מוחמד איקבל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מוחמד איקבל

מוחמד איקבלאורדו: محمد اقبال, תעתיק מדויק: מחמד אקבאל; ‏ 9 בנובמבר 1877 - 21 באפריל 1938), היה פילוסוף, משורר, מיסטיקאי ופוליטיקאי, אשר פעל בהודו הבריטית, ונחשב בעיני רבים לאבי התנועה הלאומית הפקיסטנית, ולאחד הדמויות המרכזיות בספרות בשפת האורדו, ובנוסף כתב בשפה הפרסית.

בנוסף להיותו סופר ומשורר, תרם לרבות למחשבה האיסלמית בתקופה המודרנית. ספר שיריו הראשון, "סודות העצמי", הופיע בשפה הפרסית בשנת 1915. איקבל זוכה לפופולריות רבה באפגניסטן ובאיראן, שבהן הוא מכונה "איקבל א-לאהורי" (איקבל מלאהור), ועבודתו אף זוכה לאהדה בקרב מנהיגי המהפכה האיראנית.

איקבל קיבל תואר של אביר ממלך בריטניה, ג'ורג' החמישי. בעת לימודיו באנגליה, הצטרף איקבל לליגה המוסלמית, התנועה הלאומית המוסלמית בהודו הבריטית. איקבל נחשב למשורר הלאומי של פקיסטן, וקיבל את התואר בצורה רשמית על ידי הממשלה. יום הולדתו, המכונה בפקיסטן "יום איקבל", הוא יום חג רשמי במדינה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איקבל נולד ב-9 בנובמבר 1877 בעיר סיאלקוט, במחוז פונג'אב בהודו הבריטית (פקיסטן דהיום). סבא וסבתא שלו היו בראהמינים, כהני דת הינדואיסטים מאזור קשמיר, אשר התאסלמו, ועברו לפונג'אב. אביו היה חייט, ללא השכלה פורמלית.

לימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

איקבל החל ללמוד את הקוראן בגיל 4. בשנת 1893 סיים את בחינות הכניסה לאוניברסיטה. בשנת 1895 קיבל תעודה על לימודיו ב-Murray College בסיאלקוט. אחר כך המשיך ולמד פילוסופיה, ספרות אנגלית וערבית ב-Government College University בלאהור. בשנת 1989 סיים תואר שני ב-Punjab University בלאהור. לאחר מכן החל לשמש במשרת הוראה ב-Oriental College בלאהור, ואחר כך בפרופסור זוטר (junior professor) לפילוסופיה ב-Government College Lahore, שם לימד עד עזיבתו לאנגליה בשנת 1905.

איקבל הושפע עמוקות מסיר תומאס ארנולד, אשר לימד אותו פילוסופיה בלאהור, ועזרו לו להחליט על רצונו להמשיך ללימודים גבוהים באירופה. בשנת 1905 נסע לאנגליה, שם קיבל מלגה מטריניטי קולג' באוניברסיטת קיימברידג', שם קיבל תואר ראשון בשנת 1906. באותה שנה גם קיבל הסמכה לעריכת דין בלונדון. בשנת 1907, נסע איקבל לגרמניה ללמוד לדוקטורט באוניברסיטת מינכן, אותו סיים בשנת 1908. תחת הנחייתו של פרידריך הומל, פרסם את עבודת הדוקטורט שלו, שכותרתה הייתה "התפתחות המטה-פיזיקה בפרס". במהלך תקופה זאת באירופה החל איקבל לכתוב שירה בפרסית, והמשיך לכתוב בשפה זאת במהלך כל חיו.

עם חזרתו להודו הבריטית בשנת 1908, חזר ללמד ב-Government College Lahore, שם שימש כפרופסור לספרות אנגלית ולפילוסופיה. הוא החל במקביל לשמש כעורך דין, אולם במהרה זנח את תחום המשפטים, כדי להקדיש את זמנו ללימודים וכתיבה. הוא הצטרף בתקופה זאת ל-Anjuman-e-Himayat-e-Islam, ארגון של אינטלקטואלים מוסלמים בלאהור, ובשנת 1919 נהיה למזכיר הארגון.

חיים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איקבל היה נשוי כשלוש פעמים. בשנת 1895 נישא, בנישואים מאורגנים, לקארים ביבי, בת של רופא גוג'ראטי. לשניהם נולדו בן ובת. נישואיו השניים היו לסארדר באגום, וזוג נולד בן אחד. נישואי השלישים היו למוקטר באגום, בשנת 1914.

השפעה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לעבודתו כעורך דין, אקדמאי ומשורר, היה איקבל פעיל בארגון הפוליטי הליגה המוסלמית, אשר דגל בהקמה של מדינה נפרדת למוסלמים בתת-היבשת ההודית והיה מקורב למנהיגיו מוחמד עלי ג'והר ומוחמד עלי ג'ינה. איקבל התנגד להתערבות של הודו במלחמת העולם הראשונה. הוא היה ביקורתי כלפי הקונגרס הלאומי ההודי, שלדידו היה בעל דומיננטיות הינדית.

בשנת 1926 התמודד לבחירה בתור נציג של מחוז המוסלמי של לאהור עבור המועצה המחוקקת של פונג'אב, אולם הפסיד ליריבו.

איקבל לא היה מרוצה מההתקוטטויות הפוליטיות בתוך הליגה המוסלמית, ולבסוף החל לתמוך במוחמד עלי ג'ינה, שבו ראה את המנהיג הראוי ביותר להנהיג את התנועה הפוליטית המוסלמית ולהגשים את מטרותיה. איקבל בנה עם ג'ינה קשר אישי חזק, אשר התבסס על התכתבויות, והוא היה בין הגורמים ששכנעו את ג'ינה לחזור מהגלות שלו בלונדון, כדי להנהיג את התנועה.

הגות וספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפילוסופיה והשירים של איקבל הושפעו רבות מהמשורר וההוגה המוסלמי בן המאה ה-13, ג'לאל א-דין רומי, ואף כינה אותו "המדריך שלי".[1] איקבל מציג את רומי בתפקיד המדריך הרוחני של ברבים משיריו.

מרבית שיריו של איקבאל נכתבו בשפה הפרסית ולא בשפת האורדו, המקומית לפקיסטן. מתוך 12,000 פסקאות משיריו, כ-7,000 הן בשפה הפרסית. בשנת 1915 פרסם את אוסף שיריו הראשון בפרסית, אסראר-א-ח'ודי, שפירושו "סודות העצמי". השירים בספר עוסקים בנפש האדם מבחינה רוחנית ודתית.

בשנת 1924 פרסם לראשונה קובץ שירים בשפת האורדו, בספר שנקרא בַּנג-א-דַרא (קריאתו של פעמון התהלוכה). השירים בקובץ נכתבו בשלוש תקופות שונות של חייו. השירים שכתב עד לשנת 1905, עסקו בנושאים פטריוטים ובתיאורי טבע. השירים שכתב בין השנים 1905 ל-1908, בעת שלמד באירופה, עסקו בחברה האירופאית, שלפי הבחנתו איבדה את הערכים הדתיים והרוחניים שלה, ולכן שיריו קראו למוסלמים לחזור ולאמץ את המורשת ההיסטורית ותרבותית שלהם. השירים שנכתבו במהלך השנים 1908–1923 עוסקים בימי הזוהר של האסלאם ומטיפים לאחווה ואחדות.

בשנת 1932 ראה אור החיבור ג'אוִיד נאמה, ספר שירה הנחשב לפסגת יצירתו של אקבאל. החיבור מזכיר את הקומדיה האלוהית מאת דנטה; המדריך המוביל את הדובר במהלך היצירה הוא המשורר הפרסי רומי. השניים עוברים באזורים שונים של מערכת השמש, כמו גם באזורים לא מוחשיים כמו גן עדן. במהלך המסע, נפגשים השניים עם דמויות שונות מן התרבות הפרסית (זורואסטר, טאהרה), מן האסלאם (מוחמד, חלאג') ומתרבויות נוספות (ניטשה, בארתרי הארי).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מוחמד איקבל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Schimmel, Annemarie (1962). Gabriel's wing: a study into the religious ideas of Sir Muhammad Iqbal. Brill Archive. pp. 34–45.