מאסטרס וג'ונסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ויליאם מאסטרס ווירג'יניה ג'ונסון (אנגלית: Masters and Johnson) היו צמד חוקרים (גבר ואשה) שהתפרסמו בשל מחקרם החלוצי בתחום מיניות האדם, ההתנהגות המינית האנושית והפרעות בתפקוד המיני.

המחקר של מאסטרס וג'ונסון, שנערך החל משנת 1957, תחילה באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס ולאחר מכן במכון עצמאי שהקימו, נערך בראשיתו באמצעות תצפיות בתנאי מעבדה בתהליכים ותגובות מיניות של 382 נשים ו-312 גברים, באמצעותן הוגדרו כ-10,000 מעגלים מלאים של תגובה מינית. ממצאיהם, בפרט בתחום של ההתעוררות המינית והאורגזמה הנשית, הובילו להפרכת תפיסות רבות שהיו מקובלות עד לאותה העת בנוגע למיניות הנשית. [1][2]

מאסטרס וג'ונסון כתבו שני חיבורים שהפכו לקלאסיקה בתחום: "התגובה המינית האנושית" (1966) ו"חוסר ההתאמה המינית האנושית" (1970). ספריהם הפכו לרבי מכר ותורגמו לעשרות שפות. בשנת 1978 הם יסדו את "מכון מאסטרס וג'ונסון".

מחקרם בנושא המיניות בגיל הזקנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאסטרס וג'ונסון היו הראשונים שחקרו את התגובות המיניות של זקנים. הם גילו שכאשר בריאותם של אלה תקינה וכאשר יש להם בן או בת זוג בעלי עניין בנושא, לא קיים גיל מוחלט שבו נעלמות היכולות המיניות. אמנם הם ציינו שברבות השנים חל שינוי בתבנית התגובות המיניות אצל גברים ונשים - לדוגמה, לגברים מבוגרים לוקח זמן רב יותר להיות מגורים והם זקוקים בדרך כלל למגע ישיר יותר באברי המין, וגם בווגינה יש ירידה במהירות ובכמות של הסיכוך - אולם הם ציינו שגברים ונשים רבים מסוגלים בהחלט להגיע לעוררות מינית ולאורגזמה גם בשלהי שנות ה-70 לחייהם ומעבר לכך.

טיפולי המרה להומוסקסואלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1968 ל-1977 הפעיל המכון של מאסטרס וג'ונסון תוכנית טיפול המרה של הומוסקסואלים להטרוסקסואליות. התוכנית דיווחה על 71.6 אחוזי הצלחה במהלך שש שנות טיפול[3]. בתקופת המחקר שלהם הוגדרה הומוסקסואליות על ידי האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה כהפרעה פסיכולוגית. הגדרה זו בוטלה בשנת 1973, ופרסום תוצאות המחקר שש שנים מאוחר יותר ספג ביקורת על רקע זה. בשנת 2009, תומאס מאייר (אנ') פרסם ביוגרפיה על הזוג, בה כתב שוויריג'יניה ג'ונסון הסתייגה קשות מתאוריית ההמרה של מאסטרס וחשדה אף שמאסטרס פברק את תוצאות המחקר, ושעמית נוסף של מאסטרס חלק אף הוא על אמיתות הממצאים הללו וטען שמאסטרס לא שמר את נתוני המחקר שפורסם בספרו.[4]

ביקורות על מחקריהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטענת שייר הייט, שחקרה גם היא את המיניות הנשית, מחקריהם של מאסטרס וג'ונסון התמקדו בהבנה כיצד יחידים מתייחסים לחוויה המינית והמשמעות שלה בעבורם. הייט ביקרה את מחקריהם של מאסטרס וג'ונסון על כך שלא לקחו בחשבון גישות תרבותיות. הייט גם קובעת ש-70% מהנשים שאינן מגיעות לאורגזמה באמצעות יחסי מין מלאים עם גבר, אך יכולות להגיע בקלות לאורגזמה באמצעות אוננות.[5][6][7] חוקרת נוספת, אליזבת לויד, חלקה על הטענה של מאסטרס וג'ונסון שגירוי מספיק של הדגדגן בזמן המשגל יביא אישה לאורגזמה ושהיעדר תגובה כזו מהווה "כשל תפקודי מיני".[7] לויד אינה חולקת על כך שקינסי ומאסטרס וג'ונסון תרמו רבות למחקר המיני, אולם לדעתה יש להבין את המבנה התרבותי והאישי של החוויה המינית, על מנת שהמחקר יהיה רלוונטי מחוץ לכותלי המעבדה.

מעבר לכך, חוקרים ביקרו גם את המתודולגיה המחקרית של מאסטרס וג'ונסון. פול רובינסון טען שמאחר שרבים ממשתתפי המחקר היו עובדים בתעשיית המין, סביר מאוד להניח שהיה להם ניסיון מיני עשיר יותר ושבאופן כללי גישתם כלפי המין הייתה נינוחה יותר.[8] לטענתו, יש להתייחס לממצאיהם של מאסטרס וג'ונסון בזהירות משום שהמשתתפים אינם מהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה הכללית. חוקרים אחרים טענו שמאסטרס וג'ונסון התעלמו ממשיכה בין בני אותו מין, עובדה המגבילה אף היא את הכלליות של המחקר שלהם.[9] ביקורות נוספות התייחסו לעובדה שמאסטרס וג'ונסון ביצעו את מחקריהם בתנאי מעבדה, לאחר ש"הכינו" מראש את המשתתפים ויצרו עבורם אווירה נינוחה. גישה זו שונה מיחסי מין המתקיימים בפרטיות ובבית הפרטי של הנבדקים.[9][10]

ביקורת נוספת שהושמעה תכופות נגד וירג'יניה ג'ונסון הייתה על כך שלמרות שמעולם לא השלימה את השכלתה האקדמית, היא לא תיקנה אנשים או עיתונאים שפנו אליה בתואר "ד"ר ג'ונסון".[11]

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2013 עלתה סדרת טלוויזיה בשם "הסקס של מאסטרס" המתארת את מחקרם של הזוג מאסטרס וג'ונסון. הסדרה שודרה במשך 4 עונות עד 2016, בכיכובם של מייקל שין וליזי קפלן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מאסטרס וג'ונסון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-ספר

    פרמטרי חובה [ מו"ל ] חסרים
    Federation of Feminist Women's Health Centers (FFWHC) (1991). A New View of a Woman's Body. Feminist Heath Press. p. 46. ISBN 978-0-9629945-0-0.,
  2. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-ספר

    פרמטרי חובה [ מו"ל ] חסרים
    John Archer, Barbara Lloyd (2002). Sex and Gender. Cambridge University Press. pp. 85–88. ISBN 0521635330. Retrieved August 25, 2012.,
  3. ^ Masters, W.H.; Johnson, V.E. Homosexuality in Perspective, Bantam Books, 1979
  4. ^ The story of Dr. William Masters and Virginia Johnson, YouTube
  5. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-ספר

    פרמטרי חובה [ מו"ל ] חסרים
    Hite, Shere (2004). The Hite Report: A Nationwide Study of Female Sexuality. New York, NY: Seven Stories Press. pp. 512 pages. ISBN 1-58322-569-2. Retrieved March 2, 2012.,
  6. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ מחבר, שם ] חסרים
    , , "Shere Hite: On female sexuality in the 21st century". The Independent. April 30, 2006. Retrieved April 10, 2011.
  7. ^ 7.0 7.1
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-ספר

    פרמטרי חובה [ מו"ל ] חסרים
    Elisabeth Anne Lloyd (2005). The case of the female orgasm: bias in the science of evolution. Harvard University Press. pp. 21–53. ISBN 0-674-01706-4. Retrieved January 5, 2012.,
  8. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-ספר

    פרמטרי חובה [ מו"ל ] חסרים
    Robinson, P. (1976). The Modernization of Sex: Havelock Ellis, Alfred Kinsey, William Masters and Virginia Johnson. New York: Harper & Row, Publishers, Inc.,
  9. ^ 9.0 9.1
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-ספר

    פרמטרי חובה [ מו"ל ] חסרים
    Hyde, J. S., DeLamater, J. D., & Byers, E. S. (2012). Understanding Human Sexuality, 5th ed. McGraw-Hill Ryerson.,
  10. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-ספר

    פרמטרי חובה [ מו"ל ] חסרים
    Masters, W. H. & Johnson, V. E. (1966). Human Sexual Response. Toronto; New York: Bantam Books,
  11. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-ספר

    פרמטרי חובה [ מו"ל ] חסרים
    Maier, Thomas (2009). Masters of sex : the life and times of William Masters and Virginia Johnson, the couple who taught America how to love. New York: Basic Books.,