הקומדיה האלוהית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Comencia la Comedia, 1472

הקומדיה האלוהיתאיטלקית: La Divina Commedia) היא פואמה שירית שכתב דנטה אליגיירי בתחילת המאה ה-14, ונחשבת לפואמה השירית הגדולה ביותר בספרות האיטלקית וחלק מהספרות הקנונית הגדולה ביותר בספרות העולמית.

מבנה היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרכו של דנטה אובדת ביער. תחריטי הנחושת לפואמה נעשו על ידי גוסטב דורה
המקוללים בשערי הגיהנום
מינוס שופט את הנשמות
רודפי הבצע הנדונים לגלגל שקי כסף ענקיים - ציור של גוסטב דורה
דנטה וורגיליוס חוצים את הסטיקס
הקנטאורים משגיחים על האלימים
וכי מדוע תפגע בי?
מפלצת המרמה
דנטה צופה ביועצים אשר בגדו במבקשי עצתם עולים בלהבות
הבוגדים קפואים בתחתית הגיהנום
השטן
עיט נושא את דנטה אל מעבר לשערי כור המצרף
החוטאים בגאווה מטוהרים מחטאם לפני כניסתם לגן עדן
נשמות חמדנים
ביאטריצ'ה מטבילה את דנטה במי נהר לית'

הקומדיה האלוהית מורכבת משלושה חלקים (קנטיקות): התופת, כור המצרף וגן עדן (או בתרגומו של עמנואל אולסבנגר: "התופת", "טור הטוהר" ו"העדן" ). כל אחד מהחלקים מורכב מ-33 בתי שיר (קנטו), ובתוספת בית-שיר כהקדמה, מאה בתי שיר בסך-הכל. כל שורה מורכבת מ-11 הברות (הנדקסילביות והקנטו כולו בנוי בטרצה רימה, טרצות שיר במבנה אבא, בגב, גדג... שתש. לדוגמה, הקומדיה נפתחת כך:

Nel mezzo del cammin di nostra vita
mi ritrovai per una selva oscura
ché la diritta via era smarrita.
Ahi quanto a dir qual era è cosa dura
esta selva selvaggia e aspra e forte
che nel pensier rinova la paura!

תרגום שאול פורמיג'יני (1869):

וַיְהִי הַיּוֹם, בִּהְיוֹתִי בַחֲצִי יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ,
נִקרֹא נִקְרֵאתִי בְּתוֹך יַעַר חֹשֶךְ,
כִּי מִדֶּרֶךְ הַיְשָרָה נָטִיתִי.
מַה תִּכְבַּד דַבֵּר
בַּיָּעַר הַמִּדְבָּרִי הַזֶּה קָשֶׁה וָעָז,
אֲשֶׁר מִדֵּי זָכְרִי אוֹתוֹ יִתְחַדֵּשׁ פַּחְדִי בִּי.

תרגום זאב ז'בוטינסקי:

בַּיּוֹם הַהוּא, אֶמְצַע שְׁבִיל יָמֵינוּ,
בְּחֹרֶשׁ עַז נִתְעֵיתִי, כִּי מָאוֹר
וּנְתִיב־אֱמֶת בָּאֹפֶל הִטָּמֵנוּ.
הוֹי מָה אַכְזָר הַסֹבֶךְ הַשָׁחֹר –
אֶת אֵימָתוֹ לֹא יְתָאֵר פִּי־גֶבֶר;
גַּם זִכְרוֹנוֹ הוּא רַעַד וּמָגוֹר,

תרגום עמנואל אולסבנגר (1956):

וַיְהִי בְּמַחֲצִית נְתִיב חַיֵּינוּ
וָאֶמָּצֵא אוֹבֵד בְּיַעַר חֹשֶׁךְ,
כִּי מִן הַאֹרַח הַיָּשָׁר הֻטֵּיתִי.
הוֹי מַה־קָּשֶׁה לוֹמַר, אֵיכָה הָיָה הוּא
זֶה־יָּעָר עַז, פִּרְאִי וְעַב הַסֹּבֶךְ:
מִדֵּי זָכְרִי בּוֹ, יִתְחַדֵּשׁ הַפַּחַד.

סיפור העלילה פורשׂ בגוף ראשון את מסעו של המשורר דרך שלוש ממלכות המתים במהלך השבוע הקדוש (מיום השני הקדוש עד חג הפסחא) של אביב 1300, כשהוא מלווה בגיהנום ובכור המצרף במשורר הרומי ורגיליוס ומדריכתו בגן עדן היא ביאטריצ'ה, אידאל האישה המושלמת ואהובת נעוריו של דנטה. הסיפור אומנם פורסם בשנת 1320, לקראת מותו של דנטה, אך מתרחש בזמן שבו דנטה בן 35. הגיל שדנטה החשיב כשיא החיים באומרו שעד גיל 35 האדם מתפתח, ומאז דועך (מתאים לכך שישו מת בגיל 35, אף הוא). הדמויות בעלילה הם אנשים שמתו עד אותה שנה, חלקם דמויות ביצירות ספרותיות.

גיהנום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפואמה מתחילה כשהמשורר מאבד דרכו לפתע ביער אפלולי, אותו הוא מתאר כ"מפחיד אף יותר מהמוות". דנטה מצליח לצאת מהיער ומגיע למרגלות גבעה המוארת באור השמש. הוא מחליט לטפס עליה, אך הוא מותקף על ידי נמרת חברבורות, אריה וזאבה, אותן מציג דנטה בתור אלגוריות לחטאים אשר בנצרות דינם מוות. לישועתו מגיע המשורר ורגיליוס בן רומא, שדנטה מעריצו. זה מציע לו לבוא איתו בדרך חלופית, בה יראה לו את שלושת עולמות המתים - התופת (הגיהנום), כור המצרף וגן העדן (קנטו 1).

דנטה מהסס אם הוא ראוי ללכת בדרך זו, וורגיליוס מגנה אותו על פחדו ומספר לו כי ביאטריצ'ה, אהובת הנעורים של דנטה אשר מתה בצעירותה וכעת שוהה בגן עדן, שלחה אותו להדריכו. בשומעו את הדבר, מתנער דנטה ופוסע עם מדריכו אל תוך המשעול העמוק והפראי (קנטו 2).

דנטה וורגיליוס נכנסים בשערי הגיהנום, שבראשם שלט בו כתוב "דרכי עובר נתיב אל משכנות הסבל, דרכי עובר נתיב אל עינויי הנצח, דרכי עובר נתיב ארורי הכלא. זנחו כל תקווה, אתם הנכנסים בשערי" (Lasciate ogne speranza, voi ch'intrate) ומוצאים עולם שאווירו שחור, מלא ברוחות נטולות גוף המבכות את גורלן המר. על גדות נהר הגיהנום הראשון, נהר האכרון, מוצאים המשוררים נשמות חוטאים שלא לקחו צדדים בחייהם. חוטאים אשר היו אדישים ואנוכיים כלפי מה שקרה בחייהם, ואיתם מלאכים שלא לחמו לצד האל או לצד השטן במלחמתם. חטאם של חוטאים אלו גדול מספיק כדי למנוע מהם את הכניסה לגן עדן, אך קטן מכדי שהתופת תקבל אותם. ענשם של חוטאים אלו הוא לרבוץ לנצח למרגלות הנהר ולהיעקץ על ידי צרעות ויתושים לצח. דנטה מבחין באפיפיור סלסטינוס החמישי, שפרש מן התפקיד זמן קצר לאחר שנבחר.

כארון, השד המעביר את החוטאים על פני הנהר בסירתו לתוך התופת, מונע מדנטה לעלות לסירתו אך ורגיליוס מסביר לו שהוא נשלח להדריך את דנטה בתופת על ידי האל. דנטה נופל ומתעלף לשמע רעש חזק ולאור ברק חזק, ובשנתו הוא נלקח בסירתו של כארון אל תוך תשעת מעגלי הגיהנום, כשכל מעגל חדש מייצג רשע הולך וגובר, עד שהם מגיעים לממלכתו של השטן במרכז כדור הארץ. בכל מעגל נענשים החוטאים בדרך המידה-כנגד-מידה, בה אופן הענישה קשור בדרך מטפורית או מילולית לחטא אשר חטאו. (קנטו 3)

מעגל ראשון: לימבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנטה וורגיליוס מגיעים ללימבו, מקום משכנם של נשמות שאמנם לא חטאו, אך לא קיבלו על עצמם את הנצרות שכן חיו בתקופה שלפני ישו, או שהיו שייכים לדת אחרת. דנטה הפך את הלימבו למשכן של כבוד. עונשם של השוכנים בלימבו הוא לחוות את הכמיהה לגן עדן, בלי תקווה להגיע אליו. דנטה שואל אם היה מישהו שיצא מאזור זה, ונענה כי דוד המלך אברהם אבינו והיהודים הצדיקים, הועלו לגן העדן על ידי ישו לאחר צליבתו. בלימבו אין קול של בכי, אלא רק אנחות ייאוש וצער. במעגל ישנו מבצר בעל שבע חומות, אחת מאחורי השנייה, ובליבם האנשים הגדולים ביותר בהיסטוריה שירדו ללימבו, למשל: ורגיליוס עצמו, אלקטרה, אלכסנדר הגדול, צלאח-א-דין, אבן סינא, הומרוס, הורציוס, לוקנוס, אובידיוס ואחרים.

בני הלימבו מספרים לדנטה שגן העדן נוצר רק לאחר שהגיעה הבשורה לפי ישו. הדבר הראשון שעשה ישו לאחר מותו, היה להעלות את הראויים לגן העדן. ורגיליוס מציג בפני דנטה את חבריו הטובים בלימבו - הומרוס, הורציוס, אובידיוס ולוקנוס, המקבלים את דנטה אליהם ומזמינים איתו לצעוד איתם כשווה (קנטו 4).

מעגל שני: תאווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפתח המעגל השני, נמצא מינוס מלך כרתים, המתואר כענק בעל זנב נחשי, עבה וארוך. מינוס שופט את הנשמות אחת אחרי השנייה למעגלי הגיהנום בכך שהוא כורך סביב עצמו את זנבו כמספר המעגלים אשר הנשמה צריכה להישלח למטה בגיהנום. במעגל השני נתונים אלו שחטאו בתאוות בשרים ואהבה אסורה, וענשם הנצחי הוא להיסחף במשבי הרוח השחורה והעזה של התופת ללא יכולת להתנגד, בדיוק כפי שלא התנגדו לדחף וליצר שגרם להם לחטוא. דנטה רואה שם את הלנה מספרטה, טריסטן ואיזולדה ועוד.

פאולו מלטסטה ופרנצ'סקה די רימיני מספרים לדנטה את סיפור מותם - פרנצ'סקה שודכה לאחיו של פאולו, אך בגדה בו עם פאולו. כשארוסה גילה זאת, הוא דקר את שניהם ביחד. דנטה, מלא רחמים וצער מסיפורם המדכא, מתעלף שנית (קנטו 5).

מעגל שלישי: גרגרנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במעגל השלישי ניצבים אלו שחטאו בגרגרנות. ענשם הוא לשכב בביצה מטונפת של בוץ וצואה, נשטפים וקופאים בגשם וברד מזוהמים. שומר המעגל השלישי הוא קרברוס, הכלב התלת-ראשי אשר שומר במיתולוגיה היוונית על שערי השאול. ורגיליוס עוקף אותו בכך שהוא דוחף לאחד משלושת פיותיו בוץ מלוא החופן, אשר מסיח את דעתו. במעגל השלישי פוגש דנטה את צ'אקו, בן עירו, המתנבא על מלחמת המפלגות העתידה לקרות בפירנצה (בין הגואלפים השחורים לגואלפים הלבנים, שבמסגרתה יגורש דנטה מפירנצה).

בשלב זה, ורגיליוס מסביר לדנטה את עתיד נשמות המתים אחרי יום הדין - הנשמות יתאחדו עם גופן אך יישלחו חזרה לגן עדן ולגיהנום בהתאמה, הפעם לא בתור נשמות אלא בתור בני אדם עם גוף פיזי (כך שלמתענים בתופת העינויים יהיו מרים יותר, ולשוהים בגן עדן יהיה טוב שלם ומלא אף יותר מלפני כן). דנטה שואל את צ'אקו על גורלם של בני פירנצה נוספים, וזה מספר לו שבהמשך מסעו יפגוש אותם מתענים בתופת. (קנטו 6)

מעגל רביעי: חמדנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על החמדנים במעגל הרביעי מופקד פלוטו, אל השאול, המקושר לכסף וממון. פלוטו מדבר בשפה לא מובנת, וורגיליוס גוער בו ומשתיק אותו. במעגל הרביעי נמצאים הקמצנים והפזרנים, מגלגלים משאות כבדים אלו כנגד אלו, מתנגשים וצועקים: "למה בזבזת?" "ולמה חסכת?". במעגל זה שוכנים אפיפיורים וקרדינלים רבים, אשר כולם הופכים זהים בגיהנום משום שבעולם האמיתי ביקשו להתפרסם ולהתבדל משאר בני האדם בעזרת ממונם הרב. ורגיליוס מספר לדנטה על פורטונה, אלת המזל המיתולוגית, אשר ע"פ דנטה היא שליחה של אלוהים ומשחקת בגורלם של בני האדם לטובה ולרעה. (התחלה-אמצע קנטו 7)

מעגל חמישי: זעם, עצלות וגאוותנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנטה וורגיליוס ממשיכים לרדת ומגיעים לביצה, היא הנהר סטיקס, שבה מדשדשים ונלחמים זה בזה אלו שזעמם גבר עליהם, ומתחת למים, אלו הגורמים להם לבעבע, הסובלים מצחנת הבטלנות - חטא העצלנות (סוף קנטו 7).דנטה ומלווהו מגיעים לרגלי מגדל גבוה שבראשו נמצאות זוג להבות קטנות מהבהבות, שמאותתות ללהבה שלישית הנמצאת הרחק באופק. בסירה קטנה מגיע פלגיאס, משיט החוטאים בעצלות (פלגיאס הוא מלך לפיטאה, בנם של איקסיון וכרוניס, ששרף את מקדש אפולו בדלפי כנקמה על העוול שנעשה לכרוניס על ידי אפולו). השניים חוצים את הסטיקס (קנטו 8) ועוברים על פני החוטאים בגאווה מופרזת, ביניהם מלכים רבים, הנדונים לחיות בביצה מזוהמת כחזירים. דנטה נתקל בפיליפו ארג'נטי, אליו הוא רוכש בוז רב. הם מתקרבים לעיר הגיהנום דיס, שחומותיה ברזל מלובן ורותח ומגדליה (להם דנטה קורא "מסגדים") אדומים מאש הגיהנום שבתוכם.

השדים השומרים בשערי העיר מסרבים להכניס את דנטה ודורשים כי ישוב על עקביו בלי ורגיליוס. השניים ניצבים ליד השער, אובדי עצות, ממתינים לסיוע מגן העדן. במקום חולפות מדוזה ואחיותיה הגורגונות, וורגיליוס מכסה את עיניו של דנטה כדי שלא יהפוך לאבן אם יביט במדוזה. ורגיליוס מובך ומושפל לנוכח ההפסד מול השדים, דבר הגורם לדנטה לפחד אף יותר בחושבו שהשדים יפגעו בו ללא ורגיליוס. לבסוף, מגיע מגן העדן מלאך ופותח את השערים עבורם. (קנטו 9)

מעגל שישי: כופרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השניים נכנסים בשערי דיס ופוסעים לאורך הקיר, כאשר הם נתקלים באנשים המבכים את גורלם בתוך קברים פתוחים, אשר בתוכם בוערת אש תמיד. אלו הם הכופרים והאפיקוראים. עיקר קנטו 10 מוקדש אחר כך לשיחה בין דנטה לפרינטה דלי אוברטי, מנהיג הגיבלינים (יריביה הפוליטיים של סיעתו), הנענש כראוי לו בעולם הבא על שום גישתו האפיקוראית לחיים. קוולקנטה קוולקנטי מתפרץ מקברו באמצע השיחה ושואל את דנטה לגורל בנו, חבר טוב של דנטה.

פרינטה מנבא לדנטה גלות מפירנצה ומסביר שלמתים ישנה יכולת לראות את העתיד אך לא את ההווה, יכולת שתיעלם אחרי יום הדין שכן אז הזמן יפסיק להתקיים.

מעגל שביעי: האלימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הם נפנים (קנטו 11) אל העיר פנימה ומגיעים לשלוש טבעות שבהן מצויים ה"אלימים". דנטה וורגיליוס חולפים על פני מצבתו של האפיפיור אנסטסיוס השני, אשר אותו מאשים דנטה בכפירה. ורגיליוס מסביר לדנטה את מבנה הגיהנום, את חומרת חטא ההלוואה בריבית ואת מעמדה הרם של האמנות בעיני האל (האמנות, לפי דנטה, נועדה לחקות את הטבע, על כן היא בתו של הטבע. הטבע נברא על ידי אלוהים, על כן הטבע הוא בנו של אלוהים. מכך יוצא שהאמנות היא נכדתו של האל). הם פוגשים במינוטאור, השומר על המעגל השביעי. בטבעת הראשונה של המעגל השמיני זורם נהר דם רותח, שבו מתבשלים אלו שפעלו באלימות כנגד אחרים, כשקנטאורים משגיחים עליהם. כל אחד טבול בדם הרותח בהתאם למידת חטאו. העריצים טובלים עד עיניהם. (קנטו 12)

בטבעת השנייה מוצאים השניים יער סבוך ואפל, אשר עליו שחורים וענפיו קוצניים. ביער זה מצויים המתאבדים והמשחיתים את רכושם. המתאבדים הופכים לעצים, ועליהם וענפיהם נשברים ונהרסים על ידי הרפיות וחיות אחרות. דנטה לומד במעגל זה שהמתאבדים אמנם יעלו לירושלים ביום הדין, אך יחזרו לתופת ללא גופם, כי אין להשיב את מה שהם ויתרו עליו. המשחיתים נרדפים ביער על ידי כלבים וזאבים, ושוברים את ענפי המתאבדים בריצתם. (קנטו 13)

לאחר מכן, מגיעים השניים אל הטבעת השלישית, במדבר חול רותח שעליו יורד גשם של אש. המחציפים פניהם לאלוהים, המלווים בריבית, החוטאים במעשי סדום (עליהם מבוסס העונש - התמונה המתוארת בקנטו הזה דומה לתיאור התנ"כי של השמדת סדום ועמורה) והאלימים כלפי האמנות.

דנטה פוגש פה את קפנאוס, אחד מהמלכים המרדו בזאוס, עדיין מחציף פניו אל האל ומראה לו שענשו לא לימד אותו אף לקח. הוא פוגש שם גם את מורו, ברונטו לטיני, והשניים מחליפים מחמאות ושבחים. (קנטונים 14-16)

מעגל שמיני: הרמאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנטה וורגיליוס מגיעים למעלה הר ופוגשים במפלצת איומה, שעירה, עקרבית וממוזלגת זנב אך בעלת פני גבר יפות, היא מפלצת המרמה והבוגדנות גריאון. השניים ממריאים על כנף המפלצת אל מקום שבתם של הרמאים (קנטו 17).

המעגל השמיני הוא מבנה בצורת משפך ועליו עשר תעלות טבעתיות. המעגל נקרא "תעלות הרשע" (Malebolge). בכל תעלה נענשים הרמאים לפי סוג הרמאות בה הם אשמים. דנטה וורגיליוס חוצים את התעלות בעזרת גשרים תלויים המחברים בין הגדות של כל תעלה.

ראשית עוברים דנטה וורגיליוס דרך תעלה I, החיצונית ביותר, שבה נענשים המפתים והסרסורים. הם מוצעדים בתעלה, מפתים מול סרסורים, תחת הצלפות אין-סופיות של שדים מקורננים (תחילת קנטו 18). בתעלה זו דנטה מזהה את יאסון המיתולוגי, אשר גנב את גיזת הזהב והרבה לפתות נשים ולשבור את ליבן.

משם הם מגיעים לתעלה II, אשר בה החנפנים והזונות טבולים לנצח בהפרשות בני-אדם (סוף קנטו 18). דנטה פוגש פה את אלסיו אינטרמינלי מלוקה, ואת תאיס הפרוצה.

בתעלה III רואה דנטה את אילו המוכרים עמדות כוח בכנסייה תמורת טובות הנאה. אלו מוכנסים לבורות כשראשם בתחתית הבור ורגליהם בוערות בפתחו. דנטה מדבר עם האפיפיור ניקולס השלישי, אשר מספר לו שבוניפציוס השמיני, יורשו בתפקיד, יגיע גם למעגל זה, יוכנס אל אותו בור שבו שוכן האפיפיור ניקולס וידחוף אותו עמוק יותר פנימה, יעמיס עליו את משקלו ואת גופו הרותח. (קנטו 19).

תעלה IV היא תעלתם של נביאי השקר ומגידי העתידות. ראשם סובב לאחור, כך שהם רואים רק את מה שמאחוריהם, על כן שבחייהם ניסו לראות קדימה ועכשיו נבצרה מהם יכולת זו. החוטאים הללו שותקים ובוכים, כי בחייהם דיברו יותר מן המותר להם. ראשם המסובב, בו דנטה רואה פגם בצלם האלוהים בו ברא האל את האדם, מדגיש את ההבדל בינם לבין אלוהים, אותו ניסו לטשטש במהלך חייהם.(קנטו 20).

בתעלה V נענשים המנצלים עמדות כוח לביצוע מעשי שחיתות והמועלים. אלו טבועים בנהר זפת רותחת, ונשמרים על ידי שדונים חמושים בחניתות - אלו המלבראנכה (בתרגום חופשי - טלפיים מרושעים), אשר מלווים את דנטה וורגיליוס במסעם בתעלה זו. מלקודה, מנהיג השדים, מסביר לורגיליוס שהמעבר לתעלה הבאה התמוטט ברעידת האדמה הגדולה שהייתה אחרי צליבתו של ישו, אשר הורגשה גם בתופת, ומספר לו שישנו מעבר שלם לא רחוק משם (קנטו 21). בעוברם את תעלה V דנטה מתבונן בשדים מענים את החוטאים בקלשוניהם, וכאשר אחד החוטאים עובד על השדים ומתחמק מהם, שניים מהשדים נלחמים ונטבלים יחדיו בזפת הרותחת (קנטו 22). דנטה מבין שמכיוון שהיה עד להשפלתם של השדים, אלו עשויים לצאת נגדו ולתקוף אותו, לכן הוא וורגיליוס בורחים אל התעלה השישית.

משם מגיעים דנטה וורגיליוס לתעלה VI אשר אליה מובאים במותם הצבועים ושם הם נאלצים להלך לבושים גלימות עופרת אשר מצופות בזהב מבחוץ, ומשקלן הרב מכביד על החוטאים לנצח. דנטה פוגש שם את יוסף קיפא, הכהן הגדול אשר חשב שצריך להקריב את ישו למען שאר העם, ולכן הוא צלוב לאדמה, הצבועים עטויי גלימות העופרת הולכים עליו והוא נושא את משקל כל הצביעות שבעולם. הצבועים מספרים לורגיליוס שכל המעברים מעל התעלה השישית קרסו ברעידת האדמה, מה שגורם להלה להבין שמלקודה שיקר לו. ורגיליוס כועס שנפל קורבן לשקר השפל.

תעלה VII היא תעלתם של הגנבים. בתעלה שורצים מיני זוחלים ונחשים, הגורמים לגופם של הננשכים לעלות באש ולהישרף אך לחזור לצורה המקורית של הגוף מתחך האפר. דנטה פוגש בתעלה זו את ואני פוצ'י, גנב שפל בן עירו, המנבא לדנטה נבואה על המלחמה העתידה לקרות בפירנצה רק כדי להסב לו צער. פוצ'י גם עושה כלפי האל תנועה מגונה, ומקבל עליה עונש כאשר נחש עולה על גופו וחונקו. בהמשך מסעו של דנטה בתעלה השביעית דנטה רואה שנשיכות הנחשים גם גורמות לפעמים לשילוב מוטנטי בין גוף האדם לגוף הנחש ובין מוחותיהם, או חילוף גופים בין הנחש לאדם. זוג תהליכים אלו מסבים לחוטאים ולנחשים כאחד סבל רב, ודנטה עד לגנבים בני פירנצה נוספים עוברים את התהליכים הללו מול עיניו. (קנטונים 24, 25).

בתעלה VIII רואה דנטה לשונות אש מהלכות. הוא מגלה כי אלו הם יועצי המרמה אשר ייעצו עצות רעות בשביל רווח אישי, שגופם כולו מועלה בלשון אש רוטטת כעונש על כך שלשונם ביצעה את חטא ייעוץ המרמה. דנטה רואה שלכל חוטא בתעלה זו ישנה להבה משלו, חוץ מהאחים אוליסס ודיומדס, הנשרפים שניהם בלהבה אחת המחולקת לשתי לשונות. אוליסס מספר לדנטה את סיפור מותו: הוא וחבריו אשר לחמו זה לצד זה במלחמת טרויה, שטו בספינתם עד מצר גיברלטר ומעבר לו ואז פנו דרומה (כך שבגאוגרפיה המדויקת הם שטו לכיוון הקוטב הדרומי כשיבשת אפריקה משמאלם, אך דנטה נותן בסיפור זה מקום לגאוגרפיה בת זמנו ומספר שברגע זה הם חצו את הגבול בין חצי כדור הארץ המיושב ובין חצי כדור הארץ הלא מיושב, התחתון, שכולו אוקיינוס מלבד הר כור המצרף במרכזו). לאחר ימים רבים של שיט הגיעו אוליסס וחבריו לסף הר כור המצרף, אך אלוהים טרף את ספינתם בים, שכן אין מקום לחיים במקום זה. דנטה פוגש גם את גווידו ממונטפלטרו, פושע גיבליני אשר לעת זקנה החליט לחזור בתשובה והצטרף למנזר הפרנציסקני, אשר האפיפיור בוניפציוס השמיני ביקש את עצתו על מנת לנצח במלחמה שהתנהלה באותה העת ובתמורה הציע לו חנינה מלאה על כל חטאיו שבוצעו בעבר ויבוצעו בעתיד. עצתו של גווידו צולחת והאפיפיור מנצח במלחמה. במותו של גווידו, הלה רואה את פרנציסקוס הקדוש מגיע אליו ומציע לו לבוא איתו יד ביד לגן עדן, אך שד ממעמקי התופת מסביר לפרנציסקוס שמקומו של גווידו הוא בתופת מאחר שחטאיו של אדם לא יכולים להיות מכופרים מראש (כפי שבוניפציוס השמיני הציע לו), וגווידו נגרר לתופת (קנטונים 26,27)

התעלה הבאה, IX במספר, היא תעלתם של האשמים ביצירת פילוג וקרעים בחברה. הם נושאים חתכים איומים הנגרמים להם על ידי שד ענק בעל חרב. חומרת הפצע היא כחומרת החטא. על החוטאים להקיף את התעלה, במהלך ההקפה פצעיהם מחלימים לגמרי, וכשהם חוזרים אל השד, זה חותך אותם שנית. דנטה פוגש פה את מוחמד ועלי, האשמים אחד ביצירת האסלאם ויצירת אויב דתי חדש לנצרות והשני בפילוג האסלאם עצמו לסונים ושיעים. בנוסף הוא פוגש אתפייר דא מדיצ'ינה, קוריו ומוסקא, פלגנים נוספים, ואת ברטרם דה בורן אשר יצר סכסך בין הנרי השני מלך אנגליה ובנו, ועל כן ראשו נכרת ונישא בידיו. (קנטונים 28,29).

משם מגיעים דנטה וורג'יליו לתעלה האחרונה, תעלה X. אליה מובאים השקרנים, הזייפנים, המתחזים והאלכימאים. עונשם הוא לחלות שוב ושוב במחלות נוראות כגון צרעת, שחפת, מימת ופריחות מסוגים שונים. דנטה פוגש את מאסטרו אמאדו, זייפן מטבעות ידוע לשמצה, הנידון לחלות במימת. הוא פוגש גם את סינון ואשת פוטיפר, וכאשר מאסטרו אמאדו מציג אותם, סינון נפגע מהאור הרע בו הוא הוצג לדנטה ומיד מתקיף את אמאדו. השניים ממשיכים לריב וורג'יליו נוזף בדנטה על עודף סקרנותו ורצונו להתערב בתגרה. (קנטונים 29,30)

בהגיעם למרכז המעגל השמיני מגיעים דנטה וורג'יליו לאזור שבו מוחזקים הטיטנים וענקים מיתולוגיים רבים. הם פוגשים בנמרוד, הענק שלפי האגדה יזם את בנייתו של מגדל בבל וכיוצא מכך אחראי לבלבול השפות בבבל. עונשו הוא לדבר בשפה המובנת רק לו, ולא להבין שפה אחרת. סביב גופו של נמרוד כרוכה קרן ענקית בה הוא נושף בעת זעם. המשוררים מונמכים על יד הענק אנתאוס דרך "פתח המשפך" של המעגל השמיני למעגל התשיעי (קנטו 31).

מעגל תשיעי: הבוגדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעגל התשיעי הוא אגם קפוא, הקרוי "נהר הבכי" (Cocytus), ובו מופרדים הבוגדים משאר הרמאים בגלל שהרמאות שלהם בוצעה במכוון נגד קשר של דם, אהבה או כבוד. המעגל התשיעי מחולק לארבעה אזורים, הראשון בשטח ההיקפי של האגם והאחרון במרכזו.

  • האזור הראשון קרוי "קינה" (Caina) על שם קין, ובו מוחזקים הבוגדים בקרוביהם כשהם קפואים עד גובה המותניים. שם דנטה בטעות דורך על החוטא בוקה דלי אבאטי, שמיד מתחיל לקלל אותו. דנטה מאיים עליו בניסיון לגלות את זהותו (שמאוחר יותר נחשפת על ידי חוטא נוסף) אך זה שותק. (תחילת קנטו 32).
  • האזור השני נקרא "אנטנורה" (Antenora), ובו נמצאים הבוגדים בעירם או בארצם כשהם קפואים עד גובה הכתפיים. שם דנטה פוגש את הרוזן אוגולינו האוכל מעורפו של הארכיהגמון רוג'יירי, שהוביל למאסרו (ולהרעבתו למוות) של הרוזן לאחר שמסר לאויבי העיר פיזה כמה ממבצריה (סוף קנטו 32).
  • האזור השלישי הוא "טולומאה" (Tolomea), כנראה על שם תלמי בן-חבוב, רוצח שמעון החשמונאי. שם דנטה פוגש את האח אלבריגו, המספר לו שבטולומאה נמצאים בוגדים באורחיהם. דנטה מתפלא למצוא שם את אלבריגו, שכן זה עדיין חי בעולם האמיתי, והלה מסביר לו שנשמתם של חוטאים הנידונים לטולומאה עוזבת את גופם לפני מות הגוף, ומוחלפת בנשמת שד מהתופת שממשיך להתהלך בעולם החיים בגופו של המת. (קנטו 33)
  • האזור הרביעי "יהודקה" (Giudecca), הוא המקום אליו נשלחים החוטאים הגדולים ביותר, הבוגדים באדוניהם. הם מוחזקים לנצח נצחים כשכל גופם שקוע במים הקפואים. במרכז האזור, שקוע עד מותניו בקרח לכוד השטן, שבגד באדונו אלוהים. דנטה מתאר את השטן כבעל שלושה ראשים (כניגוד לשילוש הקדוש), והוא אוכל לנצח את גופם של הבוגדים הנוראים ביותר ברוטוס וקסיוס שבגדו ביוליוס קיסר ואת ראשו של יהודה איש קריות. הרוח מנפנוף שלושת זוגות הכנפי השטן היא הגורם לקפאונו של נהר הבכי. השטן בוכה משש עיניו. (קנטו 34).

וירג'יליו ודנטה מטפסים על גופו השעיר של השטן אל תוך אגם הקרח. בעברם את קו המתניים שלו, כוח הכבידה מתהפך (שכן הם חצו ברגע זה את מרכז הכובד של כל היקום) ודנטה חושב שהם חוזרים אל התופת, כי עכשיו הם מטפסים מעלה ולא מטה. השניים יוצאים אל תוך חלל חשוך ושקט בתוך האדמה, ועולים במנהרה צרה ומחוספסת עד לכור המצרף, בצד השני של העולם, שם דנטה חוזר להתבונן בכוכבי השמיים (כל קנטיקה בקומדיה האלוהית מסתיימת במילים Le stelle, "הכוכבים").

כור המצרף - הפורגטוריום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממעמקי הגיהנום, לאחר המפגש עם השטן בעצמו, יוצאים דנטה וורגיליוס אל עבר השני במשכני המתים, הוא כור המצרף. כור המצרף הוא הר גבוה בקצה העולם אשר על פסגתו הכניסה לגן עדן. הכור הוא מקום הגעתן של הנשמות אשר מקומן אינו בגיהנום. כור המצרף נועד לגרום סבל לנשמות המגיעות אליו, אך הענישה בכור המצרף שונה מזו בגיהנום בכך שאינה נצחית. סיבת הענישה היא טיהור הנשמה מחטאיה לפני הכנסתה לגן עדן. דנטה ווירג'יליו עדיין ליד היציאה מהתופת, מתבוננים בשמי הלילה וקבוצות הכוכבים, ובמיוחד בכוכב נוגה. עם זריחת השמש מגיע קאטו, שומר הפורגטוריום, שהיה מצביא פגאני ידוע שהתאבד על מנת שלא להיכנע לאויבו, יוליוס קיסר. וירג'יליו מבקש מקאטו לתת להם לעבור, ובתמורה - וירג'יליו יספר על מעשה החסד שעשה איתם לאשתו של קאטו השוכנת בלימבו עם וירג'יליו, והלה מסכים (קנטו 1). המשוררים עדים גם להגעתה של ספינה ובה עשרות נשמות, שרות בלטינית את מזמור "בצאת ישראל ממצרים", כאשר שחרורם של בני ישראל ממצרים מסמל את השתחררותה של הנשמה הנוצרית מחטאיה. הנשמות הללו באות להיטהר בכור המצרף אחרי מותן ולפני כניסתן לגן העדן, ואת ספינתן משיט מלאך. דנטה פוגש שם את חברו הקרוב קסלה, ומביע הקלה על כך שמצא אותו בכור המצרף ולא בתופת. קסלה שר את אחד משיריו של דנטה ושאר הנשמות מצטרפות בשירה עד שקאטו גוער בהן ואומר להן להמשיך במסען אל גן העדן (קנטו 2).

אנטי-פורגטוריום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן נשמות המגיעות לכור המצרף אך אינן זוכות להתחיל מיד בהיטהרות, ועליהן לחכות למרגלות ההר, באנטי-פורגטוריום, פרק זמן מסוים המבוסס באופן זה או אחר על זמן חייהן. נשמות אלו הן נשמותיהן של האנשים אשר חזרו בתשובה בשלב מסוים בחיים שלהן, ולא עקבו אחר חוקי האל מתחילת חייהם. הן מחולקות לכמה קבוצות, בהתאם לסיבה שבגללה עליהן לחכות בכניסה:

  • הראשונה, קבוצת המנודים על ידי הכנסייה. אלו חייבים לחכות בפתח הפורגטוריום פי שלושים מהזמן בו חיו בעולם. שם דנטה פוגש את המלך מנפרד, גיבליני מוצהר, אשר נרצח על ידי לוחם שנשלח בפקודת האפיפיור לרצחו. מנפרד מספר לדנטה את סיפור מותו. במקום הזה וירג'יליו מספר לדנטה שככל שעולים גבוה יותר בהר, כך הטיפוס נהיה קל יותר (כי ככל שמתקדמים למעלה, נפטרים לאט-לאט ממשקל החטאים הכבדים). (קנטו 3)
  • השנייה, אלה שעצלנותם מנעה מהם לחזור בתשובה עד לזמן קצר לפני מותם. נשמות אלו מחכות בכניסה לכור המצרף זמן השווה לזמן בו חיו. דנטה נפגש עם ידידו בלקואה העצלן, אשר עצלנותו משתקפת בכל פן אפשרי במראו ובהתנהגותו (למשל: הוא לא זז הרבה, הוא סובל מעודף משקל והוא מרבה לדבר במילים בעלות הברה אחת בלבד). (קנטו 4)
  • השלישית, אלה שמתו מוות אלים ולא הספיקו לחזור בתשובה עד רגעם האחרון. אלו שרים את תפילת מיזררה (Miserere, "חנני") וביניהם דנטה פוגש את יאקופו דל קאסרו, המספר לדנטה איך הסתבך עם אצו השמיני מאסטה, ששלח חיילים להרוג אותו. המשוררים מתוודעים גם לסיפורו של בואונקונטה ממנטפלטרו, בנו של גווידו ממונטפלטרו הנענש בתופת (בעוון ייעוץ שקר, פגישתו עם דנטה מוצגת בקנטו 27 של התופת). בואונקונטה מספר שבעת מותו, שד מהתופת ומלאך משמיים נלחמו עליו, ולבסוף המלאך ניצח ולקח אותו לפורגטוריום (הפוך ממה שקרה לאביו, אשר גם במקרה שלו התעמתו שד ומלאך על נשמתו, אך האב נשלח לגיהנום). הם פוגשים גם את פיה החסודה, המספרת איך בעלה הרגה ומתוודה שהיא עדיין אוהבת אותו (קנטו 5). וירג'יליו מספר לדנטה שתפילות של נוצרים טהורים מחטאים יכולות להאיץ את זמן השהות של השוכנים בפורגטוריום. המשוררים נפגשים עם סורדלו, בן עירו של וירג'יליו השמח לפגוש את בן עירו. זה לוקח אותם למשכנה של הקבוצה הרביעית של שוכני האנטי-פורגטוריום, ומסביר להם שבכור המצרף אסור לטפס אחרי השקיעה ולפני הזריחה, כי השמש מסמלת את כוח הרצון שבלעדיו לא יוכלו שוכני הפורגטוריום להיטהר והעלייה תהיה חסרת משמעות אם תהיה בעת חוסר רצון. (קנטו 6)
  • הקבוצה הרביעית, הקרובה ביותר לשערי כור המצרף, היא קבוצת האנשים אשר כתוצאה ממסירותם לעניינים חשובים אחרים זנחו את מסירותם לנצרות. באזור זה, השוכן בעמק פורח למרגלות ההר, רואה דנטה רבים משליטי אירופה המנוחים, שרים מזמורי ערב כגון "סלווה רגינה" ו"טה לוציס אנטה". ווירג'יליו, דנטה וסורדלו נשארים שם לעת ליל, כאשר מגיעים זוג מלאכים בעלי כנפיים ולבוש ירוקים ושומרים על העמק הפורח. באמצע שיחתו של דנטה עם אחד משוכני המקום, מגיע נחש (המסמל את הרוע והחטאים אליהם חשופים עדיין תושבי האנטי-פורגטוריום), אך זה בורח כמעט מיד למראה המלאכים השומרים. (קנטונים 7,8)

כאשר דנטה נרדם, הוא חולם על שהוא נישא על ידי עיט עד למרגלות שערי הפורגטוריום. כאשר זה מתעורר, הוא מגלה שהוא אכן ליד השער, ווירג'יליו מספר לו שבעת שנתו הוא נישא על ידי לוצ'יה הקדושה יפת העיניים אל השערים. שערי כור המצרף הינם (בניגוד לשער התופת שהוא פתוח וענקי) צרים, קטנים, נעולים ושמורים על ידי מלאך עם חרב. למרגלות השער שלוש מדרגות: הראשונה עשויה משיש לבן מבריק, השנייה משיש שחור וסדוק והשלישית אדומה וחלקה, עליה מניח המלאך השוער את רגליו. המלאך חורת על מצחו של דנטה שבע פעמים את האות הלטינית P (כל אחת מסמלת את אחד החטאים מהם מיטהרים בכור המצרף, שכן P היא האות הראשונה במילה הלטינית Peccatum שמשמעותה "חטא") בחרבו, ופותח את שערי הפורגטוריום בעזרת מפתח זהב ומפתח כסף. השער נפתח בחריקות רמות ובשירת Te Deum. המלאך מזהיר את המשוררים לא להסתכל לאחור בעת היכנסם לכור המצרף, והשניים נכנסים בשערים. (קנטו 9)

טרסה ראשונה: הגאוותנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטרסה הראשונה של הר הפורגטוריום נענשים אלו שחטאו בגאווה. דנטה מרבה להאשים את עצמו בחטא הזה במהלך הקנטונים העוסקים בטרסה הזו. עונשם הזמני של הגאוותנים הוא לסחוב סלעים כבדים וגדולים (מידת הכובד והגודל נקבעת לפי מידת החטא) המכופפים את גופם, כך שהם לא הולכים בזקיפות ובגאווה. לאורכה של הטרסה ישנם פסלים רבים ומלאי חיים, המציגים אנשים מפורסמים גדולים שחטאו בחטא הגאווה (למשל עוזה בן אבינדב התנ"כי, אראכנה וטריאנוס קיסר). (קנטונים 11,12)

טרסה שנייה: הקנאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנטה וורגיליוס מגיעים לטרסה השנייה, בה נענשים הקנאים. במבט ראשון, הטרסה נראית לדנטה ריקה מבני אדם, אך אז הוא מבין שאלו מוסווים על ידי בגדים מיוחדים וכבדים, אשר במסגרת עונשם גורמים להם "להתמזג" עם האדמה. עפעפיהם נסגרים ונתפרים זה על זה בעזרת חוט מתכת. הקנאים צועקים ציטוטים מכתבי הקודש והמיתולוגיה הקשורים בקנאה ובהפכיה. (קנטונים 13 עד 15).

טרסה שלישית: הזועמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטרסה זו מגיעים החוטאים בזעם ובשנאת חינם. הטרסה כולה אפופת עשן סמיך, והחוטאים מהלכים בעשן מבלי לראות את דרכם עד שחטאם מטוהר (קנטונים 15 עד 17).

טרסה רביעית: העצלנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טהור חטא העצלות נעשה בהרצתם של העצלים לאורכה ולרוחבה של הטרסה (קנטונים 18,19).

טרסה חמישית: החמדנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוטאים בחטא החמדנות מטוהרים בכך שהם שוכבים על בטנם כשפניהם באדמה. (קנטונים 19 עד 21)

טרסה שישית: הגרגרנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי לטהר את הגרגרנים מחטאם הם מובאים לטרסה השישית. בטרסה הזאת צומחים עצי פרי רבים, אך פירותיהם העסיסיים רחוקים מהישג יד. הגרגרנים נאלצים לשוטט בטרסה בהתנזרות מוחלטת מכל מאכל ומשקה, תוך כמיהה לפירות העצים כל עוד הם בכור המצרף (קנטונים 22 עד 24).

טרסה שביעית: חטא התאווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטרסה של החוטאים בתשוקה היא הקרובה ביותר לגן עדן. דרך הטיהור של חטא זה היא שרפת החוטאים בקיר להבה (קנטונים 25 עד 27).

גן העדן הארצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנטה וורגיליוס ממשיכים ומעפילים לפסגת ההר, שם נמצא גן עדן. ורגיליוס הינו עובד אלילים, ומשכנו הנצחי נמצא בלימבו (המעגל הראשון של הגיהנום). לכן הוא אינו רשאי להיכנס לגן-עדן, וביאטריצ'ה הופכת להיות המדריכה השנייה של דנטה ובנוסף גם האחראית על טיהורו לפני כניסתו לגן העדן (קנטונים כ"ח עד ל"ג).

מתחמי גן העדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם תשעה מתחמים בגן העדן, והם:

מתחם ראשון: הירח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחם הירח מיועד לאנשים שלא עמדו בשבועותיהם, כלומר לא היו אמיצי לב (קנטו ב'-ה'). דנטה פוגש את פיקארדה דונאטי (אחותו של חברו הטוב פורזה דונאטי) שמתה זמן קצר לאחר שהוצאה בכוח ממנזרה. ביאטריצ'ה נואמת בפני דנטה על חופש הרצון ועל קדושת שבועות קדושות.

מתחם שני: מרקיורי (כוכב חמה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחם מרקיורי מיועד לאנשים שעשו מעשים טובים מתוך רצון לתהילה, אך ערערו על ערכי צדק (קנטו ה'-ז'). יוסטיניאנוס ה-1 מתאר את סיפור האימפריה הרומית. ביאטריצ'ה נואמת לדנטה על מחילת ישו לחטאי האנושות.

מתחם שלישי: ונוס (נוגה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחם ונוס מיועד לאנשים שעשו מעשים טובים מתוך אהבה, אך לא עמדו בפני פיתויים (קנטו ח'-ט'). דנטה פוגש את קארל מרטל מאנג'ו שמתאר אנשים שעוסקים במקצועות לא מכובדים, ואת קוניצה דה רומאנו. טרובדור מדגיש את רחב הזונה, הנשמה המבריקה ביותר בקרב מתחם זה, ומקלל את העיר פירנצה על ייצור ה"פרח המקולל" הזה (פלורין - "פרח" הוא דימויי למטבע שפלורין היה שמו), שאחראי על נפילת הכנסייה.

מתחם רביעי: השמש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחם השמש מיועד לנשמות החכמים והפיקחים, שהיו זהירים (קנטו י'-י"ד). שם פנה הקדוש תומאס אקווינס לדנטה, מתאר לו את חיי הקדוש פרנציסקוס מאסיזי, ומקונן על נפילת המסדר הדומיניקני. דנטה פוגש את בונוונטורה הקדוש הפרנציסקני, שמתאר לו את סיפור חיי הקדוש דומיניקוס, ומקנן על נפילת המסדר הפרנציסקני. שני המסדרים לא היו תמיד ידידותיים, והעובדה שמשתתפי מסדר אחד היללו את מנהיגי המסדר השני, הראתה את האהבה הקיימת בגן העדן. דנטה מחלק את החכמים לשני מעגלים של שנים-עשר. ברצונו לבחור את מי להעריך מבין הפילוסופים והחכמים המשמעותיים של ימי הביניים ובין נבחריו פדרו הספרדי, הוגו מסנט ויקטור, פטרוס קומסטור, אנסלם מקנטרברי, יוחנן כריסוסטומוס, יואכים מפיורה ותומאס אקווינס. לבסוף אקווינס מציג בפניו את שלמה המלך, שעונה על שאלתו של דנטה על קימה לתחיה.

מתחם חמישי: מארס (מאדים)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחם זה מיועד לאנשים שנלחמו למען הנצרות והראו אומץ לב רב (קנטו י"ד-י"ח). הנשמות במתחם זה יצרו צלב ענק. דנטה מדבר עם נשמה של אחד מאבותיו, קאקיאגידה, ששיבח את תושבי פירנצה הקדומים, מספר את סיפור עליית ונפילת משפחות פירנצה, ומנבא את גלות דנטה מפירנצה. לאחר מכן הוא מציג בפני דנטה נשמות לוחמים חשובים (יהושע בן-נון, רולאנד, קארל הגדול וגוטפריד מבויון)

מתחם שישי: יופיטר (צדק)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחם זה מיועד לאנשי צדק, תחום שדנטה הרגיש אליו שייכות רבה (קנטו י"ח-כ').

מתחם שביעי: סטורן (שבתאי)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במעגל זה נמצאים ההוגים המתונים והמאופקים.

מתחם שמיני: כוכבי השֶבֶת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במעגל זה נמצאת מרים, אם ישו וקדושים נוצריים נוספים.

מתחם תשיעי: המניע הראשוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו החלק האחרון ביקום הגשמי. את המניע הראשוני מניע אלוהים בעצמו. כאן יש תשע טבעות מלאכים ובמרכזן נראה אלוהים כנקודה בהירה מאוד.

מעבר לגן העדן: אמפירוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר ליקום הגשמי נמצא משכנו של האל, אמפירוס. דנטה מוקף באור המאפשר לו לראות את אלוהים כשלושה מעגלים המיצגים את השילוש הקדוש. מבעד למעגלים נגלית דמותו האנושית של ישו.

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אליגיירי דאנטה, ספר מראות האלוהים, תרגום שאול פורמיג'יני, טריאסטי: לליוד אוהוסטריאקו, תרכ"ט, 1869.
  • ז'בוטינסקי זאב, התופת מאת דנטה אליגירי, תרגום לעברית, 1920.
  • הקומדיה האלוהית, תרגום עמנואל אולסבנגר, ירושלים : ספרי תרשיש, תשי"ד-תשט"ז, 1944-1956.
  • הקומדיה האלוהית, תרגום: אריה סתיו, תל אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ח, 2007.
  • דנטה אליגיירי, הקומדיה האלוהית: תופת, תרגם מאיטלקית: יואב רינון, הוצאת כרמל: ירושלים 2013.
  • דנטה אליגיירי, הקומדיה האלוהית, ראובן כהן (מתרגם), הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים, תשע"ד. התרגום מלווה במבואות וביאורים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרולד שימל – 'מסה על דנטה עברי' (חלק א'); מסה פואטית בעקבות תרגומו של הרופא היהודי שאול פורמיג'יני איש טריאסטי לספר 'מראות האלוהים'. בתוך: דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך א', 2011.
  • יואב רינון ולואיזה פרטי קואומו, הקומדיה האלוהית: תופת (פירוש), הוצאת כרמל, 2013

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]