מוות חברתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מוות חברתי הוא מצבם של אנשים שאינם מקובלים כאנושיים לחלוטין על ידי החברה. במצב זה, מתייחסים לאדם כאילו הוא מת או לא קיים.[1] הגדרה זו משמשת סוציולוגים כמו אורלנדו פטרסון וזיגמונט באומן והיסטוריונים של העבדות והשואה כדי לתאר את חלקה של הפרדה ממשלתית וחברתית בתהליך זה.[2][3] דוגמאות למוות חברתי:

תאוריית הניוון ותיאוריות דומות הן דוגמאות קיצוניות למוות חברתי. רעיון הניוון היה פופולרי בפוליטיקה הימנית והשמאלנית כאחד. הן השתמשו במילה דקדנס (רקבון, ניוון) לתיאור קבוצות חברתיות שהמחויבויות החברתיות, המוסריות, הדתיות, האסתטיות או הפוליטיות שלהן נוטות לעכב צורות קידמה, כפי שמבקרים בשמאל תיארו את יריביהם מימין, או מערערות צורות יסוד של סדר, כפי שאמרו מבקרים מימין על יריביהם משמאל. בכל נקודת מבט פוליטית, כוחות ה"דקדנס" עשויים להיות פנימיים או חיצוניים. מבחינה פנימית, חברי האופוזיציה הפוליטית עשויים לייצג את אלה שאפשרו לאידיאלים חיוניים להתפוגג מהשקפת העולם. מבחינה חיצונית, חברי חברה אחרת עשויים להיחשב כמי שמוקירים אידיאלים שמכניסים כוחות של קריסה לעולמות שאליהם הם מהגרים.

עבדות ומוות חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקדם הראשי של הקשר בין מוות חברתי לעבדות הוא אורלנדו פטרסון, בספרו משנת 1982, עבדות ומוות חברתי ("Slavery and Social Death: A Comparative Study"). פטרסון הגדיר את העבדות כ"אחת הצורות הקיצוניות ביותר של יחסי שליטה, המתקרבת לגבולות הכוח המוחלט מנקודת המבט של האדון וחוסר האונים המוחלט מנקודת המבט של העבד".[9] למוות חברתי היו השפעות פנימיות וחיצוניות על אנשים משועבדים, והוא שינה את השקפתם על עצמם ועל האופן שבו נתפסו על ידי החברה. עבדות ומוות חברתי יכולים להיות קשורים בכל התרבויות שבהן התקיימה עבדות, כולל סין, רומא, אפריקה, ביזנטיון, יוון, אירופה ואמריקה.[10]

תחילתו של המוות החברתי נובעת מתהליך השעבוד הראשוני, שככל הנראה קורה בעת לכידה במהלך קרב. שבוי ניצל ממוות אם הפך לעבד, אם כי זו הייתה הסבה מותנית שכן המוות רק הושעה, כל עוד העבד נכנע לחוסר האונים שלו. חנינה זו ממוות התחלפה במוות חברתי, שהתבטא הן פיזית והן פסיכולוגית.[11]

מבחינה חיצונית, עבדים עברו אובדן זהות באמצעות שיטות כגון החלפת שם, תיוג או סימון שציינו את מצבם החברתי, קוד לבוש ספציפי שביסס את מעמדם כעבדים בעיני הציבור, סירוס וגילוח ראש. כל אחד מהמעשים הללו הרחיק את העבדים מהזהות הקודמת שלהם וסימל את אובדן החירות והכוח שלהם ואת התלות המוחלטת שלהם ברצון אדונם. התהליך הפסיכולוגי של המוות החברתי כלל את הדחייה כחבר בחברה ובידודם הגנאלוגי באמצעות אובדן המורשת והזכות להעביר את מוצאם לילדיהם. כל הקשרים החברתיים שלהם נתפסו כלא לגיטימיים אלא אם כן אושרו על ידי האדון. ממשועבדים נמנע מבנה חברתי עצמאי והם נחשבו אנושיים רק באופן חלקי, שכן הם נתפסו רק כייצוג של אדונם ולא היה להם כבוד או כוח משלהם. פרקטיקות אלו התבססו על אופני המוות החברתי, בין אם מקורם היה פנימי או חיצוני. לגבי ה"מתים החברתיים" שבאו מבחוץ, אויבים, פותחו טקסים לשילובם כעבדים בתרבות. גם לגבי אלה שבאו מתוך החברה, התפתחו מסורות שנועדו לכלול אותם כעבדים. האופנים הללו סיפקו תהליך למיסוד מצבם של אנשים בתור "מתים מבחינה חברתית".

לכוח היה תפקיד חיוני ביחסים בין עבד לאדון, ולעיתים קרובות אלימות נחשבה מרכיב הכרחי בעבדות. לעבד אין ערך. אין לו שם ולא זכות לכבוד. ערכו וכבודו הועברו לאדון והעניקו לו מעמד חברתי גבוה בקרב בני גילו וקבוצתו החברתית.[12] אלימות במערכת היחסים נחשבה חיונית בגלל המוטיבציה הנמוכה של העבדים, והייתה גורם ביצירת מוות חברתי והפעלת כוח על העבדים. הצלפה הייתה לא רק שיטת ענישה אלא גם אמצעי סמלי שנבחר במודע כדי להזכיר לעבדים את מעמדם.[13] לאלימות הפיזית הזו היו גם השפעות פסיכולוגיות אחרות, שיצרו גישה של האשמה עצמית והכרה בשליטה המלאה שהייתה לאדון. ראיונות עם עבדים אמריקאים לשעבר כללו הצהרות כמו "עבדים מקבלים את האדונים שמגיעים להם" ו"הייתי כל כך גרוע שהייתי צריך את ההצלפה", והדגימו את התפיסה שהתקבעה בקרב העבדים, לפיה לעבדים אין זכות לצפות לחסד או חמלה בגלל מעמדם בחברה. אלו חלק מההשפעות הנפשיות ההרסניות של מוות חברתי.[14]

השפעות אלו הדגימו את הציפיות מהתנהגותו של עבד שחווה מוות חברתי. אלה שנחשבו כעבדים האולטימטיביים, סריסי הארמון מביזנטיון וסין, היו פרדוקס. הם זכו לכך שקיסרים סמכו עליהם, ויכלו להיות בעלי השפעה רבה. ציפו מהם להיות נאמנים, אמיצים וצייתנים. ועם זאת, הם נחשבו נמוכים ומושפלים והחברה נמנעה מקרבתם.[15]

אורלנדו פטרסון חקר באופן מקיף עבדות ומוות חברתי. ביקורת על הניתוח שלו כוללת חוסר הסכמה עם סירובו להגדיר עבדים כרכוש, מכיוון שגם קבוצות אחרות יכולות להתאים להגדרה זו, כולל נשים וילדים.[16] פטרסון לא משווה את היחס לעבדים אל היחס לקבוצות אחרות בשוליים חברתית, כמו זונות, פושעים ומשרתים בחוזה.[17] ביקורת נוספת על ספרו של פטרסון היא היעדר מקורות ראשוניים. פרשנים ציינו כי הטיעון בעבדות ומוות חברתי היה חזק יותר אילו פטרסון היה משתמש בעדות של משועבדים על השקפותיהם ועל משמעויותיהם של כבוד, שליטה וקהילה.[18]

הגדרות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקשר של בריאות, מוות חברתי הוא מצב שבו לאדם החולה אין עוד את התודעה המאפשרת לו לתקשר עם אחרים.[19][20] מוות חברתי יכול להתרחש במהלך התקדמות מחלת האלצהיימר ובקרב חולים שהפכו למחוסרי הכרה באמצעות הרגעה פליאטיבית (סוג של טיפול בסוף החיים) שנועד להפחית את הכאב לפני מוות קרוב.[21][22]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Borgstrom, Erica (20 באוקטובר 2016). "Social Death". QJM: An International Journal of Medicine. 110 (1): 5–7. doi:10.1093/qjmed/hcw183. PMID 27770051. {{cite journal}}: (עזרה)
  2. ^ Claudia Card, Genocide and Social Death, Hypatia, Vol. 18, No. 1 (Winter 2003)
  3. ^ BRODBER, ERNA (בדצמבר 2012). "History and Social Death". Caribbean Quarterly. 58 (4): 111–115. doi:10.1080/00086495.2012.11672459. {{cite journal}}: (עזרה)
  4. ^ Family and Psycho-Social Dimensions of Death and Dying in African Americans, Key Topics on End-of-Life Care for African Americans, Duke Institute on Care at the End of Life and the Initiative to Improve Palliative Care for African Americans
  5. ^ John Edwin Mason, Social Death and Resurrection: Slavery and Emancipation in South Africa, מסת"ב 0-8139-2178-3
  6. ^ Patterson 2000.
  7. ^ Jaap W. Ouwerkerk, et al., Avoiding the Social Death Penalty: Threat of Ostracism and Cooperation in Social Dilemmas, The 7th Annual Sydney Symposium of Social Psychology: The Social Outcast: Ostracism, Social Exclusion, Rejection, & Bullying, Mar. 16-18, 2004 (Alternate link)
  8. ^ Matelita Ragogo, Social Death Part of AIDS Tragedy, Says HIV-Positive Advocate, Agence France Presse, Sept. 9, 2002
  9. ^ Patterson 2000, p. 3.
  10. ^ Patterson 2000, p. 8.
  11. ^ Patterson 2000, p. 38.
  12. ^ Patterson 2000, p. 72.
  13. ^ Patterson 2000, p. 85.
  14. ^ Patterson 2000, p. 92.
  15. ^ Patterson 2000, p. 89.
  16. ^ V.P. Franklin. Review of Slavery and Social Death by Orlando Patterson. Journal of Negro History, p 212.
  17. ^ Michael Fellman. Review of Slavery and Social Death by Orlando Patterson. The International History Review, p 329.
  18. ^ Michael Craton. Review of Slavery and Social Death by Orlando Patterson. Journal of American History, p 862.
  19. ^ Deborah C. Reidy, Stigma is Social Death: Mental Health Consumers/Survivors Talk About Stigma In Their Lives, Alaska Mental Health Consumer Web
  20. ^ Stuart Waldman, Surviving a Fate Worse than Death: The Plight of the Homebound Elderly, Loss, Grief & Care: A Journal of Professional Practice Vol. 6, No. 4 (May 14, 1993), ISSN 8756-4610
  21. ^ Brian Garavaglia, Avoiding the Tendency to Medicalize the Grieving Process: Reconciliation Rather Than Resolution, The New Social Worker Online, Summer 2006
  22. ^ Trish Williams, Death, Dying and Grieving, Losing Tom: A Documentary Film
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מוות_חברתי&oldid=38493286"