מושב עולים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מושב עולים הוא סוג התיישבות בישראל. מושבי עולים הוקמו בעיקר בשנים הראשונות לקום המדינה, ונועדו ליישב עולים חדשים, בדרך כלל מאותו אזור גאוגרפי, ביישוב חקלאי וכמו כן לפתור את מצוקת הדיור החריפה ששררה אז במעברות, ליישב במהירות את השטחים והכפרים אשר נכבשו על ידי צה"ל במלחמת העצמאות כדי לא לאפשר חזרה של תושביהם הקודמים וכן לעודד את הייצור החקלאי בישראל בימי תקופת הצנע. בנוסף לסיבות טכניות אלו ואולי אף לפניהן עמדה סיבה אידאולוגית - בישראל בראשית דרכה שלט הלך רוח סוציאליסטי-התיישבותי והפניית העולים החדשים להתיישבות העובדת נתפס על ידי דוד בן-גוריון כצעד הנכון ביותר הן לעולים והן למדינה החדשה.

הוויכוחים שלפני[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודם לעליית מושבי העולים הראשונים התקיים בארץ דיון סוער בנוגע לעתיד העולים העתידים לבוא, דוד בן-גוריון דרש מהנהגת התנועות הקיבוציות לקחת תחת אחריותם את קליטת העולים וליישב אותם בקיבוצים ותיקים וחדשים. הנהגת הקיבוצים סירבה בכל תוקף באמירה שאורח חיים סוציאליסטי אינו יכול להיכפות על אדם ויש לתת הכשרה מקדימה לכל עולה המיועד להתיישבות שיתופית. לפי דרישות התנועות הקיבוציות היו יכולים להיקלט בקיבוצים ותיקים וחדשים כאלף עולים בשנה, מספר לא רלוונטי ביחס לרבבות העולים הצפויים.

כאשר נואש מהקיבוצים פנה בן-גוריון לתנועת המושבים אשר לאחר דיונים וויכוחים פנימיים בשאלת יכולתם של העולים להיקלט במסגרת שיתופית-חקלאית הסכימה לקחת על עצמה את קליטתם וארגונם של העולים במושבים חדשים הן מתוך אידאולוגיה ציונית והן מתוך שאיפה להגדיל את כוחה הפוליטי של התנועה אשר היוותה אז אחוז קטן מאוד מההתיישבות העובדת ונתפסה כזניחה ונחותה מהקיבוצים.

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושבי עולים רבים הוקמו על חורבותיהם של כפרים ערבים נטושים מתוך המחשבה על ניצול הבתים אשר נשארו עומדים על תילם בתור בתיהם הראשונים של המתיישבים כאשר במושבי עולים שהוקמו בשטח בתולי התגוררו המתיישבים בפחונים, בדונים ולעיתים באוהלים, העיקר ליישב את מרחביה החדשים של המדינה החדשה והוצאת רבבות העולים החדשים מן המעברות בהן שררו תנאי תברואה קשים, אבטלה ודכדוך. מהלך זה היה כדבריו של לוי אשכול (ראש מחלקת ההתיישבות דאז) שתי ציפורים במכה אחת ("שממת הארץ טומנת בחובה פתרון לשממת האדם").

על אף הכוונה להרחיב את התוצרת החקלאית של ישראל וכיבוש האדמה הועסקו המתיישבים במושבי העולים תחילה בעבודות שכירות כגון בניית בתיהם שלהם (על כך קיבלו משכורת נמוכה ממוסדות המדינה), הנחת קווי מים וסלילת כבישים מתוך כוונה לאפשר למתיישבים לכלכל את עצמם עד ביסוסו של המשק החקלאי.

מושבי העובדים בתחילת דרכם עברו משברים וטלטלות קשות, תשתיות לקויות כגון היעדר כבישים, ניקוז, תאורת רחוב וקווי מים בנוסף לגניבות ורציחות שהתבצעו על ידי מסתננים וקשיי הסתגלות פיזיים וחברתיים לחיי חקלאות ולמסגרת כפר שיתופי נתנו אותותיהם במתיישבים ויצרו גלי עזיבות לערים ובחזרה למעברות, מה שאילץ את תנועת המושבים ומחלקת ההתיישבות לצרף משפחות נוספות לעיתים מארצות מוצא שונות ובניגוד לדעת חברי המושב הוותיקים מה שיצר קשיים נוספים וכך הלאה.

העולים החדשים היו לרוב יוצאי עיר וחסרי כל ניסיון בחקלאות ובקיום מערכות מוניציפליות-חברתיות-קהילתיות וגויסו להקמת מושבים על ידי שליחי תנועת המושבים ותנועות התיישבות אחרות (הפועל המזרחי וכו'...) היישר מהמעברות ומארצות מוצאם לרוב בלי להבין לעומק את משמעות הבחירה להקים מושב ואת השלכותיה.

כדי לתמוך במהלך ההתיישבות קרא דוד בן-גוריון לבני המושבים הוותיקים (הכוונה לבני נהלל, כפר יהושע, כפר ויתקין וכו' ולא לתנועת בני המושבים) לעזוב את משקיהם לפרק זמן קצר ולשמש מדריכים מקצועיים וחברתיים לעולים החדשים. ההיענות לקריאתו זו, במסגרת תנועה ללא שם, הייתה דלה בתחילה כאשר רק חברי מושבים ספורים הסכימו לקחת על עצמם את התפקיד (וגם זה לזמן מוגבל) אך תפסה תאוצה בחלוף הזמן למרות שגם בשיאה לא הספיקה ואנשי מחלקת ההתיישבות נאלצו להביא מדריכים עירוניים ועוזבי קיבוצים כדי להשלים את המכסה הדרושה.

לעומת זאת, בשל מדיניות התכנון הממשלתית, רבים ממושבי העולים מוקמו באזורי ספר אסטרטגיים, כמו בגבול הצפון, בעמק בית שאן ובפרוזדור ירושלים (שהיה אז מוקף בגבול עם ירדן). במספר מקרים, נפגעו התושבים בחדירות מחבלים. מושבים אחרים מוקמו בנגב, הרחק מאפשרויות תעסוקה אלטרנטיביות למי מן התושבים אשר לא צולחת בידיו העבודה החקלאית.

העובדה שתושבי המושב היו במקרים רבים מהגרים מאותה מדינה (ואף לעיתים מאותו אזור) עיכבה לעיתים קרובות את השתלבותם בתרבות הישראלית; במקרים אחרים יושבו שתי קבוצות מתרבויות שונות (למשל, מושב חדיד שהוקם על ידי עולים מתימן אליהם צורפו עולים מרומניה) והדבר גרם למתיחות בין-תרבותית.

רבים ממושבי העולים סבלו (ואף סובלים היום) ממצוקות כלכליות וחברתיות בשל תנאים אלה.

מושבי עולים בתרבות הפופולרית הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המחזה "רכוש נטוש" של שולמית לפיד מתרחש במושב עולים במצוקה, שבו מתגוררת אם פרודה עם בנותיה ב"רכוש נטוש" שהותירו אחריהם פלסטינים שנפלטו מן הכפר שעמד בשטח המושב
  • בקומדיית ה"בורקס" "חכם גמליאל" (1973/4) שולט הרב שבכותרת ביד רמה על מושב עולים (ממוצא מזרחי) בפרוזדור ירושלים ומנסה להשיא את ביתו לתושב ירושלים (אשכנזי אמיד) המאורס לאחרת
  • סרטו של אריה להולה "השחר בוקע" הוא אחד הראשונים שעסק במושבי העולים

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דרכי למושב: קובץ / הוכן ונערך על ידי יוסף רובין,‫ תל אביב: תנועת מושבי העובדים בישראל, תשכ"ד 1964.
  • דבורה הכהן, הגרעין והריחיים: התיישבות העולים בנגב בעשור הראשון למדינה,‫ תל אביב: עם עובד, תשנ"ט 1998.
  • פרדי איתן, קרן אור- ילדות ונעורים במושב עולים, ספר ביוגרפי, הוצאת ידיעות אחרונות, 2004.
  • עופרה מצוב-כהן, במסלול ילדותה, סיפורה של שולמית, ילדה במושב עולים, תל אביב:גוונים, תשע"ב, 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]