לדלג לתוכן

שולמית לפיד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שולמית לפיד
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 9 בנובמבר 1934 (בת 90)
ב' בכסלו ה'תרצ"ה
בריטניהבריטניה תל אביב, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
עיסוק סופרת, מחזאית
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1965
בן זוג יוסף לפיד
צאצאים יאיר לפיד, מירב רוט עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 3 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שולמית לפיד (נולדה ב-9 בנובמבר 1934) היא סופרת ומחזאית ישראלית. כיהנה כיו"ר אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל ופרסמה ספרים (ביניהם ספרי ילדים), מחזות וסיפורים קצרים.

שולמית לפיד נולדה בשם שולמית גלעדי בתל אביב בשנת 1934, להֶלֶן, בתו של סוחר ביצים מטרנסילבניה,[1] ולדוד גלעדי, עיתונאי, סופר ומתרגם, שנמנה עם מייסדי העיתון "מעריב". בנערותה שהתה עם משפחתה באירופה כאשר אביה היה שליח "מעריב" בפריז. את שירותה הצבאי עשתה בוועדת שביתת הנשק, הודות לבקיאותה בשפות. למדה מזרחנות וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים.[2] בשנת 1959 נישאה ליוסף לפיד.[3] באותה שנה נסעה עם בעלה לארצות הברית בה הוא סייר והתמחה בעיתונות.[4] בשנים 1963–1966 התגוררה בלונדון כאשר בעלה שימש שליח "מעריב" בעיר. למשך זמן מה פעלה בשירות המוסד ולקחה חלק בפעילות חשאית.[5]

בשעות הפנאי שלה מגידול ילדיה, שלחה ידה בכתיבה. לקראת סוף 1966 החלה לכתוב ביקורות על ספרי ילדים בעיתון "מעריב".[6] יצירתה הראשונה שזכתה לפרסום הייתה המחזה "הירושה", שזכה בציון לשבח במסגרת חלוקת פרסי עידוד המחזה המקורי,[7] נרכש על ידי התיאטרון הקאמרי והוצג על ידו. בשנת 1969 פרסמה את ספרה הראשון, קובץ סיפורים בשם "מזל דגים", שיצא בהוצאת עקד.[2]

הספר הידוע ביותר של לפיד הוא "גיא אוני", המספר על נשות ואנשי העלייה הראשונה, מייסדי המושבה ראש פינה. ספר ההמשך, "חוות העלמות", עוסק בגיבורת "גיא אוני" ובגיבורות ובגיבורים נוספים, אנשי העלייה השנייה, שהיוו חלק מ"חוות העלמות" להכשרת נשים לחקלאות, סמוך לחוות כנרת. ספר אחר שלה, "כחרס הנשבר", עוסק בסוחר העתיקות מוזס וילהלם שפירא. את סיפור עלייתו וקליטתו של אביה בארץ ישראל, וכן את סיפור ילדותה בתל אביב של שנות השלושים והארבעים, תיעדה לפיד בספרה "ואולי לא היו", שיצא בשנת 2011. היא כתבה גם כמה ספרי ילדים, וכן את מילות השיר "רוזה מרציפן", שהלחין ושר שלמה גרוניך.

עיקר פרסומה בא מתחום הספרות הבלשית: היא היוצרת של "ליזי בדיחי", גיבורת שישה ספרי מתח. ליזי בדיחי היא כתבת במקומון באר שבעי בשם "הזמן דרום", ובכל ספר היא מתעקשת לעסוק בתעלומה בלשית שאיש לא הטיל עליה לחקור. הספר הראשון בסדרה, "מקומון", שיצא ב-1989, היה לאבן פינה בספרות הבלשית העברית, והצלחתו סייעה לקידום הסוגה הבלשית בעברית. בעקבות ספר זה באו חמישה ספרים נוספים, בהם פתרה בדיחי תעלומות שונות, תוך ש"היא מדדה ברגליה הגדולות מדי, ועונדת עגילים גדולים מדי", כמו שאוהבת שולמית לפיד לתאר אותה.

מחזות מפרי עטה שהוצגו: "הירושה", "רכוש נטוש", "מפעל חייו", "רחם פונדקאי" ו"הפלגות".

בתחילת שנות ה-80 הייתה חברת ועד באגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל.[8] בשנת 1983 כיהנה כמזכ"ל האגודה[9] ובשנת 1984 נבחרה ליו"ר האגודה[10] תפקיד בו כיהנה עד שנת 1987.[11]

בשנת 2014 התראיינה לפיד ל"ארכיון העתיד", מיזם תיעוד דור המייסדים של אנשי הרוח שהטביעו חותם משמעותי על התרבות הישראלית.[12]

ב-1996 זכתה לפיד בפרס ניומן. ב-2013 זכתה בפרס סטימצקי על ספרה "רכוש נטוש".

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שולמית לפיד היא אלמנתו של איש הציבור, העיתונאי וחבר הכנסת יוסף לפיד. לזוג נולדו שלושה ילדים: מיכל (נהרגה בתאונת דרכים ב-1984), יאיר[13] (לימים ראש ממשלת ישראל ה-14), ומירב רוט. לשולמית חמישה נכדים, ביניהם השחקנית נטע רוט.

לפיד התגוררה ב"בית מגורי העיתונאים", בניין בשכונת יד אליהו בתל אביב שבו התגוררו כמה עיתונאים בולטים, ובהם שבתי דון יחיא, יגאל לב ולוי יצחק הירושלמי.

בין ספרי הילדים מפרי עטה:

רומנים:

  • גיא אוני (כתר, 1982)
  • כחרס הנשבר (כתר, 1984)
  • אצל באבו (כתר, 1998)
  • חיבוק דב (בבל, 2002)
  • חוות העלמות (כתר, 2006)
  • ואולי לא היו (כתר, 2011)
  • טעות אנוש (כתר, 2012)[14]

סיפורים

  • מזל דגים (עקד, 1969)
  • שלוות שוטים (מסדה, 1974)
  • קדחת (יחדיו, 1979)
  • חלומות של אחרים (כתר, 2014)
  • אנתולוגיה: 16 סיפורים מאת סופרי המתח הגדולים בעולם (עם דרור משעני; אחוזת בית, 2024)[15][16]

סדרת ספרי ליזי בדיחי:

  • מקומון (כתר, 1989)
  • פיתיון (כתר, 1991)
  • התכשיט (כתר, 1992)
  • חול בעיניים (כתר, 1997)
  • פילגש בגבעה (כתר, 2000)
  • סוף עונת הלימונים (כתר, 2007)
  • פרפר במחסן (ידיעות ספרים, 2020)

מחזותיה שהוצגו בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביה:

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ יאיר לפיד, זיכרונות אחרי מותי סיפורו של יוסף (טומי) לפיד, ירושלים: הוצאת כתר, 2010, עמ' 143
  2. ^ 1 2 נילי, ב"מזל דגים", למרחב, 9 ביוני 1969
  3. ^ פרסום נישואין, שערים, 25 בינואר 1959
  4. ^ ראיון ופריו, מעריב, 17 ביולי 1959
  5. ^ אתר למנויים בלבד ענת מידן, ‏הסמויה, באתר "ידיעות אחרונות", 31 באוגוסט 2012 (הקישור אינו פעיל).
  6. ^ גיאוגרפיה לבבית, מעריב, 28 באוקטובר 1966
    משלגיה עד אמיל, מעריב, 13 בינואר 1967
    יהלום הפלאים בהר עזאזל, מעריב, 3 בפברואר 1967
  7. ^ הוענקו פרסי המחזה המקורי, דבר, 8 באפריל 1968
  8. ^ אגודה רוצה יושב ראש, מעריב, 18 בינואר 1984
  9. ^ מה קורא, כותרת ראשית, 29 בפברואר 1984
  10. ^ דורית לנדס, קורים דברים, מעריב, 22 באוגוסט 1984
  11. ^ מי יהיה יו"ר אגודת הסופרים?, מעריב, 10 באפריל 1987
  12. ^ שולמית לפיד, באתר ארכיון העתיד, ‏נלקח ב-4 ביוני 2024
  13. ^ שולמית ויוסף לפיד מודיעים, מעריב, 8 בנובמבר 1963
  14. ^ בר חיון, "טעות אנוש": לך דומייה תהילה?, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2012
  15. ^ שולמית לפיד ודרור משעני מציגים: 16 סיפורים מאת סופרי המתח הגדולים בעולם/ ביקורות וסקירות - אחוזת בית, באתר אחוזת בית, ‏19 במאי 2024
  16. ^ יונתן דה שליט, הבלש ואני: דרור משעני מדבר על המעבר לטלוויזיה והקשר בין הבלש למדרש היהודי, באתר ישראל היום, 13 ביוני 2024