מזמור גרגוריאני

ספר מזמורים גרגוריאניים

מזמור גרגוריאני (בלטינית: cantus choralis, "מזמור למקהלה", או cantus ecclesiasticus, "מזמור כנסייתי"; לעיתים מילולית, cantus gregorianus) היא המסורת המרכזית של הקנטוס פלאנוס המערבי, צורה של מזמור ליטורגי חד-קולי (מונופוני) בנצרות המערבית, שליווה את טקס המיסה וטקסי תפילות אחרים. הרפרטואר העצום הזה של מזמורים מהווה את המוזיקה העתיקה ביותר הידועה, בהיותו הרפרטואר הראשון שהונצח בכתב תווים בר-זיהוי במאה ה-10. באופן כללי, המזמורים נלמדו בשיטת ה"ויוה ווצ'ה", דהיינו, שירה משמיעה על פי הדגמה בעל פה, שדרשה שנים של ניסיון ב"סקולה קנטורום" - "בית הספר לשירה". מקור המזמור הגרגוריאני הוא בחיי המנזרים, שבהם הקפידו על שירת "עבודת האל" תשע פעמים ביום בשעות הקבועות מתוך דבקות בחוקי בנדיקטוס הקדוש. שירת מזמורי תהילים היוותה חלק גדול מחיי קהילת הנזירים, ואילו קבוצה קטנה יותר וסולנים שרו את המזמורים. במהלך חייו הארוכים עבר המזמור הגרגוריאני שינויים הדרגתיים רבים ורפורמות מסוימות.

היסטוריה

המזמור הגרגוריאני עבר ארגון, מיון וכתיבה בתווים בעיקר בארצות הפרנקים במערב ובמרכז אירופה במהלך המאות ה-11 וה-13, בעריכות וצמצומים מאוחרים יותר, אבל לטקסטים ולרבות מן המלודיות יש גרסאות קודמות לתקופה זו במאות שנים. אף כי סברה פופולרית מייחסת לאפיפיור גרגוריוס הגדול עצמו את המצאת המזמור הגרגוריאני, הרי חוקרים בני ימינו גורסים, שהמזמור הנושא את שמו מקורו בסינתזה קרולינגית מאוחרת יותר של המזמור הרומאי והגאלי, וכי הייחוס לגרגוריוס הראשון באותם ימים היה "תחבולה שיווקית", כדי להעלותו לדרגת השראה ברוח הקודש במאמץ ליצור פרוטוקול ליטורגי אחד, שיהיה בשימוש בכל רחבי האימפריה. אימפריה אחת, כנסייה אחת, מזמור אחד - אכיפת אחידות היוותה סוגיה מרכזית בימי השושלת הקרולינגית. במאות הבאות המשיכה מסורת המזמור הגרגוריאני לעמוד בלב המוזיקה הכנסייתית, שם התפתחה בכיוונים שונים, שהתבטאו בכך, שנוהלי ביצוע חדשים הצליחו לפלס את דרכם פנימה. מוזיקה חדשה נכתבה לטקסטים חדשים או שהטקסטים הקיימים הורחבו בכך שנכתבו כאורגנום. אפילו המוזיקה הפוליפונית, שצמחה מן המזמורים עתיקי היומין והמכובדים ב"אורגנה" מאת לאונין ופרוטין בפריז (1160-1240), הסתיימה במזמור מונופוני ובמסורות מאוחרות יותר הוצבו סגנונות חיבור חדשים צד בצד עם מזמור מונופוני. נוהל זה נמשך אל תקופת חייו של פרנסואה קופרן, שהמיסות שלו לעוגב נועדו לביצוע לסירוגין עם מזמור גרגוריאני הומופוני. אחרי תקופת הבארוק דעך השימוש במזמור כמעט עד היעלמו, אבל הוא זכה לתחייה מחודשת במאה ה-19 בכנסייה הקתולית ובטקס לחם הקודש של הכנסייה האנגליקנית.

ארגון

מזמורים גרגוריאניים מאורגנים בשמונה מודוסים. תווי היכר מלודיים טיפוסיים כוללים תחיליות וקדנצות אופייניות, שימוש בטונים דקלומיים, שסביבם חגים יתר צלילי המלודיה, ואוצר מילים של מוטיבים מוזיקליים הנשזרים יחדיו באמצעות תהליך הקרוי צנטוניזציה (מעשה טלאים) ליצירת משפחות של מזמורים קשורים זה בזה.

אף כי בין סולמות המז'ור והמינור המודרניים קיימת קרבה איתנה לשניים מן המודוסים הכנסייתיים הללו, הסולם המודרני בן שבעת הצלילים מבוסס על עקרונות הרמוניים שונים ומאורגן אחרת מסולמות המודוסים הכנסייתיים, המבוססים על תבניות בנות שישה צלילים, הקרויות הקסכורדים (hexachord). הצלילים העיקריים בהקסכורד הם הדומיננטה וצליל הסיום. מקומו של צליל הסיום ברצף ההקסכורד קובע את אפיון המודוס כאותנטי או פלגלי. מודוסים בעלי אותו צליל סיום שותפים למאפיינים מסוימים וקל לבצע מודולציות הלוך ושוב ביניהם, ומתוך כך שמונת המודוסים מסודרים בארבע הקבצות גדולות יותר, המבוססות על צלילי הסיום שלהם.

תיווי

נוימות בתווי סנט גאלן ומץ

מזמורים גרגוריאניים כתובים בתיווי גרפי, העושה שימוש ברפרטואר של סימנים ספציפיים בשם נוימות, שהדגימו מחווה מוזיקלית בסיסית. הואיל וספרים ייצגו רכוש גדול, ספרי המזמורים המוקדמים נכתבו בקיצורים בטקסט בכל מקום אפשרי, כשהנוימות כתובות מעל הטקסט. בתקופות מאוחרות יותר נוספו עוד קו או קווים אחדים ובמשך המאה ה-11 הצורך הזה להגדיר גם את המרווחים, התפתח לתיווי המרובע, שממנו התפתח תיווי החמשה המודרני במהלך המאה ה-16. המזמור הגרגוריאני היווה את המסורת המוזיקלית המרכזית והשלטת ברחבי אירופה וככזה הוא נמצא בשורש ההתפתחויות המוזיקליות שנבעו ממנו, כמו עליית הפוליפוניה במאה האחת-עשרה.

זמרי המזמור הגרגוריאני

ספר כוראלים כתוב ביד משנת 1300

מבצעיו המסורתיים של המזמור הגרגוריאני היו מקהלות גברים ונערים בכנסיות, או נשים וגברים במסדרים דתיים בקאפלות שבמנזריהם. זו המוזיקה של הפולחן הקתולי, המבוצעת כחלק מן המיסה ועבודת הקודש של הכמרים. אף כי המזמור הגרגוריאני דחק את רגלי מסורות הקנטוס פלאנוס המקומיות האחרות של המערב הנוצרי והיה למוזיקה הרשמית של הליטורגיה הנוצרית, המזמור האמברוזיאני עודנו בשימוש במילאנו ויש מוזיקולוגים החוקרים גם אותו וגם את המזמור המוסאראבי של ספרד הנוצרית. אומנם אין עוד חובה להשתמש במזמור הגרגוריאני, אך הכנסייה הקתולית ממשיכה להתייחס אליו באופן רשמי כמוזיקה המתאימה ביותר לטקסי הפולחן. בשלהי המאה ה-20 פקדה את המזמור הגרגוריאני התחדשות מוזיקולוגית ופופולרית כאחת, הן במסגרת הכנסייה הקתולית והן מחוצה לה.

ראו גם

• קנטוס פירמוס
• קנטוס פלאנוס
• מוזיקה ליטורגית
• ארס אנטיקווה
• ארס נובה
• מוטט
• אסכולת נוטרדאם
• אורגנום
• מזמור אמברוזיאני
• קטגוריה:מלחינים מימי הביניים

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מזמור גרגוריאני בוויקישיתוף

• זמרות גרגוריאניות, דף שער בספרייה הלאומית
• מזמור גרגוריאני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• GLOBAL CHANT DATABASE – Index of Gregorian Chant - The largest searchable database of plainchant and sacred song melodies
• Liber usualis online - MIDI Collection of Traditional Catholic Hymns and chants(הקישור אינו פעיל)
• A complete selection of Gregorian Chant books and CDs by the Monks of Solesmes France - considered the leading authority on Gregorian Chant scholarship and performance
• The Gregorian chant of the abbeys of Provence in France
• The History of Gregorian Chant
• H. Bewerung: "Gregorian chant", Catholic Encyclopedia
• William P. Mahrt: "Gregorian Chant as a Paradigm of Sacred Music", Sacred Music, 133.3, pp. 5–14
• Canticum Novum, Lessons on Gregorian Chant - Notation, characteristics, rhythm, modes, the psalmody and scores
• Justine Ward, "The Reform of Church Music", Atlantic Monthly, April 1906
• Monastic gregorian
• Many chants from the Gradual in melodically restituted form (אורכב 09.06.2020 בארכיון Wayback Machine)
• website of Sankt Gallen / Cologne Library, access to Skt. Gallen manuscripts, a must-see!
• Ambrosian chant