מחברות עמנואל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תבליט מאיטליה במאה ה-14

"מחברות עמנואל" הוא ספר מאת עמנואל הרומי, משורר ובלשן יהודי איטלקי בן המאה ה-14, שבו נידונים נושאים מחיי המחבר ובני תקופתו, והוא משקף את החיים בניצני תקופת הרנסאנס. הספר מכיל דברי מוסר ולצדם הלצות, שירי קודש, שירי אהבה וחשק ודברי מדע. הספר הושפע מהשירה האיטלקית בת זמנו, וכלל גם, לראשונה בשפה העברית, שירים במבנה סונטה.

המחברת האחרונה, העשרים ושמונה במספר והנודעת מכולן, זכתה לשם "מחברת התופת והעדן", ומפרטת בין היתר את גורלם המר של החוטאים והרשעים לאחר המוות וכפי הנראה נכתבה זמן קצר לאחר ובהשראת הקומדיה האלוהית של דנטה אלגיירי.

כמה מדבריו של עמנואל הרומי מתוך "מחברות עמנואל":

  • "ודע כי חברת הנדיב מציאה גדולה והגונה, וחברת הנבל חרטה מגונה."
  • "ודימו החכמים בשכלם, העולם הזה לסולם, זה יורד בו וזה עולה."

היחס לספר בקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל אופיו עורר הספר מחלוקת בקהילה היהודית, ורבי יוסף קארו אסר בספרו "שולחן ערוך" לקרוא בו:

ספרי מלחמות (ודברי הימים של מלכי אומות העולם) וכן מליצות ומשלים של שיחת חולין כגון ספר עמנואל ואין צריך לומר דברי חשק אסור לקרותן בשבת ואפילו לעיין בהם בלא קריאה גזירה משום שטרי הדיוטות ואף בחול אסור משום מושב לצים אף אם כתובים בלשון הקודש ובדברי חשק יש עוד איסור אפילו כתובים בלשון הקודש שמגרה יצר הרע בעצמו ומי שחיברן ומי שהעתיקן ואין צריך לומר המדפיסן הם בכלל מחטיאי הרבים.

השפעה מאוחרת של "מחברות עמנואל"[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרת הספרות דבורה ברגמן, במאמרה "יחוס אבות של 'אלוף בצלות ואלוף שום'"[1], הציגה שלל הקבלות רעיוניות בין יצירתו של חיים נחמן ביאליק, "אלוף בצלות ואלוף שום", ובין המחברת השמונה-עשרה ב"מחברות עמנואל". כך, למשל, מתארת ברגמן את עלילת החלק השלישי של המחברת, הקרוי "הנדיב מקמרינו": "עמנואל, הגיבור הנודד, מתקבל בכבוד גדול בבית נדיב מסביר-פנים. הוא מבדר את הנוכחים ומרשים אותם בחוכמתו, מתכבד בסעודת מלכים, ויוצא לדרך לאחר פרידה נרגשת וחגיגית. במרכז ההתרחשות עומדת הסעודה, והיא זוכה לפירוט רחב". מבנה זה של הסיפור דומה מאוד למבנה סיפורו של אלוף בצלות ולמבנה סיפורו של אלוף שום.

לא רק במבנה הכללי, אלא גם באחדים מפרטי העלילה מתגלה זיקה בין שתי היצירות. דוגמה מובהקת לכך היא שאלת המארח לאורחו ב"מחברות עמנואל": "הלא חסרת דבר בבית הנכבד?" ותשובת האורח: "הדג והבשר טפל והשום והבצל והחציר עיקר", ובדומה לה שאלת המלך את אורחו ב"אלוף בצלות ואלוף שום": "הֶעָרְבָה לְךָ אֲרוּחָתִי הָפָּעַם?" ותשובתו המגומגמת של האורח, לפיה חסר בצל בתבשיל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דבורה ברגמן, "יחוס אבות של 'אלוף בצלות ואלוף שום'", ספר יצחק בקון: פרקי ספרות ומחקר, בעריכת אהרן קומם, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1992
P literature.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא ספרות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.