מערב ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת ירושלים וגבולותיה מאז 1949
מפגש בין שוטרים ישראלים לליגיונר ירדני על "הקו העירוני" בירושלים. 1950 לערך

המונח מערב ירושלים (או ירושלים המערבית, ובפי ירושלמים: "העיר המערבית") מתייחס לחלקה של העיר ירושלים אשר נותר בשליטה ישראלית בעקבות מלחמת העצמאות, להבדיל ממזרח ירושלים שהוא שטח העיר שבין 1948 לבין 1967 היה בשליטת ממלכת ירדן.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מלחמת העצמאות ירושלים חולקה לשני חלקים – החלק המערבי, אשר היו מאוכלסים בעיקר באוכלוסייה יהודית נותר לאחר המלחמה תחת שלטון ישראלי, ואילו שטחי מזרח ירושלים (בהם העיר העתיקה), אשר היו מאוכלסים בעיקר באוכלוסייה מוסלמית וערבית-נוצרית, נותרו תחת השלטון הירדני.

בפברואר 1949 הוכרז על סיום הממשל הצבאי בעיר והעיר ירושלים הפכה, למעשה, לחלק ממדינת ישראל. ממשלת ישראל החלה ליישם את החלטתה להפוך את העיר לבירת המדינה, ולכן בין החודשים אפריל-יוני 1949 החל מעברם של משרדי הממשלה מתל אביב לירושלים, והועברו לעיר משרד הדתות, המשרד לנפגעי מלחמה, משרד האוצר ומשרד המשפטים. באותה עת הועברו אל העיר גם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ודואר ישראל.

ב-13 בדצמבר 1949 הכריזה ממשלת ישראל באופן רשמי כי ירושלים היא בירת המדינה, וזאת בתגובה להחלטת האומות המאוחדות שהעיר תבונאם. החלטה זו האיצה את מעבר משרדי הממשלה לעיר, וזה נעשה באופן חפוז והסתיים עד יולי 1950. משרד ראש הממשלה עבר לירושלים שלושה ימים לאחר ההכרזה (והשתמש בבניין המוסדות הלאומיים כמשכן זמני). הכנסת עברה לבית פרומין ב-26 בדצמבר 1949, אולם כבר ב-14 בדצמבר התכנסה לראשונה בירושלים על מנת להשביע את חיים ויצמן כנשיא המדינה.

הכשרת מערב ירושלים כעיר בירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסדות השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

העברת משרדי הממשלה לירושלים דרשה התאמתם של מבני ציבור רבים לתפקודם כמשרדי ממשלה ומבני שלטון. עם זאת, ברור היה שתידרש בנייה נרחבת של מבני שלטון חדשים שיתאימו לניהולה של מדינה מודרנית.

בשנת 1951 החל האדריכל אריה שרון בתכנון קריית הממשלה בגבעת רם. על פי התכנון, הוקמה קריית עיר גנים, שבנייניה מרוחקים זה מזה וביניהם שטחים ירוקים ומגרשי חניה. המתכנן הראשי של המבנים היה האדריכל יוסף קלארווין, אשר תכנן שבעה בנייני ממשלה. בשל קשיי תקציב המבנה היחיד שהושלם עד שנת 1954 היה מבנה משרד האוצר. באמצע שנות ה-50 הושלמה בניית שני משרדי ממשלה נוספים בגבעת רם – משרד הפנים ומשרד ראש הממשלה,

מבנה מרכזי נוסף שהחל בנייתו בתקופה זו היה משכן הכנסת. בתחרות שנפתחה בשנת 1956 זכה האדריכל קלארווין בשנת 1957, ועבודות הבנייה החלו בשנת 1961 במימונו של הברון ג'יימס דה רוטשילד, והסתיימו בשנת 1966.

ב-1958 נחנך היכל שלמה - מושב הרבנות הראשית, אשר תוכנן אף הוא כמבנה שלטוני על ידי האדריכלים מאיר רובין ואלכסנדר פרידמן.

האתרים הממלכתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו אוטובוס של "המקשר", רחוב יפו, 1950

ב-10 באוגוסט 1949 חוקקה הכנסת את חוק העלאת עצמותיו של הרצל. כעבור שלושה ימים יצאה משלחת רשמית מטעם המדינה למקום קבורתו של בנימין זאב הרצל בווינה שבאוסטריה על מנת להסדיר את העלאת עצמותיו ועצמות אחותו והוריו. ועדה מיוחדת אשר הוקמה על ידי ממשלת ישראל בחרה עוד קודם לכן, ב-7 בינואר 1949, את אתר הקבר, שנקרא על שמו (הר הרצל), ובכ"ב באב בנוכחות משמר כבוד ונציגי כל יישובי מדינת ישראל החדשה, בהתאם לצוואתו של הרצל, נערך הטקס הרשמי הראשון בעיר, אשר כלל הנחת אדמה שהובאה מכל אחד מהיישובים באתר הקבר. בסמוך הוחלט להקים את בית הקברות הצבאי על מורדותיו הצפוניים של הר הרצל, ובטקס שנערך במקום נקברו בו מאות חללי מלחמת העצמאות וביניהם חללי הקרב על גוש עציון.

בהיעדר גישה לעיר העתיקה ולכותל המערבי, בניגוד להסכמי שביתת הנשק אשר קבעו שתותר גישה כזו, האתר הקדוש ביותר בירושלים המערבית היה הר ציון, בו ממוקם קבר דוד המלך שמגגו ניתן היה לראות את הכותל המערבי. האתר הועבר לידי משרד הדתות והוקמה ועדה מיוחדת על מנת לטפל בהר. הוועדה הורתה על שיפוץ מבנה הקבר, והקבר כוסה בדגל ישראל ובפרוכת, וכן הוצבו עליו 22 כתרי תורה, כמספר מלכי בית דוד. בגג המבנה נבנה חדר עבור נשיא המדינה שנקרא "חדר הנשיא", ובסמוך הוקם מבנה ההנצחה הראשון לזכר השואה - מרתף השואה, אשר נחנך ביום הקדיש הכללי בינואר 1950. מיקום מרתף השואה נבחר בשל קרבתו לקבר דוד וסמיכותו היחסית לכותל המערבי, ולכן היה באותה עת המקום המקודש ביותר במדינת ישראל.

לקראת ביקורו של האפיפיור פאולוס השישי בשנת 1964 בירושלים נסלל "כביש האפיפיור", אשר קישר את הר ציון עם העיר המערבית.

בשנת 1953 הוחלט על הקמת יד ושם - רשות מחקר והנצחת השואה, והוחלט שהרשות תפעל מהר הרצל. בשנת 1959 הסתיימה בניית המבנים המרכזיים של יד ושם ובהם בניין המנהלה של המוסד, הספרייה, הארכיון ורחבת הזיכרון.

רפואה, אקדמיה ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגבולות החדשים שנוצרו דרשו בנייה של מוסדות חדשים. בנייה זו, אשר בוצעה על ידי עובדי סולל בונה, כללה התאמת מבנים רבים בעיר לשימושים חדשים. העובדה כי בניין בית החולים הדסה ומבני האוניברסיטה העברית נותרו מנותקים על הר הצופים דרשה התאמת מבנים חדשים עבור בית החולים והאוניברסיטה. מרפאות הדסה וחדרי האשפוז הועברו לבית החולים האנגלי, בית החולים הגרמני ולבית הספר לאחיות ששכן במנזר סן ג'וזף. מבנים אלה, שהיו ממוקמים ברחוב הנביאים היו סמוכים זה לזה ואפשרו תפעול יעיל של בית החולים. האוניברסיטה העברית התמקמה בבניין טרה סנטה, במנזר רטיסבון ובמבנים במגרש הרוסים אשר שימשו קודם לכן את שלטונות המנדט הבריטי. מספר התלמידים באוניברסיטה בשנת 1950 הגיע ל-2,000 תלמידים.

במקביל למשרדי הממשלה וסמוך להם, תכננו האדריכלים היינץ ראו, ריכרד קאופמן ויוסף קלארווין את קריית האוניברסיטה בגבעת רם. הקריה נחנכה בשנת 1954, עם השלמת בניית מספר מבני כיתות. בהמשך נבנו בניין הספרייה הלאומית בגבעת רם, ומבני הפקולטות למשפטים, לבוטניקה ולפיזיקה, בית הכנסת האוניברסיטאי ובית הספר התיכון ליד האוניברסיטה.

בשנת 1956 החלה בניית קריית בית החולים הדסה עין כרם, לפי תוכניתו של האדריכל יוסף נויפלד, וזו הסתיימה בשנת 1960. בית החולים נפתח בשנת 1961. בין השנים 19561961 נבנו גם מכון ון ליר (בנייתו הסתיימה בשנת 1965), האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ההיברו יוניון קולג' ובית החינוך על שם ארלוזורוב.

באותה תקופה נבנה בסמוך לקריית הממשלה מוזיאון ישראל. מבנה היכל הספר נבנה בין השנים 19621965 והיה ראשון ממבני המוזיאון. במקביל, הוקם גן הפסלים על שם בילי רוז. המוזיאון עצמו, אשר תוכנן על ידי אלפרד מנספלד ודורה גד נחנך בשנת 1965. תכנונו של תיאטרון ירושלים על ידי האדריכלים שולמית נדלר, מיכאל נדלר ושמואל ביקסון החל בשנת 1958, אולם אבן הפינה הונחה רק בשנת 1964 והמבנה הושלם רק בשנת 1971.

שלטון מקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עיריית ירושלים

דניאל אוסטר, שכיהן כממלא-מקום ראש העירייה בשנים האחרונות של המנדט הבריטי, היה לראש העיר הראשון של בירת ישראל וכיהן בתפקידו עד 1950. ב-14 בנובמבר 1950 נערכו בחירות מוניציפליות, ומועצת העיר הנבחרת הראשונה התכנסה ב-14 בנובמבר 1950. קשיים קואליציוניים הביאו לבחירת שלמה זלמן שרגאי, ממנהיגי תנועת הפועל המזרחי, כראש העיר, אולם הוא התפטר ב-22 באוגוסט 1952 ובמקומו נבחר יצחק קריב, שכיהן כראש העיר עד 3 באפריל 1955.

משברים פוליטיים רבים מנעו את תפקודה של עיריית ירושלים. בשל העדר התפקוד והקריסה המוניציפלית הוקמה באפריל 1955, בהוראת שר הפנים דאז ישראל בר יהודה, ועדה קרואה לעיר. בראש הוועדה עמד הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, ש. ב. ישעיה, והיא ניהלה את העיר עד ה-22 באוגוסט 1955. בעקבות בחירות שנערכו ב-26 ביולי נבחר גרשון אגרון לתפקיד ראש העיר, תפקיד אותו מילא עד פטירתו ב-2 בנובמבר 1959. לצדו פעל סגנו, מרדכי איש שלום.

לאחר פטירתו של ראש העיר גרשון אגרון בשלהי 1959, נערכו בחירות חדשות למועצת העיר. ב-15 בדצמבר התכנסה מועצת העיר ובחרה במרדכי איש שלום כראש עיריית ירושלים.

בשנת 1962 הוחלט על הקמת בניין חדש לעיריית ירושלים. בתחרות שנערכה הוחלט על בניית גורד שחקים עבור העירייה. ב-1965 נבחר טדי קולק לראשות העירייה, וזה עצר את התוכנית להעביר את העירייה ממשכנה ההיסטורי, ואולם האישורים לבניית גורד השחקים כבר ניתנו ובמקום נבנה מלון פלאזה אשר שינה את קו הרקיע של העיר.

מנזר נוטרדם, לאחר שניזוק במלחמת העצמאות.
מנזר נוטרדם, לאחר שניזוק במלחמת העצמאות.

כלכלה ותשתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות ההכרזה על העיר כבירת המדינה, ועל מנת לאפשר את תפקודה של העיר כבירת המדינה, נחנך ב-7 בדצמבר 1948 "כביש הגבורה" שנועד להחליף את "דרך בורמה" הקשה למעבר. במקביל החלה הפעלה מחודשת של קו הרכבת לירושלים מתל אביב, והוקם "קו השילוח" – קו מים שנועד לספק 3,500 מ"ק מים לעיר במקום קווי המים שנותקו במלחמת העצמאות. קו מים נוסף שהונח זמן קצר לאחר מכן, בין קיבוץ חולדה לשער הגיא, ובניית תחנת שאיבה בכפר אוריה, אפשר הגדלת הזרמת המים לעיר לכמות של 15,000 מ”ק.

בשנה הראשונה לקום המדינה, ובתקופה שלפני כן, קיבלה העיר חשמל מתחנה מנדטורית. ב-1 במאי 1949, לאחר שממשלת ישראל רכשה הזיכיון, התאפשר חיבור העיר לרשת החשמל הארצית. כתוצאה, חל גידול באספקת הקוט"ש חשמל לעיר, ובתוך שנה זה עלה בכ-56%.

בראשית שנות ה-50 החלה בניית אזורי תעשייה בעיר, בשכונות רוממה ומקור ברוך. אזורי התעשייה הוקמו על ידי החברה הכלכלית למען ירושלים, מייסודה של הקרן הקיימת לישראל, הסוכנות היהודית, הסתדרות העובדים, הכשרת היישוב וקרן הציונים הכלליים. בשנת 1950 גדל מספר העובדים בעיר מ-10,000 ל-35,000 עובדים. גידול זה כלל כ-4,000 עולים חדשים, והיתרה – פקידים שעברו לעיר מתל אביב.

בעקבות החתימה על הסכמי שביתת הנשק, הגיעו תיירים יהודים רבים לעיר, ומלונות העיר שופצו ואף החלה בניית מלונות חדשים.

גידול האוכלוסייה הביא לדרישה למוסדות חינוך ודת חדשים. בשנת 1950 הוקמו בעיר ירושלים 13 בתי ספר יסודיים חדשים, בהם למדו למעלה מ-15 אלף תלמידים. בנוסף הוקמו בעיר חמישה בתי ספר תיכוניים, ושלושה סמינרים למורים ולגננות.

תוכניות האב לפיתוח העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית האב החדשה של העיר המערבית (תוכנית ראו)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטחה של העיר המערבית לאחר הסכמה שביתת הנשק בגבולותיה הזמניים היה 25,760 דונמים (לעומת 40,000 דונמים - שטח העיר לפני חלוקתה). בשנת 1952 נקבעו הגבולות המוניציפליים ושטחה של העיר גדל ל-37,000 דונמים[1].

חלוקת העיר והפיכת המרכז המסחרי שלה לאזורי ספר ושטחי הפקר דרש תכנון אורבני מחדש של המרחב העירוני. תכנון מחודש זה החל עוד בטרם נחתמו הסכמי שביתת הנשק. תוכנית האב החדשה לעיר, שהוכנה על ידי ראשי צוות אגף התכנון במשרד הפנים, האדריכלים היינץ ראו ודוד אנטול ברוצקוס, הושלמה בתום מלחמת העצמאות. עקרונות התוכנית כללו הרחבת העיר מערבה, בהתאם לגבולות המדינה, העברת מרכז העסקים החדש מערבה, למרכז העיר המערבית תוך הרחקתו מהגבול, פיתוח מרכז שלטוני כנדרש בבירת המדינה, פיתוח מרכזי השכלה ובריאות חדשים במקום המרכז המנותק בהר הצופים, שמירה על האתרים ההיסטוריים ושמירה על שטחים פתוחים. במסגרת התוכנית נקבע העיקרון של בנייה בראשי הגבעות בלבד ושמירת העמקים ביניהם כשטחים ירוקים.

התוכנית הוגשה למשרד ראש הממשלה בשנת 1949, והעריכה את מספר תושבי העיר המערבית בכ-200,000 תושבים. תוכנית זו שימשה את העיר עד איחודה בשנת 1967.

אוכלוסיית העיר גדלה במהירות בשל העברה יזומה של עולים מחד ופקידים מאידך לעיר, ובסוף שנת 1954 כבר הגיע מספר תושביה של העיר המערבית ל-144,000 תושבים. גידול זה היה קטן לעומת גידול האוכלוסייה באזורים רבים בארץ, אולם בשל מרחב התכנון הצר האפשרי מחמת הגבולות אשר הקפו את העיר בשלושת עבריה גידול זה דרש בנייה מזורזת במערבה של העיר.

תוכנית האב השנייה (תוכנית שביב)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגידול הרב באוכלוסיית העיר והתפתחותה חייב תוכנית אב חדשה עבור העיר. שר הפנים ישראל בר יהודה מינה ועדה שבראשה עמד האדריכל מיכאל שביב ואשר כללה את פרופסור א. ב. הורביץ ואת האדריכל דוד אנטול ברוצקוס. הוועדה החלה עבודתה בשנת 1955 והגישה את תוכניתה בשנת 1959. תוכנית האב התבססה על תוכנית האב הקודמת, אולם התייחסה להרחבת אזורי התעשייה ואזורי המגורים ולקביעת אזורי מסחר נוספים. שטחה הכולל של התוכנית היה כ-37 אלף דונמים, מהם 35% (13 אלף דונמים) הוקצו למגורים, 2% (700 דונמים) למסחר ו-5% (2000 דונמים) לתעשייה. בכך שינתה למעשה העיר את אופיה מתוכנית ראו המקורית, אשר התייחסה אמנם ל-43 אלף דונמים אך הוקצתה רק אחוז אחד מהם למסחר ו-1.7% לתעשייה.

תוכנית שביב התעלמה למעשה מצדה המזרחי של העיר ולא התחשבה בדרכי הגישה המרכזיות ובמיקומה של העיר העתיקה. ניתן לראות למעשה בתוכנית זו כתוכנית שלא צפתה איחוד של שני חלקי העיר[2].

בעקבות תוכנית שביב חתם שר הפנים ב-29 במרץ 1963 על צו שהרחיב את גבולות העיר מערבית מ-37 אלף דונמים ל-48 אלף דונמים, ובכך נכנסו עין כרם ואזור בית החולים הדסה עין כרם לתחום שיפוטה.

בהתאם לתוכנית האב החדשה, נבנו מספר שכונות חדשות, ובהן שכונת ניות בשנת 1962 והשכונות נווה גרנות וקריית מטרסדורף בשנת 1963. כמו כן, נבנו כ-2,000 דירות חדשות בקריית היובל, 1,000 דירות בשכונת מוסררה (מורשה) וכ-3,000 דירות בשכונות גונן (הקטמונים).

האוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אוכלוסיית ירושלים המערבית 1949–1967

הערבים שהתגוררו בשכונות המערביות של ירושלים, כגון קטמון או מלחה, אולצו לעזוב, וכמו כן, היהודים שחיו בשכונות של מזרח ירושלים לפני מלחמת העצמאות, כגון באזור העיר העתיקה ובסילוואן, אולצו לעזוב לישראל בעקבות המלחמה.

אוכלוסיית העיר המערבית גדלה במהירות, בשל העברה יזומה הן של עולים והן של פקידי ממשלה לעיר, ובסוף שנת 1954 כבר הגיע מספר תושביה של העיר המערבית ל-144,000 תושבים. עם זאת, גידול זה היה קטן לעומת גידול האוכלוסייה באזורים רבים אחרים בארץ, ונבע בעיקר מפעולות יזומות לגידול האוכלוסייה.

הפסקת הפעולות היזומות הביאה החל מאמצע שנות ה-50 להאטה יחסית בגידול באוכלוסיית העיר המערבית, וזו הגיעה בשנת 1959 ל-160,000 תושבים בלבד (מספר תושבים זה מקורו בגידול הטבעי בלבד, ובכ-100 משפחות פקידים שעברו ממישור החוף).

במהלך שנות ה-60 חל גידול משמעותי באוכלוסיית העיר המערבית, וזו גדלה מכ-160,000 תושבים בשנת 1959 לכ-200,000 תושבים בשנת 1967.

פרוזדור ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרוזדור ירושלים

מערב ירושלים, שהפכה לבירת מדינת ישראל, הייתה מחוברת למדינה באמצעות פרוזדור צר ודל אוכלוסייה יהודית. ללא מעבר בטוח ירושלים הייתה בסכנת מצור תמידית. למרות זאת, בראשית מלחמת העצמאות היו יישובים מועטים ביותר בפרוזדור המחבר בין ירושלים לשפלה. הקיבוצים קריית ענבים ומעלה החמישה היו הקיבוצים היחידים באזור.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ירושלים והפרוזדור, עמ' 79, עמ' 85
  2. ^ ירושלים והפרוזדור, עמ' 88

31°46′45.41″N 35°12′14.00″E / 31.7792806°N 35.2038889°E / 31.7792806; 35.2038889