מארב מופז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מארב מופז הוא כינוי למארב שביצע כוח קטן של צה"ל ב-23 באוקטובר 1968 במסגרת מלחמת ההתשה בבקעת הירדן באזור אום סידרה,[1] שבבקעת הירדן כנגד מחבלים מארגון פת"ח[1] שחצו את הירדן במטרה לפגוע במוצב צה"ל בקו הגבול. במארב נהרגו ארבעה מחבלים ואחד נפצע ונשבה. לכוח צה"ל לא היו נפגעים.

בראש הכוח הישראלי שכלל שישה צנחנים מגדוד 890, עמד שאול מופז, שהיה אז מפקד כיתה. בעקבות אופן ניהול המארב ותוצאותיו נשלח מופז לקורס קצינים. כמו כן, שונו חלק מהתרגולות שהיו נהוגות עד אז בצה"ל לגבי מארבים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, במקביל למלחמת ההתשה שהתחוללה בין ישראל ומצרים, התנהלה מלחמת התשה בבקעת הירדן בין ישראל, ארגוני הטרור הפלסטיניים (ובראשם פת"ח) וממלכת ירדן. שגרת הלחימה כללה, בין היתר, ניסיונות חדירה רבים של חוליות מארגוני הטרור הפלסטיניים שניסו לחצות את נהר הירדן במטרה לפגוע בחיילי צה"ל ובאזרחים ישראלים תוך פגיעה גם בתשתיות אזרחיות וצבאיות. מול ניסיונות חדירה אלו נקט צה"ל בפעולות שונות, ביניהן בניית קו מוצבים לאורך הירדן והוצאת מארבים בנקודות שונות שנועדו לפגוע בחוליות הפלסטיניות.

המארב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שקדמה למארב הייתה פעילות קבועה של חוליות פלסטיניות באזור אבו סידרה שבבקעת הירדן. מדי מספר לילות חצתה חוליה את הירדן, התמקמה על מחפורת טנקים באחת הגבעות שמעל הירדן וירתה מטווח קצר יחסית מספר רקטות מסוג RPG-7 על מוצב צה"ל "ורד" שמוקם מערבית לשם.[2] על פלוגה ב' בגדוד 890 בפיקודו של יצחק מרדכי הוטל לבצע את רוב המארבים באזור. שאול מופז, שפיקד על המארב, שב לפלוגה יום לפני כן מבה"ד 1, לאחר שנכשל בפעם השלישית בניסיונו להתקבל לקורס קצינים.[3] מופז וחמשת החיילים שעמו היו חמושים ב-3 תמ"ק עוזי, 2 מקלעונים, מקלע מאג, מרגמה 52 וברימונים.[2] הכוח הישראלי יצא מעט אחרי השעה 17:00 כשבו שתי חוליות מארב, שיצאו ביחד והתפצלו לקראת אזור המארבים.[4] חוליית מופז התמקמה ב"מארב כוכב" מול אחת המחפורות, כשארבעה לוחמים שוכבים עם הפנים לכיוון הצפוי להיתקלות ושני לוחמים עם הפנים לכיוון ההפוך.[4] בשעה 21:00 לערך, זיהה מופז תנועה באזור המחפורת ולאחר שנתן פקודה מפורטת לכוח, כולל פקודה לתקיפת המחפורת לאחר מכת האש הראשונה - הפעיל את המארב.[2] עם הפתיחה באש, הצליחו המחבלים לירות רקטת RPG שלא התפוצצה בגלל טווח קצר מדי. לאחר מכת האש הראשונה, יצא מופז, כפי שתכנן, עם עוד שני הלוחמים שהיו חמושים בתמ"ק עוזי, לאיגוף שמאלי בכיוון המחפורת, כששלושת הלוחמים האחרים המשיכו לירות אש רתק לכיוון המחפורת. עם הגיעם לקרבת המחפורת זרק הכוח המאגף רימוני רסס אל תוך המחפורת ולאחר שחדל את אש הרתק, נכנס אל המחפורת בסריקה באש. לאחר מכן כנס מופז את כוח המארב השני ויחד ביצעו סריקה באש באזור הואדיות שסביב מחפורת הטנקים.[4] הכוח נסוג בפקודת הדרג הממונה לאחר שנפתחה אש מקלעים ומרגמות מטווח רחוק, כנראה על ידי הצבא הירדני.[2]. בסריקות באזור ההיתקלות למחרת בבוקר נמצאו ארבע גופות מחבלים ומחבל אחד שהיה פצוע. כמו כן נמצאו ציוד של המחבלים: 4 רובי קלצ'ניקוב, 8 מחסניות, 6 רימונים רוסיים, רימון מילס אחד ו-2 פצצות RPG[1]

המארב בוצע בניגוד לתרגולת המארבים של צה"ל שגרסה כי בלילה אין לפצל כוחות מחשש לאש דו-צדדית. התרגולת הייתה שכל הכוח האורב צריך ליישר קו ולסרוק באש את שטח ההיתקלות. כמו כן, ההנחיה הייתה להשתמש ברימוני הלם ולא ברימוני רסס. מופז הסביר את סטייתו מהתרגולת בכך שבין הכוח האורב והמחפורת היה ואדי שלא איפשר הסתערות על האויב.[2]

לאחר המארב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המארב נערך תחקיר בנוכחות אלוף הפיקוד, רחבעם זאבי. בתחקיר אחר, שנערך על ידי מפקדת קחצ"ר עלתה שאלת החריגה מנהלי המארב ובסיומו יצאה חוברת הדרכה שמאפשרת גם את הפעולה שביצע מופז.[2] הצלחת המארב, שנבעה, בין היתר, מאופן הפיקוד של מופז בפעולה, ובנוסף, הרקורד שצבר כמפקד עד אותה פעולה, הביאו את יצחק מרדכי המ"פ ואת מג"ד 890, דן שומרון, לבקש מהמח"ט, דני מט, לתת למופז המלצה מיוחדת לכניסה לקורס קצינים ללא מעבר מבדקי קצונה. מופז המשיך בקריירה הצבאית והגיע לתפקיד רמטכ"ל.

לתוצאות המארב לא הייתה השפעה משמעותית על המשך הלחימה בגזרה ועל מלחמת ההתשה בבקעת הירדן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 4 מחבלים נהרגו ואחד נפצע ונתפס; מוקש ויריות ליד גשר, על המשמר, 25 באוקטובר 1968
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 משה זונדר, "בלילה כזה נולדים רמטכ"לים", מעריב "סופשבוע", ‏ 27 במרץ 1998, עמודים 23–28, כפי שהועלה באתר פרש.
  3. ^ "המצביאים: סיפורם של הרמטכ"לים", עורכים: דני דור, יהודה שיף; כתיבה: דני דור, דב גולדשטיין. הוצאת מעריב, 2002, עמוד 187-188)
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 זאב דרורי, אש בקווים: מלחמת ההתשה בחזית המזרחית 1970-1967, הוצאת מודן, 2012, עמ' 167-166