טיפול המרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

טיפול המרהאנגלית: Conversion therapy) הוא שם כולל למספר טכניקות פסאודו-מדעיות, שנועדו לשנות נטייה מינית הומוסקסואלית להטרוסקסואלית[א].

אין ראיות מהימנות לכך שניתן לשנות את נטייתו המינית של האדם. גופים רפואיים מזהירים כי השיטות בטיפולי המרה אינן יעילות ועלולות לפגוע במטופל. עם זאת, תומכים של השיטה מדווחים על מידה מסוימת של הצלחה.[1][2] ארגונים רפואיים, מדעיים וממשלתיים בארצות הברית ובבריטניה הביעו דאגה מטיפולים כאלה ומפגיעה שעלולה להיגרם למטופל.[3][4][5][6][7][8] משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם מגדיר את טיפולי ההמרה כבלתי אתיים, כבלתי מדעיים, כבלתי יעילים וכפרקטיקה שעשויה להגיע לכדי התעללות ועינויים, ולכן ממליץ למדינות לאסור בחוק טיפולי המרה.[9]

באתר האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה נטען: "אף על פי שהקונצנזוס של ארגוני בריאות ובריאות הנפש הגדולים היא שהטרוסקסואליות והומוסקסואליות כאחת הן ביטויים נורמליים של המיניות האנושית, מאמצים לשינוי הנטייה המינית באמצעות תרפיה אומצו על ידי כמה ארגונים פוליטיים ודתיים ושווקו לציבור באגרסיביות. עם זאת, מאמצים אלו טומנים בחובם פוטנציאל להזיק לאנשים צעירים מאחר שהם מציגים את ההשקפה שנטייתם המינית של להט"ב היא מחלת נפש או הפרעה נפשית, ולעיתים קרובות הם מציגים את חוסר היכולת לשינוי הנטייה האישית ככישלון אישי ומוסרי."[10]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך כמעט מאתיים שנה, סווגו נטיה מינית ביסקסואלית והומוסקסואלית כהפרעה נפשית. בשנת 1886, היה זה הפסיכיאטר והסקסולוג האוסטרי ריכרד פון קראפט-אבינג שמנה אותן לראשונה כהפרעה. ואילו בשנת 1973 הן נמחקו מהמדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות בהנהגתו של עורך המדריך דאז פרופ' רוברט שפיצר. בתקופה זו ניסו סקסולוגים רבים למצוא דרך לשנות נטייה מינית של אדם, בעוד אחרים, הידוע בהם זיגמונד פרויד, סברו שלא ניתן ולא צריך לשנות נטייה מינית.

הפרקטיקות בהם ניסו סקסולוגים, פסיכיאטרים ואנשי דת לשנות נטייה מינית כללו: טיפול על ידי קיום יחסי מין עם זונות[11], הקזת דם, סירוס, התנזרות, היפנוזה, טיפול בקרני רנטגן, טיפול בנזעי חשמל כתגובה אברסיבית לגירוי מיני ממקור הומוסקסואלי, טיפול הורמונלי ולובוטומיה (ניתוח מוח). רבות משיטות אלו יושמו עד שנות ה-50 של המאה העשרים וחלקן מיושמות גם היום במדינות שונות,[12] על אף הנזק שחלקן גורמות.

השיטה הרפראטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרפיה הרפראטיבית מבוססת בעיקרה על שיחות בין המטפל למטופל, בהן ינסה המטפל לרפא פצעים נפשיים מהילדות, לעזור למטופל לבנות קשרים רגשיים ולא מיניים עם גברים, ולחזק את "תחושת הגבריות" של המטופל. המטפל ינחה את המטופל להימנע ממחשבות מיניות על בני מינו, ולעיתים יפנה את המטופל לטיפול באמצעות סרוגייט).

השיטה לקחה את שמה מתוך הספר "הומוסקסואליות: אתיקה נוצרית חדשה" ("Homosexuality: A new Christian ethic") אותו פרסמה התאולוגית והפסיכולוגית הבריטית, ד"ר אליזבת מוֹבּרלי (אנ'), בשנות ה-80. בספרה היא טוענת ד״ר מוֹבּרלי שנטייה מינית הומוסקסואליות היא ביטוי לדחף מתקן, ״רפראטיבי״, באמצעותו מנסה האדם להתמודד עם מערכת יחסים לא תקינה עם אביו בילדות.

הפסיכולוגים ג'וזף ניקולוסי(אנ') וצ'ארלס סוקרידס(אנ') פיתחו שיטת טיפול הבאה לתת מענה לאותו דחף מתקן, והם מתארים אותה בספר "תרפיה רפראטיבית להומוסקסואליות בגברים – גישה קלינית חדשה" ("Reparative Therapy of Male Homosexuality: A New Clinical Approach") אותו פרסמו ב-1997.

ניקולוסי סבור שהגורם הכי שכיח להומוסקסואליות בקרב גברים הוא נון קונפורמיות מגדרית בילדות (או מה שהוא מכנה, בהתאם למהדורה הרביעית של ה-DSM "הפרעת זהות מגדרית בילדות". נון קונפורמיות מגדרית בילדות היא מצב שבו ילד או ילדה (כבר בגיל 18 חודשים במקרים רבים), מביעים רצון עקבי לשחק במשחקים של המין ההפוך (למשל, בנים המפגינים רצון עקבי, אפשר שגם יום יומי, לשחק בברביות או לשחק דמויות נשיות במשחקי הדמיון) ואף להזדהות במילים כבן המין האחר (למשל, ילדה האומרת שוב ושוב "אני בן"). כמות רבה של מחקרים מצאה מתאם מובהק בין התנהגות נון-קונפורמית מגדרית בילדות לבין זהות הומוסקסואלית או טרנסקסואלית בגיל מאוחר יותר.[13][14][15] חוקר המגדר קנת' צוקר(אנ') גורס כי קיימת הסכמה רבה בקרב פסיכולוגים וחוקרים דומים שאכן נון-קונפורמיות מגדרית היא גורם מנבא משמעותי (אך לא מוחלט) להומוסקסואליות ואף לטרנסקסואליות בבגרותו של אותו אדם.[16]

לטענת תומכי טיפולי המרה כיום, הסיבה הנפוצה ביותר להומוסקסואליות היא נון-קונפורמיות מגדרית בילדות. משכך, אם מטפלי ההמרה יסיקו שהיא העומדת בבסיס ההומוסקסואליות, הם ינסו "להסיר" אותה ו"לפתח" את גרעין הזהות המגדרית הגברית ש"דוכאה" לטענתם. הדוגלים בטיפולי המרה לרוב סבורים כי ההתנהגות הנון קונפורמית מגדרית מתפתחת עד סביבת גיל 7, ובפרט ב-3 השנים הראשונות לחיים – זאת בניגוד לקונצנזוס המדעי המדבר על גילאים מוקדמים הרבה יותר.[17] לטענתם, זה קורה בטווחי זמן אלה בגלל אחת משְׁלוש הסיבות להלן הקשורות לנוכחות ההורית בילדות (אין בהכרח הסכמת כלל בקרבם על אחד המודלים). הדוגמאות מציגות בנים אך על פי הגישות המיושנות ניתן "להפוך" את זהות המגדר של הדמויות אם רוצים לדבר על בנות:

  1. אם שתלטנית (Overbearing\Protective mother) שמגוננת יתר על המידה על בנה בשנותיו הראשונות לחיים, וגורמת באופן ישיר להזדהותו עימה. את הגרסה הראשונה של רעיון זה העלה לכאורה זיגמונד פרויד[18] אך לאורך הזמן התפתחה וריאציה מצומצמת יותר של הרעיון שהסירה רעיונות פרוידיאנים קלאסיים (כמו תסביך אדיפוס) וטענה שרק "ההיקשרות היתרה" לאם גורמת לכך. הן טענתו המקורית של פרויד, והן ניסיון השדרוג שלו כמעט לא זכו לכל תמיכה אמפירית והם נזנחו אפילו בקרב חלק מהמציעים טיפולי המרה.
    וריאציה מודרנית יותר של הרעיון היא ששתלטנות האם לא גורמת באופן ישיר להפרעה בהתפתחות המגדרית, אלא ההרחקה שנגרמת לבן מדמויות גבריות, בפרט האב, אך גם בני קבוצת השווים, ולכן היא נחשבת כגורם עקיף בלבד. בווריאציה זו תומך ג'וזף ניקולוסי, אם כי רעיון זה איננו מקובל בעצמו.
  2. יחס בין מידתיות גבוהה של שתלטנות מצד האם, לבין מידתיות נמוכה של דומיננטיות מצד דמות האב בשנים הראשונות לחיים. על פי רעיון זה שני ההורים משחקים תפקיד פעיל בהתפתחות הנטייה המינית ויש לטפל בקונפליקטים שנוצרו מצד שניהם. גם רעיון זה נזנח במידה רבה בעולם המדע, וגם בקרב חלק מהמציעים טיפולי המרה, בפרט כי הוא מזכיר דמות אם שתלטנית, טענה שלא אוששה דיה.
  3. העדר דמות היקשרות אבהית דומיננטית (Absent father figure), לפחות בשנים הראשונות לחיים כמגדילה את הסיכוי כביכול, להתפתחות נטייה הומוסקסואלית. רעיון זה לא זכה לאישוש חד משמעי,[19] אך הוא היחיד שבאופן כללי עדיין מוערך בקרב אנשי מקצוע, גם כאלה המתנגדים נחרצות לביצוע טיפולי המרה בטענה שאינם אפקטיביים.[דרוש מקור]
    עם זאת, הוא נכשל להסביר איך אנשים שגדלו ללא אב אינם מפגינים נון-קונפורמיות מגדרית, כאשר המצדדים בו טוענים שבמקרים אלה הילד "ינק" את מגדרו הגברי מבני קבוצת השווים והוא יכול רק לתרום לכך ואיננו גורם חד-משמעי.

יצוין כי גישות מקובלות ומודרניות יותר להתפתחות המגדר הן אינטגרטיביות (כלומר משלבות גורמים שונים, כולל ביולוגיים), ואינן לוקחות בחשבון רק גורם אחד (ביולוגי-גנטי, ביולוגי-סביבתי, או פסיכוסוציאלי-סביבתי). גישות אלה דוחות רעיונות הנוגעים לאם שתלטנית תוך התייחסות אליהם כפסאודו-מדעיים (ולכן לכאורה שומטות את הקרקע מאותם טיפולים המבוססים על רעיון זה). הגישות המודרניות מדגישות גם גורמים ביולוגיים (גנטיים וביוכימיים), בפרט לגבי התפתחות זהות המגדר בבנות, כמו גם את קבוצת השווים, ונשנעות רק באופן חלקי, אם בכלל, על מודל ההיקשרות לאב כגורם משפיע על התפתחות הזהות המגדרית.

התומכים בתרפיה רפראטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומכי התרפיה הרפראטיבית בדרך כלל גורסים שהנטייה המינית מתעצבת ועשויה להשתנות במשך החיים,[20] כמו כן רובם גורסים שבמקרים רבים ניתן לשנותה בעזרת תרפיה רפראטיבית בגישה פסיכואנליטית (בעלת מוטיבים פסיכואנליטיים קלאסיים) כל שהיא, או כזו המשולבת עם גישה ביהביוריסטית.[דרוש מקור] חלק מתומכי התרפיה הרפראטיבית, רואים בה אמצעי לשינוי אותם צדדים באופי המטופל אשר סובייקטיבית גורמים לו סבל.[21] אחרים סבורים שלאורח חיים הטרוסקסואלי יש יתרונות אובייקטיביים על פני אורח חיים הומוסקסואלי.[22]

תומכי טיפולי המרה טוענים כי אינם שונאים הומוסקסואלים, אלא מנסים לאפשר אלטרנטיבה לסגנון החיים ההומוסקסואלי למי שמעוניין בכך, וכי מניעתה פוגעת הן בחוק יסוד: חופש העיסוק של המטפל, והן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו של המטופל; חלקם מוסיפים לטעון כי דווקא אותם הומוסקסואלים הם המונעים מגישה אנטי-מדעית שמטרתה לדכא את הסקרנות האנושית ואת חקר הנטייה המינית בכללותו (גם כזה שאיננו נוגע להומוסקסואליות).

תנועת ה-Ex gays[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם אנשים המעידים על עצמם כי היו בעברם הומוסקסואלים, ובעקבות תרפיה רפראטיבית משיכתם לגברים פחתה או פסקה ובמקומה התפתחה משיכה לנשים.

בארצות הברית קיימות קבוצות וכנסיות של "הומוסקסואלים לשעבר" ("ex-gay"). רבים מאנשים אלה מסתירים את עברם, אך יש שכתבו ספרים או מרצים על תרפיה רפראטיבית ואף מעניקים אותה בעצמם; בולט בין אלה הוא ריצ'רד כהן (אנ'), אשר מציג את האישה שנשא בשנת 1982 ואת שלושת ילדיהם בסדרות דוקומנטריות שונות כעדות להצלחתם של טיפולי המרה מסוימים תוך קידום גישתו הטיפולית.

ישנם אנשים שהעידו על עצמם בעבר כי עברו בהצלחה תרפיה רפראטיבית, אך לאחר מספר שנים חזרו בהם מהצהרה זו. בארצות הברית קיים ארגון בשם ex-gay-watch שחלק מהפעילים בו היו בעבר נציגים בולטים של "הומוסקסואלים לשעבר" - אנשים אלו מכנים עצמם בדרך כלל ex-ex-gay‏ (בתרגום חופשי: הומוסקסואלים-לשעבר לשעבר).[23]

ביוני 2013, "Exodus International", מועצת המנהלים של ארגון גג של קבוצות וכנסיות של הומוסקסואלים לשעבר, החליטה לסיים את פעילותו.[24] נשיא הארגון פרסם הצהרה שהביעה חרטה על הקו בו נקט הארגון והתנצל בפני חברי קהילת הלהט"ב הרבים ש"נפגעו ממנו".[25][26] ארגון הגג הוחלף בידי התארגנות חדשה בשם "Restored Hope Network".

NARTH[עריכת קוד מקור | עריכה]

"האגודה האמריקאית למחקר וטיפול בהומוסקסואליות" (בראשי תיבות: NARTH) הוא ארגון אמריקאי המקדם טיפולי המרה.

בשנת 2002 פרסמו ד"ר ג'וזף ניקולוסי, מייסד הארגון והעומד בראשו עד 2006, וד"ר א. דין בירד סקירה מטה-אנליטית של טיפולים רפראטיביים אינדיבידואליים של הומוסקסואלים.[27] הם בדקו 146 מקרים, מתוכם 79% הצביעו על כך שהתרפיה הרפראטיבית יעילה. הקריטריונים שנקבעו לקביעת יעילותה של תרפיה רפראטיבית כללו דיווח של הנחקרים על משיכתם המינית (אל בני אותו המין ואל בני המין השני), אחוז הפנטזיות על בני אותו המין ועל קיום יחסי מין עם בני אותו המין; קריטריונים נוספים לקביעת יעילות התרפיה עסקו בבדיקת עוררות מינית: שינוי בזקפה ושינוי בדופק כתגובה למצגת של תמונות אירוטיות.

NARTH מצטטים מדבריו של ג'רלד פ. קוצ'ר, נשיא האגודה הפסיכולוגית האמריקאית הנוכחי, בשיחת שאלות ותשובות בכנס של APA שנערך באוגוסט 2006, כי "אין להתנגד לתרפיה רפראטיבית לאנשים שמשיכתם ההומוסקסואלית אינה רצויה להם, ויש לכבד את הבחירה לעבור טיפול להפחתת משיכה הומוסקסואלית ולחיזוק פוטנציאל הטרוסקסואלי, ועל מטפלים להציע אפשרות זו".[דרוש מקור] בעקבות ציטוט זה פרסם קוצ'ר הודעה לעיתונות והבהיר כי בטיפול בענייני נטייה מינית:

  1. חיוני לברר כיצד הפציינט קבע את בחירתו, ולוודא שהוא מבין כי מניעיו עשויים לנבוע מלחץ חברתי גרידא, בסביבה הומופובית.
  2. כמו בכל טיפול אחר על הפציינטים להיות מודעים לכל התוצאות האפשריות לטיפול, ולהבין כי הטיפולים חסרי בסיס מדעי ועלולים לגרום לנזק פסיכולוגי.
  3. הפציינטים חייבים לדעת מתחילת הטיפול כי המטפל אינו רואה בהומוסקסואליות הפרעה נפשית, ועל המטפלים להוביל את מחיקת הסטיגמה הזו.

יש בארגון NARTH הטוענים כי הסיבה להסרת ההומוסקסואליות מה-DSM ב-1973 בהנהגתו של העורך דאז פרופ' שפיצר הייתה לחץ מצד הקהילה ההומוסקסואלית יחד עם המחנה הליברלי. הם טוענים כי החלטת ה-APA לא להתייחס להומוסקסואליות כאל הפרעה נפשית נעשתה ממניעים פוליטיים ולא ממניעים מקצועיים. עובדה התומכת בטענה זו היא שלהסרת ההומוסקסואליות מה-DSM לא קדם כל מחקר מקיף שתמך במעשה.[דרוש מקור]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדה נפוצה בקרב המתנגדים לתרפיה הרפראטיבית היא כי לפחות בכלים הקיימים, לא ניתן לשנות באופן יזום נטייה מינית של אדם, גם אם ירצה בכך. הם קובעים כי המחקרים שלפיהם ניתן לשנות נטייה מינית, עושים שימוש שגוי וסלקטיבי בנתונים ואינם נעשים על-פי השיטה המדעית, וכתוצאה מכך להסקת המסקנות לכאורה אין כל בסיס מדעי. חלק מהמחקרים המצביעים על יעילות התרפיה הרפראטיבית אינם מתפרסמים בכתבי עת מקצועיים (בהם בדרך כלל כל המאמרים עוברים בדיקה במסגרת של ביקורת עמיתים), ולפיכך יש להטיל ספק במתודולוגיית המחקר ובהסקת המסקנות שבו.

חלק מהמתנגדים לטיפול טוענים שהמקור לרעיון התרפיה הרפראטיבית הוא שנאת ההומוסקסואלים והרצון להעלים את ההומוסקסואליות מהעולם; לדבריהם יש קשר בין תרפיה רפראטיבית לבין אג'נדה דתית והומופוביה, וכי אחת הראיות לכך לטענתם, היא שרבים מהארגונים התומכים בתרפיה רפראטיבית הם כנסיות או ארגונים דתיים אחרים – נוצריים, יהודיים או מוסלמיים.

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאסטרס וג'ונסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מאסטרס וג'ונסון

בין השנים 1968 ל-1977 הפעיל המכון של מאסטרס וג'ונסון תוכנית טיפול המרה של הומוסקסואלים להטרוסקסואליות. התוכנית דיווחה על 71.6 אחוזי הצלחה במהלך שש שנות טיפול.[28] בתקופת המחקר שלהם הוגדרה הומוסקסואליות על ידי האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה כהפרעה פסיכולוגית. הגדרה זו בוטלה בשנת 1973, ופרסום תוצאות המחקר שש שנים מאוחר יותר ספג ביקורת על רקע זה. בשנת 2009, תומאס מאייר (אנ') פרסם ביוגרפיה על הזוג, בה כתב שוויריג'יניה ג'ונסון הסתייגה קשות מתאוריית ההמרה של מאסטרס וחשדה אף שמאסטרס פברק את תוצאות המחקר, ושעמית נוסף של מאסטרס חלק אף הוא על אמיתות הממצאים הללו וטען שמאסטרס לא שמר את נתוני המחקר שפורסם בספרו.[29]


רוברט שפיצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט שפיצר, פרופסור לפסיכיאטריה מאוניברסיטת קולומביה ערך ב-2000–2001 מחקר לבדיקה האם ייתכן שינוי בנטייה המינית בעקבות תרפיה רפראטיבית.[30] הוא חיפש מתנדבים ומצא 143 גברים ו-57 נשים שדיווחו על משיכה חד-מינית עיקרית ארוכת שנים, בה חל שינוי שהתמיד במשך לפחות חמש שנים. למאתיים המתנדבים נערך ריאיון טלפוני מובנה שכלל כ-120 שאלות. לפי הקריטריונים שנקבעו במחקר, 65 אחוז מהגברים ו-43 אחוז מהנשים סווגו כבעלי "תפקוד הטרוסקסואלי טוב" מבחינה מינית ורגשית, אם כי משיכתם ההטרוסקסואלית הייתה עזה פחות מזו המאפיינת אנשים שמעולם לא חוו משיכה חד-מינית. רובם הגדול גם דיווח על שיפור בתחושת הגבריות/נשיות וביכולת לפתח יחסים לא מיניים קרובים עם בני מינם.

המחקר פורסם בכתב העת Archives of Sexual Behavior(אנ') לאחר שהעורך הציג אותו בפורומים מקצועיים והזמין את המעוניינים לכתוב מאמרי תגובה. לאחר שנתיים המחקר פורסם עם עשרים ושישה מאמרי תגובה ובנוסף מאמר תשובה למגיבים מאת שפיצר, ובכך הוקדש לנושא הגיליון כולו.[31] בין היתר, בוקר המחקר על כך שהתבסס על דיווחי הנחקרים בלבד, ללא אמצעים רפואיים לבדיקת עוררות מינית למראה בני המין השני. שפיצר במחקרו נימק זאת בחוסר מימון, ובכך שכמעט תמיד מחקרים על יעילות טיפולים פסיכותרפיים נסמכים רק על דיווחי המטופלים. כמו כן, על סמך הממצאים ביקר שפיצר את המלצת ה-APA משנת 2000 על פיה מטפלים אתיים ימנעו מניסיונות לשנות נטייה מינית. לדבריו המלצה זו מבוססת על סטנדרט כפול, שכן גם טיפולי קבלה עצמית להומואים לא הוכחו אמפירית כיעילים, וגם בעקבותיהם יש דיווחים על נזק. הוא גרס שנדרש מחקר פרוספקטיבי ארוך טווח להערכת שכיחות המקרים בהם מדווח שינוי משמעותי בנטייה בעקבות תרפיה רפארטיבית, ושכיחות המקרים בהם הנכשלים בטיפול נפגעים בצורה זו או אחרת.[דרוש מקור]

בתקופה בה המחקר המתין לפרסום, שפיצר פרסם מאמר ב-Wall Street Journal בו כתב: "ב-1973, התנגדתי לעמדה האורתודוקסית המקובלת במקצועי בכך שהובלתי את המאמץ להסיר את ההומוסקסואליות מהרשימה הרשמית של הפרעות פסיכיאטריות. [...] אמרתי אז - כפי שאני אומר היום - שהומוסקסואלים יכולים לחיות חיים שמחים ומלאים. [...] כעת, ב-2001, אני מוצא עצמי קורא תיגר על אורתודוקסיה חדשה [...ש]טוענת שבלתי אפשרי לאדם שהיה בעיקר הומוסקסואל במשך שנים רבות, לשנות את נטייתו המינית - לא רק את התנהגותו המינית, אלא גם את המשיכה והפנטזיות - וליהנות מהטרוסקסואליות."[32]

בריאיון בשנת 2004 סיפר ששוחח עם שניים ממבצעי טיפולי ההמרה המוכרים והם העריכו מהתרשמותם האישית ששיעור ההצלחה שלהם בהשגת שינוי בהתנהגות וברגשות של המטופלים הוא כ-30%. על בסיס הקושי באיתור המתנדבים למחקרו, העריך שפיצר שהשיעור האמיתי נמוך משמעותית, אך הוסיף שגם רבים מהמתנדבים שנדחו מהמחקר כי דיווחו רק על שינוי בהתנהגות, עדיין הביעו שביעות רצון רבה מהצלחתם לקיים אורח חיים התואם יותר לערכיהם הדתיים.[33]

בשנת 2012 אמר שפיצר בראיון לכתב העת The American Prospect(אנ') כי "במבט לאחור, עלי להודות כי אני חושב שמבקריי צדקו במידה רבה – הממצאים יכולים להיחשב כראיה למה שחושבים על תרפיה רפראטיבית אלו שעברו אותה, אבל לא יותר מכך"[34] ושביקש מכתב העת בו פרסם את מחקרו, לפרסם שהוא חוזר בו מהמחקר (retraction), אך סורב. שפיצר ביקש מהמראיין להדפיס הודעת חרטה לפיה הכשל הקריטי במחקר הוא שאין כל דרך לבדוק האם עדויות הנחקרים נכונות, והתנצל בפני קהילת הלהט"ב ובפני "כל מי שבזבז זמן ואנרגיה על טיפולי המרה מכיוון שחשב שמחקרו הוכיח שהם יעילים עבור אנשים מסוימים".[35] תומכי השיטה טענו כי צעד זה של שפיצר, כשהוא בן 80 וחולה פרקינסון, נובע מכך שבמשך עשור הותקף קשות בידי מתנגדי השיטה.[36]

ארגונים מקצועיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו בהרחבה בפרק #גישות איגודים מקצועיים ממדינות שונות לתרפיה.

פסיכולוגים רבים בארצות הברית, באירופה ובארצות נוספות, מתנגדים לטיפולי המרה. על-פי תפיסתם, אסור למטפל מוסמך להציע טיפול רה-אוריינטציה למטופל משום שהנטייה ההומוסקסואלית היא לכאורה חלק בלתי נפרד מאישיות האדם, שלא ניתן לשנותו ושאין סיבה לשנותו. האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית (APA) הזהירה מנזקים פסיכולוגיים שעלולים להגרם כתוצאה מטיפולי ההסבה. מדיניות APA מצהירה כי טרם התבצע מחקר מספק מבחינה מדעית המראה שהתרפיה בטוחה או אפקטיבית.[37] ביקורת נוספת על התרפיה הרפראטיבית נוגעת לעדויות רבות לפיהן לפחות למקרים מסויימים של הומוסקסואליות, ישנו בסיס (מוחלט או לכל הפחות תורם) שהוא ביולוגי: הורמונלי-גנטי או הורמונאלי-טרטוגני. ממצאים אלה אוששו שוב ושוב לגבי הומוסקסואליות בקרב נשים (להרחבה ראו למשל תסמונת אדרנוגניטאלית), אם כי לגבי זכרים (ללא אינטרסקסואליות) הראיות הן אינן חד-משמעיות. ולפיכך מסיקים המתנגדים לתרפיה הרפראטיבית שהיא איננה ניתנת לשינוי.[18]

מחקר שידלו-שרודר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר נוסף על תרפיה רפראטיבית שערכו בשנת 2001 ד"ר אריאל שידלו וד"ר מייקל שרודר, התבסס על אנשים שהשתתפו בתוכניות לשינוי נטייה מינית ומתנדבים נוספים. על פי ממצאי המחקר שלהם, 88% מהמשתתפים לא הצליחו להגיע לשינוי קבוע בנטייתם המינית, ואילו 4% דיווחו כי נטייתם המינית הפכה להטרוסקסואלית. האחרים דיווחו על אובדן הדחף המיני בכלל, או על מאבק מתמיד להתנזר מיחסי מין. על פי שרודר, רבים מהנחקרים שנטייתם המינית לא השתנתה חשו בושה ואשמה; כמה מהם השתתפו בתוכניות לשינוי הנטייה המינית במשך שנים. מבין שמונת הנחקרים (מתוך מדגם כולל של 202) שכן דיווחו על שינוי בנטייתם המינית, שבעה היו מועסקים כיועצים או מדריכים בתנועת "הומוסקסואלים-לשעבר" (ex-gay). על מחקר זה נמתחה ביקורת משום שהוא מומן על ידי ארגון המתנגד רשמית לתרפיה רפראטיבית ומשום שרוב המשתתפים הופנו אל המחקר דרך מודעות באתרי אינטרנט ובעיתונים של הקהילה הגאה, תחת הכותרת "טיפולים הומופוביים: תיעוד הנזק", ולכן הוא אינו מייצג. בנוסף, שיטת המחקר הייתה ראיון בן 90 דקות עם כל משתתף, והראיונות התבצעו בממוצע 12 שנים לאחר הטיפול.[38]

עבודותיו של איסאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי ריצ'רד איסאי טוען שקליינטים המבקשים סיוע בשינוי הנטייה המינית מונעים לרוב מפגיעה בהערכה העצמית ומהפנמה של הטיה חברתית שיוצרות חוסר יכולת לאחד ולשלב את נטיותיו המיניות בגיל ההתבגרות ובבגרות המוקדמת, דבר הגורם לחוסר היציבות של הזהות ההומוסקסואלית שלו.[39]

משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדו"ח משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם ממאי 2015, גונו טיפולי המרה כבלתי אתיים, לא מדעיים, לא יעילים וכעלולים במקרים מסוימים להוות התעללות ועינויים, ולכן הומלץ למדינות לאסור טיפולי המרה.[9]

פולמוס בתוך הגישה הפסיכוסוציאלית להשתנות מינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר חוקרים, גם כאלה המתנגדים לקיום טיפולי המרה, סבורים שגם גורמים פסיכוסוציאליים לכאורה משחקים תפקיד בהתפתחות הנטייה המינית ואמנם, לכאורה שינויים אלה הם בדרך כלל בלתי רצוניים; כך למשל הציע בעבר הפסיכולוג הרפואי ג'ון מוני.[40] כי הופעות מסוימות של הומוסקסואליות (כמו הומוסקסואליות מצבית, אותה כינה Facultative homosexuality) הן דוגמה אפשרית להתנהגות הומוסקסואלית גם בקרב גברים סטרייטים מסוימים השוהים מספר שנים במסגרות סגורות, כמו בתי סוהר.

החוקרת ליסה דיימונד (Lisa Diamond), היא ד"ר לפסיכולוגיה וחוקרת המתנגדת לטיפולי המרה, כמו כן היא לסבית מוצהרת.[41] במחקריה מצאה את אפשרות השינוי הבלתי-רצוני של הנטייה המינית של האדם במהלך חייו בהתאם לחוויות הפרט (שלכל הפחות מכילות ממד פסיכוסוציאלי, מלבד הממד הביולוגי ובפרט הנוירוביולוגי); מבחינה זאת מחקריה של דיאמונד מתנגשים קמעה עם הדעה הרווחת לפיה אלו גורמים ביולוגיים (בלבד או בעיקר) המעצבים את הנטייה המינית. רעיונותיה של דיאמונד מאוגדים תחת המונח "נזילות מינית" (Sexual Fluidity).[42]

על פי דיאמונד, תומכים בטיפולי המרה דוגמת קלינאים מארגון NARTH (שנזכר לעיל), ובראשם ניקלוסי, ניסו להסתמך על מחקריה כדי לאשש את הטענה שטיפולי המרה (כגורם פסיכסוציאלי בפני עצמו) יעילים בשינוי נטייה מינית. דיאמונד יצאה במוצהר כנגד ניקולוסי וטענה כי זהו סילוף מכוון של ממצאיה. היא הדגישה כי השתנות בלתי-רצונית של נטייה מינית, על סמך התנסויות מיניות וגיוון מיני במהלך החיים שונה באופן מהותי מניסיון לשנותה באופן רצוני על ידי פסיכותרפיה כמו זו שמבצעים ניקולוסי ועמיתיו, ודרשה מניקולוסי בפומבי שלא להסתמך על עבודותיה לאישוש טענתו.[43]

דיימונד טוענת כי האפקט האפשרי היחיד של חלק מטיפולי ההמרה השונים הוא שינוי התנהגות, אך בפירוש לא שינוי הנטייה המינית עצמה, והביעה התנגדות לטיפולי המרה במטרה לשנות נטייה מינית.[43]

גישות איגודים מקצועיים ממדינות שונות לתרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל הנוגע לטיפולי המרה, עמדת איגודי בריאות הנפש המכריעים (כדוגמת איגוד הפסיכולוגים האמריקני) היא פחות או יותר הומוגנית, וכמו שמסכם החוקר מרקוס ברידלאב - "לא סביר שטיפולים אלה עבדו אי פעם, והם בוודאי לא עבדו לרוב האנשים שניסו אותם".[18] טענות אחרות מדברות על עלותם המצטברת הגבוהה של הטיפולים ופוטנציאל הסיכון (בפרט הנפשי) הטמון בהם.

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל, העמותה הדתית עצת נפש, מציעה סדנאות קבוצתיות לשינוי נטייה מינית, ומפנה למטפלים קליניים המציעים טיפול המרה פרטני. בנוסף גם עמותת חוסן[44] מפנה למטפלים העוסקים בכך. כָּמוֹךָ - הומואים דתיים אורתודוקסים היא עמותה של הומואים הדוגלת בכך שזכותם של המעוניינים בטיפול פסיכולוגי בנטייתם המינית לממש אפשרות טיפול זו, תוך הכרה בכך שאין מדובר בערובה בטוחה לשינוי וכי מדובר בתהליך שתוצאותיו ומידת הצלחתו לא הוכחו דיים; "כמוך" אף הקימה קרן לסבסוד טיפולי המרה.

בשנת 2011 הוציאה הסתדרות הפסיכולוגים בישראל נייר עמדה בנושא,[45] לפיו:

  1. הבסיס המקצועי והעדויות האמפיריות להצלחתם של טיפולי המרה קלושים למדי. יש להניח שסיבות של 'תקינות פוליטית' מקשות על מימון ופרסום מחקרים בדבר יעילותם האפשרית, אך הפסיכולוג הסביר אינו יכול להתעלם מהידע המצטבר הקיים המורה שטיפולי ההמרה אינם יעילים, ועליו לידע את המטופל לגביו. אל לו להבטיח הצלחות שאינן מציאותיות ועליו להזהירו מפני הקשיים ובמידת הצורך הסכנות בתהליך.
  2. טיפול המרה יוצר 'סדר יום' מוכתב מראש, ולכן עלול לחטוא למהות הטיפול הפסיכולוגי: סיוע למטופל לבחור את בחירותיו מתוך מודעות עצמית במקום מכיל ומקבל. לא נכון מקצועית שעמדותיו ונטיותיו של המטפל ישפיעו על הטיפול, ואם הוא אינו יכול לקבל את המטופל על בסיס עמדה אמפתית לא שיפוטית, עליו לפסול עצמו מלטפל בו. על הפסיכולוג לעזור לפתח אווירה של סובלנות וקבלה, להפיץ מידע ולהגן על מיעוט נרדף בכלל ועל הפונים לטיפולו בפרט. עליו להימנע מלשמש שליח של קבוצה המבקשת למנוע ממנו לחיות בדרך ההולמת את זהותו/נטייתו.
  3. כשהמטופל חש, מתוך מוטיבציה פנימית ולא מתוך לחצים, שנטייתו עומדת בסתירה לאמונתו הדתית או עלולה לגרום לניתוקו מסביבתו, על הפסיכולוג לכבד את אמונתו ולנסות לעזור לו בהתאם. לשם קביעת תוכנית הטיפול ראשית על הפסיכולוג לבצע הערכה פסיכולוגית כוללת לבירור זהותו המינית של המטופל ומידת גיבושה, ובמקביל את סביבת חייו ויחסי הגומלין שבינו ובינה ומידת מצוקתו בהתאם. שימוש בטכניקות אוורסיביות (עונשיות) העלולות להזיק למטופל פסול לחלוטין.
  4. יש לוודא שמתבגרים אינם מגיעים לטיפול בכפיית סביבתם, להבטיח ביתר שאת את שמירת הסודיות מול ההורים ודמויות סמכות אחרות ולהתנות בה את החוזה הטיפולי.
  5. הטיפול בתחום כה מורכב ורגיש על יד "מטפלים" שאינם נמנים עם מקצועות בריאות הנפש המוכרים: פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכיאטרים, אינו ראוי ויש להזהיר את הציבור מפני הסכנות הצפויות ממנו.

בשנת 2014, אימצו איגוד העובדים הסוציאליים ומשרד הבריאות את נייר העמדה האמור.[46][47] משרד הבריאות גם פרסם הודעת דובר המזהירה את הציבור מפני הטיפולים, בה הצהיר שהמטפלים "מייצרים מצג שווא של הכרה מדעית בשיטה, אף על פי שבפועל אין עדויות מחקריות להצלחת שיטה כלשהי לגבי האפשרות להמרה ויש אף עדויות לנזק אפשרי".[48]

בשנת 2019 פרסמה ההסתדרות הרפואית בישראל נייר עמדה שעליו חתומים איגוד הפסיכיאטריה בישראל ואיגודים נוספים ובו הם נאמר כי "אין עדות ליעילותם של טיפולים לשינוי הנטייה המינית או הזהות המגדרית, וכי יש עדויות לנזק אפשרי גם באוכלוסייה הבוגרת ובעיקר בילדים ובמתבגרים. לפיכך אין להפנות לטיפולים אלו ואין להשתתף בהם מבחינה מקצועית ואתית."[49]

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונצנזוס מדעי והרפואי בארצות הברית הוא שטיפולי המרה הם בעלי פוטנציאל לגרימת נזק, ורוב ארגוני הרפואה מתנגדים להם.[דרושה הבהרה] זאת אף על פי שעד היום לא פורסמה עבודת מחקר שיש לגביה הסכמה כללית ושתוצאותיה מראות האם הטיפולים יעילים או מזיקים,[50][51][52] ופרסומים של תיאורים שונים של אנשים שטענו כי נרפאו או כי נגרם להם נזק נפשי מובאים כמשקל נגד זה מול זה.[53] גופי רפואה מהזרם המרכזי בארצות הברית מציינים כי טיפולי המרה יכולים להיות מזיקים שכן הם מנצלים רגשות בושה ואשמה (Shame and Guilt) וחרדות, בקרב המטופל ובכן עלולים להוביל לדיכאון קליני ואף להתאבדות.[דרוש מקור] בקהילת בריאות הנפש האמריקאית מציינים כי לקבלה של טיפולי המרה יש השלכות שליליות חברתיות, שכן הן מפיצות נקודת מבט לא מדויקת על נטייה מינית ועל "יכולתם של הומואים ולסביות לחיות חיים בריאים ומאושרים".[50]

בין הארגונים הגדולים בארצות הברית המתנגדים לטיפולי ההמרה לפחות בחלק מהמקרים[דרושה הבהרה], נמנים הארגונים הבאים:[54][50][55][56] האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה, האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, האגודה האמריקנית לייעוץ, ארגון הרפואה האמריקאי (American Medical Association), האגודה האמריקאית לחיי משפחה ולנישואים (American Association for Marriage and Family Therapy), התאחדות העובדים הלאומית (National Association of Social Workers), האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים (American Academy of Pediatrics) וההתאחדות הלאומית ללימודי פסיכולוגיה (National Association of School Psychologists).


חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 2013, בחמש עשרה מדינות ובמספר מחוזות וערים בארצות הברית אושרו חוקים האוסרים טיפולי המרה בקטינים.

מדינה הערים, העיירות והמחוזות בהם נאסרו טיפולים להמרת נטייה מינית של קטינים
וושינגטון די. סי.וושינגטון די. סי.  וושינגטון די. סי. ב־2 בדצמבר 2014 המועצה של מחוז קולומביה הצביעה פה אחד (12 קולות) בעד הצעה B20-0501, שאוסרת על טיפולים להמרת נטייתם המינית של קטינים.[93] ראש העיר וינסנט קונדול גריי חתם על החוק ב־22 בדצמבר 2014,[94] והחוק נכנס לתוקף ב־11 במרץ 2015.
אוהיואוהיו  אוהיו סינסינטי (משנת 2015), טולידו (משנת 2017), קולומבוס (משנת 2017), דייטון (משנת 2017), אתונה (משנת 2017)
אריזונהאריזונה  אריזונה מחוז פימה (משנת 2017)
וושינגטון (מדינה)וושינגטון (מדינה)  וושינגטון סיאטל (משנת 2016) (החל משנת 2018 חל איסור בכל מדינת וושינגטון על טיפולים להמרת נטייתם המינית של קטינים.)
ויסקונסיןויסקונסין  ויסקונסין מילווקי (משנת 2018), מדיסון (משנת 2018)
ניו יורק (מדינה)ניו יורק (מדינה)  ניו יורק מחוז אירי (משנת 2018), אולבני (משנת 2018), מחוז אולבני (משנת 2018), מחוז אולסטר (משנת 2018), רוצ'סטר (משנת 2018)
פלורידהפלורידה  פלורידה מיאמי ביץ' (משנת 2016), וילטון מנורס (משנת 2016), מיאמי (משנת 2016), וסט פאלם ביץ' (משנת 2016), איי מפרץ הארבור (משנת 2016), בוינטון ביץ' (משנת 2017), אגם וורת' (משנת 2017), אל פורטל (משנת 2017), קי וסט (משנת 2017), כפר המפרץ הצפוני (משנת 2017), טמפה (משנת 2017), דלריי ביץ' (משנת 2017), ריביירה ביץ' (משנת 2017), ולינגטון (משנת 2017), גרינאקרס (משנת 2017), בוקה רטון (משנת 2017), פארק אוקלנד (משנת 2017), מחוז פאלם ביץ' (משנת 2017), מחוז ברווארד (משנת 2018), גיינסוויל (משנת 2018)
פנסילבניהפנסילבניה  פנסילבניה פיטסבורג (משנת 2016), פילדלפיה (משנת 2017), אלנטאון (משנת 2017), רידינג (משנת 2017), דוילסטאון (משנת 2017), מכללת המדינה (משנת 2018), יארדלי (משנת 2018), בלפונטה (משנת 2018), בית לחם (משנת 2018)

חלופות לטיפולי המרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים הציעו מטפלים ואנשים ממדינות שונות שורה של חלופות לטיפולי המרה:

טיפולי קבלה עצמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פסיכותרפיה אפירמטיבית

ניסיונות למניעה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות ההצלחה המועטה מאוד של ניסיונות לשינוי נטייה מינית שנערכו בארצות הברית (בעיקר במאה המוקדמת), מספר מצומצם של חוקרים אמריקנים המזוהים בעצמם בטיפולים הציעו מעין "טיפול מונע" המבוסס על ההנחה שדפוס פעילות מסוים, בפרט מצד ההורים, ובפרט בשנים הראשונות לחיי בנם או בתם, עשוי להקטין את הסיכוי להופעת ההומוסקסואליות בהמשך החיים הבוגרים של הצאצא. בניגוד לטיפולי המרה, אין מדובר כאן על מפגשים ומעקב אצל קלינאי, כי אם על תדרוך התנהגותי מוקדם, של ההורים. הגישה בוקרה בטענה שהיא הומופובית ושהיא עשויה להעכיר את היחסים בין הורים לילדיהם.

חלוץ גישה זו הוא הכומר והחוקר ג’ורג’ אלן רקרס אשר תיארה בספרו משנת 1982 "לעצב את הזהות המינית של ילדך".[104] רקרס, שהוא הומוסקסואל או לכל הפחות דו מיני בעצמו[105][106] הפך לשנוי במחלוקת לאחר שמטופל שלו התאבד בבגרותו ורקרס נחשד על ידי העיתונאי ההומוסקסואל אנדרסון קופר כאשם בכך.[107]

גישה דומה נקט עמיתו של רקרס, ג'וזף ניקולוסי, בחיבור משנת 2002 בשם "מדריך להורה למניעת הומוסקסואליות",[108] בו כתב כי בבסיס ההומוסקסואליות עומדת בדרך כלל נון קונפורמיות מגדרית בילדים אותה הוא מסביר בגרסה לא קונבנציונלית של פסיכואנליזה לפיה נון קונפורמיות זו היא תוצאה של הזדהות מעטה עם ההורה הנכון או יתרה עם ההורה הלא נכון, למשל כאשר אמו של האדם מגוננת עליו יתר על המידה בשנות החיים הראשונות הוא נוטה להזדהות עמה באופן מופרז, או כאשר הילד לא מקבל באותן שנים מספיק אהבה ותשומת לב מאביו (משום שחסרה דמות אב, או שהאב מרוחק או משום שהילד נפגע מהאב והתרחק ממנו רגשית) או מהדמויות הגבריות הקרובות אליו, הצורך שלו באהבה גברית הופך למשיכה רומנטית-מינית בגיל ההתבגרות. כתוצאה מכך הילד אינו מרגיש בנוח עם ילדים בני אותו מין ביולוגי ומרגיש סוג של רגשי נחיתות בתור גבר בהמשך חייו, אלה גורמים לרומנטיזציה של הגבריות. גרסתו של ניקולוסי נשענת על תאוריית האם השתלטנית, שנזנחה במחקר באופן כמעט מוחלט, ואיננה לוקחת בחשבון גורמים ביולוגיים בהתפתחות זהות המגדר (בפרט אצל בנות); ממצאים אשר על פי מדען המוח וחוקר הנטייה המינית מארק ברידלאב הם מבוססים היטב.[18]

הרגעת החשק המיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב מדינות העולם קיימת ביקורת מקצועית וציבורית נרחבת יחסית, כלפי רובם המוחלט של טיפולי ההמרה המכוונים לקהל יעד להט"בי,[דרוש מקור] ואף ישנן בנמצא תקנות אתיקה שונות, במדינות השונות, המעמידות בסכנת התלייה את רישיונותיהם המקצועיים של אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש שיציעו טיפולים כאלה[דרוש מקור], גם אם מדובר בסוג טיפול ראשוני שטרם נוסה. ללא קשר הכרחי בין התופעות, קיימים בעולם, בעיקר בארצות הברית, מטפלים מתחום בריאות הנפש המציעים טיפולים שבאופן מוצהר אינם מיועדים לשינוי הנטייה המינית עצמה, כי אם רק את ההתנהגות בהקשרה;

טיפולים אלה מוצעים על ידי מטפלים שחלקם מאמינים בעצמם כי נטיות מיניות אינן אפשרויות לשינוי בכלים הפסיכותרפיים המוכרים. הטיפולים שלהם נעשים לרוב בגישה קוגניטיבית-ביהביוריסטית ומטרתם להקטין את הסבירות לביטוייה של נטייה מינית מסוימת (ללא תלות הכרחית בסוג הנטייה או במניע של המטופל לבקש סיוע זה); טיפולים אלה מטרתם להפחית את החשק המיני או לפחות את ההתנהגות המינית של הפרט,[43] והם מבוססים על ההנחה כי חשוב לעזור למטופל להגיע לשלווה נפשית, ואם ביטוי נטייתו המינית מפריע לכך, מסיבה פילוסופית, דתית, רגשית או אחרת, הרי שיש לסייע לו לפחות לנסות להפחית את ביטויה.

כאשר טיפולים אלה ניתנים להומוסקסואלים, יש הרואים בהם וריאציה של טיפולי המרה, גם אם באופן מוצהר אין זו כוונת המטפל או המטופל. המציעים טיפולים אלה מכנים אותם לעיתים כטיפולים בהתמכרות למין או לפורנו, או להתנהגות מינית קומפולסיבית (CSB, או בשמה השני "היפרסקסואליות"). המתנגדים לטיפולי המרה באופן כללי, עשויים להתנגד לטיפולים אלה על בסיס טענות דומות לאלו שישמיעו כנגד טיפולי המרה פר אקסלנס, כלומר, טיפולים שמטרתם לשנות את סוג הנטייה, להבדיל ממידת ביטויה.


טיפולי המרה לטרנסג'נדרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרים רבים מבוצעים גם טיפולי המרה ל"ביטול" טרנסג'נדריות.[109][110][111] אצל רוב הסובלים מדיספוריה מגדרית בילדות היא תחלוף לפני הגיעם לבגרות,[112] אך אצל רוב הילדים שעבורם הדיספוריה עקבית ונמשכת גם בגיל ההתבגרות, היא תתמיד גם בגיל מבוגר.[113][114] טיפולי ההמרה האלו שנויים במחלוקת.[112] "האיגוד המקצועי העולמי לרפואת טרנסג'נדרים" (WPATH) מחשיב טיפולי המרה לצעירים טרנסג'נדרים ללא אתיים.[115] עמדת התאחדות הפסיכואנליטיקאים בארצות הברית (APSAA) היא שניסיונות מכוונים להמיר נטייה מינית, זהות מגדרית או ביטוי מגדרי, הם נגד עקרונות יסוד של טיפול פסיכואנליטי ולעיתים קרובות גורמים כאב פסיכולוגי משמעותי בכך שהם מחזקים תפיסות מופנמות מזיקות.[116] בדומה לאצל הומוסקסואלים, גם אצל טרנסג'נדרים ישנו מתאם בין הדיווח על מעבר טיפולי המרה ובין הדיווח על מחשבות אובדניות וניסיונות התאבדות.[117][118]

רוב המדינות האוסרות טיפולים לשינוי נטייה מינית כוללות באיסור גם טיפולים לשינוי זהות מגדרית. בארגנטינה החוק אוסר לאבחן "בחירה או זהות מינית" כמחלת נפש, אך חוק זה לא תקף לזהות מגדרית.[119] בברזיל פרסום טיפולי המרה אסור, ומועצת הפסיכולוגים הפדרלית אוסרת על טיפולי המרה להומוסקסואלים ועל התייחסות להומוסקסואליות כמחלה, אך איסור זה תקף רק להומוסקסואלים.[120][121] בצ'ילה[122] ישנה הצעת חוק בשלבי חקיקה מתקדמים אשר נועדה לאסור על טיפולי המרה, אך היא מגנה רק על הומוסקסואלים.

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יחידה במינה (1999) הוא סרט קומדיה אמריקאי העוסק בתלמידת תיכון אשר הוריה חושדים כי היא לסבית ושולחים אותה למחנה נוער לתרפיה רפראטיבית שם היא מתאהבת באחת מחברותיה למחנה. הסרט מציג סאטירה על קונסטרוקטיביזם חברתי ועל תפקידי מגדר.
  • גאולה! (2004) הוא סרט קומי העוסק בנערה בפטיסטית ש"מקריבה" את בתוליה למען ידידהּ ההומוסקסואל מתוך אמונה שהדבר "ירפא" אותו. הנערה נכנסת להריון, והנער נשלח למחנה ל"חינוך מחדש" של נערים הומוסקסואלים.
  • ואהבת (2007) הוא סרט גמר עלילתי ישראלי המספר את סיפורו של תלמיד ישיבת הסדר המתמודד עם היותו הומו. הוא פונה למוקד טלפוני אנונימי דתי בשם "עצת לב" (שם שהוא וריאציה על ארגון אמיתי בשם "עצת נפש"), המתיימר לטפל בהומוסקסואליות. בעקבות השיחות הטלפוניות אוהד מתחיל באמירת התיקון הכללי למשך ארבעים יום ומאמין שאם ישלים את התקופה הוא יפסיק להימשך לגברים. הגומיה המכאיבה שעל פרק ידו גם היא אמורה לעזור לו להתמודד עם הרגשות האסורים.
  • תפילות לבובי (2009) הוא סרט אמריקאי בכיכובה של סיגורני ויבר המבוסס על סיפור אמיתי - סיפורה של מרי גריפית', אמא לבן הומו שפונה לכנסייה בבקשת עזרה "לרפא" אותו. טיפולי ההמרה מביאים אותו לבסוף להתאבד, ואותה להבין באחריותה למעשה ולהפוך לפעילה למען זכויות להט"ב.
  • ברונו (2009) הוא סרט מוקומנטרי בו מחליט גיבור הסרט ההומוסקסואל שעל מנת להצליח בהוליווד עליו לשנות את נטיותיו המיניות. הוא מתייעץ עם שני מטפלים המעבירים טיפולי המרה, ובעצתם מתנסה בהתנהגויות מיניות הטרוסקסואליות, אך לבסוף חוזר להיות הומו.
  • '''אני מיכאל''' (2015) הוא סרט המבוסס על סיפורו האמיתי של מיכאל גלץ. מיכאל היה הומוסקסואל מוצהר, פעיל בקהילת הלהט"ב בארה"ב, וכותב במגזין XY. בעקבות התקף שעבר הוא מגלה את האמונה באל, ומצטרף למוסד דתי. לאחר מכן הודיע מיכאל לחבריו שהוא כבר אינו נמשך לגברים, הודעה שהכתה בהלם את חברי הקהילה. מיכאל התחתן עם רבקה, אותה הכיר במסגרת לימודיו. בשנת 2017 נסע בנג'מין, בן זוגו לשעבר, לפגוש את מייקל ואת רבקה אשתו בביתם שבקנדה. את המפגש הוא צילם לסרט.
  • ילד מחוק (2018) הוא סרט קולנוע על בנם ההומוסקסואל של הורים בפטיסטים, שנאלץ לעבור טיפולי המרה. מבוסס על סיפורו האמיתי של גאררד קונלי.(אנ')
  • החינוך הרע של קמרון פוסט (2019) הוא סרט קולנוע אודות נערה לסבית שנשלחת למרכז לטיפולי המרה.

טלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סאות' פארק (2007) הפרק השני בעונה ה-11 של הסדרה המצוירת עוסק בשליחתו של באטרס סטוץ', בטעות, למחנה נוצרי לטיפולי המרה לילדים. במחנה, שם מתאבד ילד כל זמן קצר, משכנעים את באטרס כי הוא "מבולבל" ועליו להירפא באמצעות אמונה באלוהים.
  • איש משפחה (2009) הפרק השמיני בעונה השביעית של הסדרה הקומית המונפשת מתאר את אב המשפחה, פיטר גריפין, הופך להומוסקסואל בעקבות ניסוי רפואי שהוא משתתף בו. קרוביו חוטפים אותו ושולחים אותו לעבור טיפולי המרה, אך אשתו לואיס מוציאה אותו מהמקום כדי שיחיה את חייו כרצונו.
  • האנטומיה של גריי (2015) הפרק הראשון בעונה ה-12 של הסדרה עוסק ברובו בטיפול בשתי נערות לסביות אשר מנסות להתאבד עקב שליחתה של אחת מהן למחנה המרה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Wayne Besen, "Anything but Straight: Unmasking the Scandals and Lies behind the Ex-Gay Myth", Harrington Park Press. ISBN 1-56023-445-8
  • Richard A. Cohen, "Coming Out Straight: Understanding and Healing Homosexuality", Oakhill Press. ISBN 1886939772
  • Drescher, J. (1998). I’m your handyman: A history of reparative therapies. Journal of Homosexuality, 36, 19-42.
  • Joseph Nicolosi, "Reparative Therapy of Male Homosexuality: A New Clinical Approach", Jason Aronson. ISBN 0765701421
  • Joseph Nicolosi, "Healing Homosexuality: Case Stories of Reparative Therapy", Jason Aronson. ISBN 0765701448
  • Jeffrey Satinover, "Homosexuality and the Politics of Truth", Baker Books. ISBN 080105625X
  • Ariel Shidlo, Michael Schroeder, Jack Drescher (editors), "Sexual Conversion Therapy: Ethical, Clinical and Research Perspectives", Haworth Press. ISBN 0-78901-911-6
  • Travis K. Svensson, "Bioethical Analysis of Sexual Reorientation Interventions: The Ethics of Conversion Therapy", Brown Walker Press. ISBN 1-58112-415-5

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טיפול המרה בוויקישיתוף

תומכים בטיפולי המרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתנגדים לטיפולי המרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כלומר, שינוי נטייתו המינית העיקרית של זכר עם זהות מגדר גברית, מאנדרופיליה (משיכה רומנטית-ארוטית לגברים) לגינאפיליה (משיכה רומנטית-ארוטית לנשים), או שינוי נטייתה המינית של נקבה עם זהות מגדר נשית, מגינאפיליה לאנדרופיליה.
  1. ^ Cruz, David B. (1999). "Controlling Desires: Sexual Orientation Conversion and the Limits of Knowledge and Law". Southern California Law Review 72: 1297. אורכב מ-המקור ב-2017-09-19. בדיקה אחרונה ב-17 בספטמבר 2018. 
  2. ^ Haldeman, Douglas C. (דצמבר 1999). "The Pseudo-science of Sexual Orientation Conversion Therapy". Angles: The Policy Journal of the Institute for Gay and Lesbian Strategic Studies 4 (1): 1–4. אורכב מ-המקור ב-2018-01-07. בדיקה אחרונה ב-17 בספטמבר 2018. 
  3. ^ American Psychiatric Association (מאי 2000). "Position Statement on Therapies Focused on Attempts to Change Sexual Orientation (Reparative or Conversion Therapies)". American Psychiatric Association. אורכב מ-המקור ב-January 10, 2011. בדיקה אחרונה ב-17 בספטמבר 2018. In December of 1998, the Board of Trustees issued a position statement that the American Psychiatric Association opposes any psychiatric treatment, such as "reparative" or conversion therapy, which is based upon the assumption that homosexuality per se is a mental disorder or based upon the a priori assumption that a patient should change his/her sexual homosexual orientation. ... The validity, efficacy and ethics of clinical attempts to change an individual's sexual orientation have been challenged. To date, there are no scientifically rigorous outcome studies to determine either the actual efficacy or harm of "reparative" treatments. (references omitted) 
  4. ^ Just the Facts About Sexual Orientation & Youth: A Primer for Principals, Educators and School Personnel, Just the Facts Coalition, 1999, בדיקה אחרונה ב-14 במאי 2010 
  5. ^ Glassgold, JM (1 באוגוסט 2009), Report of the American Psychological Association Task Force on Appropriate Therapeutic Responses to Sexual Orientation (PDF), האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, בדיקה אחרונה ב-17 בספטמבר 2018 
  6. ^ Memorandum of Understanding on Conversion Therapy in the UK (PDF), ינואר 2015, אורכב מ-המקור ב-2015-01-23, בדיקה אחרונה ב-17 בספטמבר 2018 (הקישור אינו פעיל, 22.4.2020)
  7. ^ General Medical Council supports Memorandum on conversion therapy in the UK, ינואר 2015, אורכב מ-המקור ב-2017-09-23, בדיקה אחרונה ב-19 בינואר 2015 
  8. ^ Professional Standards Authority supports action by Accredited Registers on Conversion Therapy, ינואר 2015, אורכב מ-המקור ב-2015-05-05, בדיקה אחרונה ב-17 בספטמבר 2018 (הקישור אינו פעיל, 22.4.2020)
  9. ^ 1 2 Discrimination and violence against individuals based on their sexual orientation and gender identity, Report of the Office of the United Nations High Commissioner for Human Rights, 4 May 2015
  10. ^ "Despite the general consensus of major medical, health, and mental health professions that both heterosexuality and homosexuality are normal expressions of human sexuality, efforts to change sexual orientation through therapy have been adopted by some political and religious organizations and aggressively promoted to the public. However, such efforts have serious potential to harm young people because they present the view that the sexual orientation of lesbian, gay, and bisexual youth is a mental illness or disorder, and they often frame the inability to change one’s sexual orientation as a personal and moral failure." (Just the Facts about Sexual Orientation & Youth: A Primer for Principals, Educators, & School Personnel, באתר האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, עמוד 3)
  11. ^ Das Konträre Geschlechtsgefühle. Leipzig, 1896. See White, Chris (1999). Nineteenth-Century Writings on Homosexuality. CRC Press. pp. 66
  12. ^ טל איתן, "האמת מאחורי ה"טיפולים" לשינוי הנטייה המינית", ynet,‏ 04/01/2005
    ג'ורג' אבני, ‏אקוודור: אונס ועינויים כחלק מ"טיפולי המרה" להומואים ולסביות, באתר ‏מאקו‏‏, ‏28 בנובמבר 2013‏
  13. ^ Richard Green (1987) The sissy boy syndrome. New Haven, CT: Yale University Press
  14. ^ Bailey J. Michael and Kenneth J. Zucker, Childhood Sextiped Behaviorand Sexual Orientation
  15. ^ Bailey J. Michael (2008) Sexual orientation and childhood gender nonconformity: evidence from home videos
  16. ^ Dr. Ken Zucker Talks About Sexual Orientation Research with Truth Wins Out. Ken Zucker is the lead psychologist at Toronto's Centre for Addiction and Mental Health. He received his Ph.D. from University of Toronto in 1982, Interview to Wayne Besen, Published at YouTube on Oct 29, 2013
  17. ^ הקונצנזוס מדבר על מעין "חתימה" או "כמו-הטבעה" של זהות המגדר כבר בסביבות גיל 18 חודשים, ועל פי דעות הדבר מוקדם עוד יותר, וממילא ברוב המקרים מושפע מגורמים ביולוגיים באופן ברור
  18. ^ 1 2 3 4 Dr. Marc Breedlove, Neuroscientist, On Sexual Orientation and Science, בריאיון לתנועת "Truth Wins Out", מאת ויין בנסן. ברידלאב, הנחשב לחוקר מוערך בתחום, נותן בראיון זה סיכום כללי וקצר על הידע שהצטבר בהקשר זה
  19. ^ ואמנם קיימת הסכמה כללית בקרב פסיכואנליטיקנים כי דמות האב, בשנים הראשונות לחיים, היא גורם מעצב, לפחות של אספקטים משניים של זהות המגדר, כלומר של ההתנהגות בהקשרה
  20. ^ ניר מנוסי, ‏"לאהוב את השונה", השילוח גיליון 1, אוקטובר 2016, פרק ד'
  21. ^ אבשלום אליצור, על החופש הלא-טריוויאלי לבחור נטייה מינית, באתר של אבשלום אליצור, 10 בינואר 2005
  22. ^ ניר מנוסי, ‏"לאהוב את השונה", השילוח גיליון 1, אוקטובר 2016, פרק ג'
  23. ^ Extra, extra: Ex-ex-gay examines Exodus ex-gay examples, expects exclusion, באתר Good As You,‏ 22 ביוני 2005
  24. ^ Exodus International Policy Statements, Exodus International, אורכב מ-המקור ב-2007-09-28, בדיקה אחרונה ב-28 באוגוסט 2007 
  25. ^ Chambers, Alan, I Am Sorry, Exodus International, אורכב מ-המקור ב-2013-06-23, בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2013 
  26. ^ התנצלות ראש ארגון האקס גייז, אלן צ'יימברס - מתורגם
  27. ^ A. Dean Byrd, Joseph Nicolosi, "A Meta-Analytic Review of Treatment of Homosexuality" (Psychological Reports, 2002, 90, 1139-1152)
  28. ^ Masters, W.H.; Johnson, V.E., Homosexuality in Perspective, Bantam Books, 1979
  29. ^ The story of Dr. William Masters and Virginia Johnson, YouTube
  30. ^ "there is evidence that change in sexual orientation following some form of reparative therapy does occur in some gay men and lesbians." מתוך "Can Some Gay Men and Lesbians Change Their Sexual Orientation? 200 Participants Reporting a Change from Homosexual to Heterosexual Orientation", Robert L. Spitzer, Archives of Sexual Behavior, October 2003, Volume 32, Issue 5, pp 403-417
  31. ^ Kenneth J. Zucker, The Politics and Science of “Reparative Therapy”, Archives of Sexual Behavior, Vol. 32, No. 5, October 2003, pp. 399–402
  32. ^ ראו העתק כאן.
  33. ^ הריאיון המצולם
  34. ^ My so called ex gay life בכתב העת The American Prospect
  35. ^ Dr. Robert Spitzer Apologizes to Gay Community for Infamous ‘Ex-Gay’ Study
  36. ^ מאמר באתר Voice of the Vociceless
  37. ^ "To date, there has been no scientifically adequate research to show that therapy aimed at changing sexual orientation (sometimes called reparative or conversion therapy) is safe or effective." (הרחבה כללית על העמדה המקובלת לגבי נטייה מינית והומוסקסואליות, באתר האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (באנגלית), עמ' 3)
  38. ^ Research Summary: Ariel Shidlo and Michael Schroeder, Changing Sexual Orientation: A Consumers' Report
  39. ^ Isay, R.A. (1991); The Homosexual Analyst—Clinical Considerations. Psychoanal. St. Child, 46:199-216. (1991); Psychoanalytic Study of the Child, 46:199-216
  40. ^ Money&Erhardt, 1972, first edition, C. 11 P. 228
  41. ^ ריאיון עם דיאמונד, באתר העיתון Huffington Post
  42. ^ הרצאה מצד דיאמונד על נזילות מינית באדם הבוגר
  43. ^ 1 2 3 Dr. Lisa Diamond: 'NARTH Distorted My Research', Interview with Wayne Besen
  44. ^ "תחקיר: "טיפולי המרה" להומואים לא נעלמו, הם רק עברו מיתוג מחדש" (בעברית). 9 ביוני 2020. בדיקה אחרונה ב-9 ביוני 2020. 
  45. ^ "נייר עמדה בנושא טיפולי המרה" של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, נובמבר, 2011
  46. ^ צפרא דוויק, מכתב יושב ראש האיגוד לרב רון יוסף, ‏30 ביוני 2014
  47. ^ יואב אבן, ‏משרד הבריאות קובע: "לא משנים נטייה מינית בטיפולים", באתר ‏מאקו‏‏, ‏05 באוקטובר 2014‏
  48. ^ "משרד הבריאות מזהיר את הציבור מפני טיפולי המרה לשינוי נטייה מינית", מתוך אתר משרד הבריאות
  49. ^ נייר עמדה בנושא טיפולים לשינוי הזהות והנטייה המינית, ינואר 2019
  50. ^ 1 2 3 Answers to Your Questions: For a Better Understanding of Sexual Orientation and Homosexuality, American Psychological Association, February 2008, retrieved 2008-02-14קובץ PDF
  51. ^ Just the Facts About Sexual Orientation & Youth: A Primer for Principals, Educators and School Personnel, Just the Facts Coalition, 1999, retrieved 2010-05-14
  52. ^ H., K (1999-01-15), APA Maintains Reparative Therapy Not Effective, Psychiatric News (news division of the American Psychiatric Association), retrieved 2007-08-28
  53. ^ Therapies Focused on Attempts to Change Sexual Orientation
  54. ^ American Medical Association policy regarding sexual orientation, American Medical Association, 2007-07-11
  55. ^ "Homosexuality and Adolesence", Pediatrics, Official Journal of the American Academy of Pediatrics 92: 631–634, 1993
  56. ^ Physician Assistants vote on retail clinics, reparative therapy, SpiritIndia.com
  57. ^ נוסח החוק
  58. ^ State bans gay-repair therapy for minors, סן פרנסיסקו כרוניקל, ‏29 בספטמבר 2012 (באנגלית)
  59. ^ Ninth Circuit Court of Appeals upholds California law banning LGBT conversion therapy, Equality On Trial, ‏29 באוגוסט 2013 (באנגלית)
  60. ^ דני זאק, ‏ניו ג'רזי תאסור על "טיפולי המרה": "תהליך שרלטני ומזיק", באתר ‏מאקו‏‏, ‏25 ביוני 2013‏
  61. ^ N.J. Senate sends bill banning gay-to-straight 'conversion therapy' to Christie, NJ.com, ‏27 ביוני 2013 (באנגלית)
  62. ^ Bill to ban conversion therapy for LGBT youth sent to Kate Brown's desk, OregonLive.com, ‏7 במאי 2015 (באנגלית)
  63. ^ Gay conversion therapy ban passes Illinois House, LGBTQNation.com, ‏19 במאי 2015 (באנגלית)
  64. ^ Illinois Senate approves ban on gay conversion therapy; bill heads to governor’s desk, LGBTQNation.com, ‏30 במאי 2015 (באנגלית)
  65. ^ Illinois Republican governor signs two more pro-equality bills, LGBTQNation.com, ‏20 באוגוסט 2015 (באנגלית)
  66. ^ Vermont legislature moving towards banning conversion therapy, Metro Weekly, ‏17 במרץ 2016 (באנגלית)
  67. ^ Gov. Shumlin signs law banning conversion therapy in Vermont, NEWS10, ‏25 במאי 2016 (באנגלית)
  68. ^ SB0121
  69. ^ Gay legislator’s bill banning ‘conversion therapy’ becomes law in New Mexico, Victory Fund, ‏10 באפריל 2017 (באנגלית)
  70. ^ Conversion therapy bill voted, signed into law, Connecticut Post, ‏10 במאי 2017 (באנגלית)
  71. ^ LGBT Bills Pass Nevada State Senate, Assembly, KTVN, ‏4 באפריל 2017 (באנגלית)
  72. ^ Conversion therapy bill could soon head to Nevada governor, Las Vegas Review-Journal, ‏9 במאי 2017 (באנגלית)
  73. ^ Sandoval’s signature makes Nevada 8th state to ban conversion therapy, Las Vegas Review-Journal, ‏17 במאי 2017 (באנגלית)
  74. ^ R.I. House OKs ban of ‘conversion therapy’ for LGBTQ youth, The Providence Journal, ‏30 במאי 2017 (באנגלית)
  75. ^ H5277A
  76. ^ Raimondo signs bill banning conversion therapy, The Providence Journal, ‏19 ביולי 2017 (באנגלית)
  77. ^ Washington State Moves To Ban Gay Conversion Therapy, הפינגטון פוסט, ‏4 במרץ 2018 (באנגלית)
  78. ^ Washington governor signs ban on sexual-orientation conversion therapy, The Seattle Times, ‏28 במרץ 2018 (באנגלית)
  79. ^ Maryland Senate gives initial approval to bill that outlaws ‘gay conversion therapy’, וושינגטון פוסט, ‏27 במרץ 2018 (באנגלית)
  80. ^ Hogan signs bill banning conversion therapy for minors in Md., וושינגטון בלייד, ‏15 במאי 2018 (באנגלית)
  81. ^ הוואי העבירה חוק האוסר על ביצוע טיפולי המרה בקטינים, WDG, ‏29 באפריל 2018
  82. ^ Hawaii Bans 'Ex-Gay' Therapy on Minors, אדבוקט, ‏25 במאי 2018 (באנגלית)
  83. ^ N.H. House Passes Bill Banning Gay Conversion Therapy After Legislative Do-Over, New Hampshire Public Radio, ‏8 בפברואר 2018 (באנגלית)
  84. ^ New Hampshire Senate votes to ban conversion therapy, Metro Weekly, ‏20 באפריל 2018 (באנגלית)
  85. ^ N.H. governor signs two pro-LGBT bills, וושינגטון בלייד, ‏8 ביוני 2018 (באנגלית)
  86. ^ Senate Bill 65
  87. ^ BREAKING: Delaware Legislature Sends Anti-“Conversion Therapy” Bill to Gov. Carney’s Desk, הקמפיין לזכויות אדם, ‏7 ביוני 2018 (באנגלית)
  88. ^ Delaware Becomes 14th State to Protect LGBTQ Youth from Conversion Therapy, NCLR, ‏23 ביולי 2018 (באנגלית)
  89. ^ Governor Cuomo Announces Executive Actions Banning Coverage of Conversion Therapy, באתר ממשלת ניו יורק, 6 בפברואר 2016
  90. ^ New York to become 15th state to ban 'gay conversion therapy', באתר NBC News‏, 15 בינואר 2019
  91. ^ Transgender discrimination, conversion therapy banned in New York, באתר CBS News‏, 25 בינואר 2019
  92. ^ Conversion therapy meant to turn gay people straight to be banned in NYC under Council bill, באתר ניו יורק דיילי ניוז, 30 בנובמבר 2017
  93. ^ D.C. bans gay conversion therapy of minors, וושינגטון פוסט, ‏2 בדצמבר 2014 (באנגלית)
  94. ^ Washington, D.C. Bill Banning Conversion “Therapy” for LGBT Minors Signed into Law, הקמפיין לזכויות אדם, ‏22 בדצמבר 2014 (באנגלית)
  95. ^ Senate File 74
  96. ^ House File 93
  97. ^ הצעה 5550 של בית הנבחרים
  98. ^ HF 2246
  99. ^ SB 126
  100. ^ Senate Bill 44
  101. ^ House Bill 1177
  102. ^ Unión tripartita en contra de la homofobia, El Nuevo Día, ‏20 במאי 2018 (בספרדית)
  103. ^ Assembly Passes Measure to Prohibit Conversion Therapy for Minors, New York State Assembly, ‏30 באפריל 2018 (באנגלית)
  104. ^ Shaping your child's sexual identity
  105. ^ Miami new times, How George Alan Rekers and his rent boy got busted by New Times Brandon K. Thorp, Penn Bullock May 13, 2010 4:00am
  106. ^ "NARTH Responds to the Recent Media Coverage of Dr. George Rekers". Archived from the original on May 10, 2010. Retrieved May 7, 2010.
  107. ^ Reporters find tragic story amid embarrassing scandal See show times » AC360 By Penn Bullock and Brandon K. Thorp, Special to CNN June 10, 2011 -- Updated 1152 GMT (1952 HKT)
  108. ^ Nicolosi, Joseph & Nicolosi, Linda Ames (2002). A Parent's Guide to Preventing Homosexuality. InterVarsity Press
  109. ^ LGBTQ change efforts (so-called “conversion therapy”), האגודה האמריקאית לרפואה (אנ') (באנגלית)
  110. ^ Kenneth J. Zucker, "Children with Gender Identity Disorder: Is There a Best Practice?", Neuropsychiatrie de l Enfance et de l Adolescence, 56(6):358-364, September 2008
  111. ^ רויטרס‏, בריונות והזנחה: סין כופה טיפולי המרה על נערים טרנסג'נדרים, באתר וואלה! NEWS‏, 9 בספטמבר 2019
  112. ^ 1 2 Jack Drescher and Jack Pula, “Ethical Issues Raised by the Treatment of Gender‐Variant Prepubescent Children”, LGBT Bioethics: Visibility, Disparities, and Dialogue
  113. ^ Endocrinology Adult and Pediatric: Reproductive Endocrinology. Elsevier Health Sciences. 2013. עמ' 483. ISBN 978-0323221528.  Unknown parameter |vauthors= ignored (עזרה)
  114. ^ Dulcan's Textbook of Child and Adolescent Psychiatry, Second Edition. American Psychiatric Pub. 2015. עמ' 591. ISBN 978-1585624935.  Unknown parameter |vauthors= ignored (עזרה)
  115. ^ הארגון הבינלאומי המקצועי לרפואת טרנסג'נדרים, Standards of Care for the Health of Transsexual, Transgender, and Gender Nonconforming People., מהדורה 7, 2011, עמ' 32. (באנגלית)
  116. ^ 2012 - Position Statement on Attempts to Change Sexual Orientation, Gender Identity, or Gender Expression
  117. ^ טים פיצסימונס, Transgender 'conversion therapy' associated with 'severe psychological distress', ‏11 בספטמבר 2019 (באנגלית)
  118. ^ ג'ק ל. טורבן, נור בקווית', סארי ל. רייזנר, Association Between Recalled Exposure to Gender Identity Conversion Efforts and Psychological Distress and Suicide Attempts Among Transgender Adults, JAMA Psychiatry 77(1), 2020, עמ' 68-76 doi: 10.1001/jamapsychiatry.2019.2285
  119. ^ Ley 26.657, ARTICULO 3° (חוק 26,657, כותרת מס' 3), InfoLEG, ‏2 בדצמבר 2010 (בספרדית)
  120. ^ מטאוס רודריגז וראקוול מוראיס, Juiz federal do DF altera decisão que liberou 'cura gay' e reafirma normas do Conselho de Psicologia, globo.com, ‏15 בדצמבר 2017 (בפורטוגזית)
  121. ^ RESOLUÇÃO CFP N° 001/99, 22 במרץ 1999
  122. ^ הצעת החוק באתר בית הנבחרים של צ'ילה, אורכב בארכיון האינטרנט 28 בספטמבר 2018

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.