרינט לקולטריין כי ידעה על הקשר העמוק שנוצר בין השניים. דולפי השפיע רבות על הנגנים איתם ניגן במהלך חייו, אך השפעתו על קולטריין הייתה רבה במיוחד. דולפי חשף את קולטריין למה שמעבר לבופ והקליט איתו כמה תקליטי ג'אז חופשי. את המשפט הבאים אמר קולטריין אחרי מותו של דולפי:
"כל מה שאומר יהיה המעטה בערכו (מאנגלית:understatment). אני רק יכול לומר שחיי נעשו הרבה יותר בזכות זה שהכרתי אותו. הוא היה אחד מהאנשים הגדולים ביותר שאי פעם הכרתי, כאדם, כחבר, וכמוזיקאי."
דולפי עם מינגוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
פגישתם הראשונה של דולפי ומינגוס הייתה בתחילת שנות החמישים. כשדולפי עזב את צ'יקו המילטון, עבר לניו יורק, וניגן קצת עם ג'ורג' טאקר, הוא הצטרף לרביעייה של מינגוס (1959-1960). הרכב זה היה אחד ההרכבים המפורסמים ביותר בג'אז המודרני, ואנשים מכלילים אותו ב-"הרכבי התהילה" (החמישייה של מיילס דייוויס והרביעייה של ג'ון קולטריין).הקטעים שנוגנו בהרכב זה הפכו לקטעים חשובים בהיסטוריית הג'אז. השניים נפגשו שוב בשנת 1964, כשמינגוס כתב יצירה בעקבות כתבה שראה בעיתון שמדברת על גדרות הפרדה בין לבנים לשחורים. היצירה מעבירה את רגשותיהם של הנגנים ואורכה כ-25 דקות. האלתורים של הנגנים מוסיפים ליצירה המרגשת את דעותיהם והשקפתם האישית של כל אחד מהנגנים. כשמינגוס ידע שדולפי עוזב את ההרכב הוא כתב שיר בשם "So long, Eric", והפך אותו לחלק מהרפרטואר. מינגוס, שקרא לבנו אריק, על שם דולפי, אמר:
"Eric was a saint- in every way, not just in his playing"
דולפי גם ניגן קלרינט בס בהרכב הכפול בתקליט (Free Jazz (A Collective Improvisation של אורנט קולמן.
מאפייני נגינה וחשיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
חשיבות לסגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות התקופה הקצרה בה היה אחד מנגני הג'אז הבולטים ביותר (6 שנים), דולפי השפיע רבות, ועזר להתפתחות סגנון האוונגארד. דולפי היה הראשון שהפך את הקלרינט בס לכלי סולני בג'אז, והיה בין הראשונים שפיתחו את הנגינה בחליל מעבר לסגנון הבי בופ.
סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
אריק דולפי ניגן על שלושה כלים (סקסופון אלט, חליל וקלרינט בס) כאשר אף אחד מהם לא היה הכלי המרכזי, דבר נדירה למדי בג'אז, כיוון שבדרך כלל נגנים בוחרים כלי מרכזי אחד, בו הם שולטים שליטה מלאה. בתחילת דרכו ניגן דולפי בופ וניסה להביא משהו אחר, משהו שעוד לא שמעו. בתחילה הוא ניסה לחדש אבל עשה זאת בהיסוס רב. ניתן לראות שינוי חד בנגינתו בתקליט- "Far Cry", שם הוא מנגן ללא היסוס ובחופשיות.
דולפי הושפע רבות מצ'ארלי פארקר ועד הקלטותיו האחרונות ניתן לשמוע את נוכחותו של פארקר בנגינתו של דולפי. קיים דמיון בין השנים, מכיוון ששניהם תרמו לג'אז ופיתחו סגנון חדש- פארקר את הבי בופ ודולפי את האוואנגארד. שניהם מתו בשנות השלושים לחייהם (פארקר-35, דולפי-36) אך בכל זאת הצליחו להשאיר חותם בהיסטוריית הג'אז. דולפי היה ווירטואוז בסולואים והשתמש בארפז'ים מהירים, ובקפיצות גדולות, לעיתים גם מעל לאוקטבה. ניתן לשמוע בסולואים של דולפי ציוצים וחריקות (בעיקר כשהוא מנגן על קלרינט הבס), שלפי טענתו נבעו מאהבתו לציוץ הציפורים. דולפי, למרות ההשפעות הרבות שקיבל מעמיתיו, יצר מבלי שידע, סגנון חדש, סוחף, מרגש, מדהים. הוא השתמש בכלים ששלט בהם בצורה כזו שהרחיק לכת איתם למקומות שאחרים לא ידעו שקיימים בכלל.
דיסקוגרפיה (הנבחרים)[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1960: Outward Bound(New Jazz/OJC)
- 1960: Fire Waltz (Prestige)
- 1960: Out There (New Jazz/OJC)
- 1960: Magic (Prestige)
- 1960: Far Cry Buy Now! (New Jazz/OJC)
- 1960: Eric Dolphy (Prestige)
- 1961: The Quest (Prestige)
- 1961: The Great Concert of Eric Dolphy [live] (Prestige)
- 1963: Iron Man (Restless)
- 1963: Jitterbug Waltz (Casablanca)
- 1963: The Illinois Concert [live] (Blue Note)
- 1964: Out to Lunch (Blue Note)
- 1964: Last Date (Verve)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אריק דולפי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אריק דולפי, באתר AllMusic (באנגלית)
אריק דולפי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
אריק דולפי, באתר Discogs (באנגלית)
אריק דולפי, באתר בנדקמפ- אריק דולפי outward-bound
- אריק דולפי salon
- אריק דולפי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אריק דולפי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
.svg){kind=logo}
