מגילת העצמאות הפלסטינית
מגילת העצמאות הפלסטינית היא הצהרה שכתב המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש. המגילה הוכרזה על ידי יאסר ערפאת ב-15 בנובמבר 1988 באלג'יר.[1] מגילת העצמאות אומצה על ידי המועצה הלאומית הפלסטינית, הגוף המחוקק של הארגון לשחרור פלסטין, בהצבעה של 253 בעד, 46 נגד ו-10 נמנעים. המגילה הוקרא בישיבת הסיום של המועצה הלאומית הפלסטינית ה-19. עם סיום קריאת ההצהרה קיבל ערפאת, את התואר "נשיא פלסטין". באפריל 1989 בחרה מועצת אש"ף ביאסר ערפאת לנשיא הראשון של "פלסטין".
בניגוד להצהרות קודמות של המועצה הלאומית ואש"ף, שקבעו כי החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם (תוכנית החלוקה) "בטלה ומבוטלת", הצהרת העצמאות היא מוגדרת כאישור בין-לאומי ולגיטימיות ל"זכות העם הפלסטיני לריבונות". ההצהרה שוללת פעולות אלימות "נגד השלמות הטריטוריאלית של מדינות אחרות", אך מבלי לציין את מדינת ישראל בשמה, ההצהרה קוראת לעם הפלסטיני להמשיך במאבק "עד סיום הכיבוש", אך מבלי להבהיר אם מדובר בשטחים שנכבשו ב-1967 או בכל השטח שבידי ישראל. ההצהרה מסתיימת בתפילה לאללה, "אדון הממלכה".
רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בועידת הליגה הערבית ברבאט ב-1974, הכירה הליגה הערבית באש"ף כ"נציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני".
ההצדקה המשפטית להצהרה התבססה על החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם, שקבעה את סיום המנדט הבריטי וחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות לשני עמים. ב-14 במאי 1948 הסתיים המנדט הבריטי, מדינת ישראל הכריזה על עצמאות, ושטחי יהודה ושומרון נכבשו על ידי הלגיון הערבי של ירדן, בעוד כוחות צבא מצרים כבשו את רצועת עזה, ושני האזורים נכבשו על ידי ישראל במלחמת ששת הימים ביוני 1967.
משמעות[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוכנית החלוקה שימשה בסיס להכרזת העצמאות של ישראל, לא התקבלה אז על ידי ההנהגה הערבית הפלסטינית. עם זאת, בספטמבר 1948 הוקמה ממשלת כל פלסטין בתוך רצועת עזה והוכרה על ידי רוב חברי הליגה הערבית, ממשלת כל פלסטין נחשבת כניסיון הראשון להקים מדינה פלסטינית עצמאית, אולם כל פלסטין פורקה על ידי מצרים מספר שנים מאוחר יותר. מגילת העצמאות הפלסטינית אינה מכירה במפורש במדינת ישראל.
האמירה בהכרזה לכך שפלסטין היא "מדינת שלוש הדתות המונותאיסטיות" נתפסה כאמירה אשר מכירה בקשר ההיסטורי היהודי לארץ ישראל, במקום לטעון שיהודים הם קולוניסטים וזרים בארץ.
השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכרה בעצמאות של מדינת פלסטין מדינות המכירות בעצמאות מדינת פלסטין מדינות שאינן מכירות בעצמאות מדינת פלסטין |
כתוצאה מההכרזה התכנסה העצרת הכללית של האו"ם (UNGA), הזמינה את יאסר ערפאת, יו"ר אש"ף לנאום בעצרת.
החלטה 43/177 של העצרת הכללית של האו"ם (אנ') התקבלה על פי ההחלטה "המועצה מכירה בהכרזת מדינת פלסטין על ידי המועצה הלאומית הפלסטינית ב-15 בנובמבר 1988", ועוד הוחלט כי יש להשתמש בכינוי "פלסטין" במקום "ארגון השחרור הפלסטיני" במערכות של האו"ם. מאה וארבע מדינות הצביעו בעד החלטה זו, ארבעים וארבע נמנעו, ושתי מדינות, ארצות הברית וישראל, הצביעו נגד. עד אמצע דצמבר 1988, 75 מדינות הכירו ב"פלסטין", ועד פברואר 1989 הכירו ב"פלסטין" כבר 89 מדינות.[2]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ממשלת כל פלסטין
- יהודה ושומרון ומזרח ירושלים תחת שלטון ירדן
- הכיבוש המצרי של רצועת עזה
- מדינה פלסטינית
- מגילת העצמאות הישראלית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "'"י "'"יי י אש"ף הכריז | מעריב | 15 נובמבר 1988 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ^ The Palestine Yearbook of International Law; Kassim, 1997, p. 49.