הצפרדעים

עטיפת הספר "הצפרדעים"

הצפרדעים (ביוונית: Βάτραχοι - באטראכוי) היא קומדיה יוונית שנכתבה ביוון העתיקה על ידי המחזאי אריסטופנס. הקומדיה הוצגה לראשונה בלנאיה, פסטיבל דיוניסוס שנערך בשנת 405 לפנה"ס.

תקציר העלילה

"הצפרדעים" מתאר את סיפורו של האל דיוניסוס, המאוכזב ממצב הטרגיקונים היווניים, בעודו מתאושש מההפסד בקרב ארגינוסאה. דיוניסוס נוסע להאדס במטרה להשיב את אאוריפידס מן המתים. הוא נוסע עם עבדו, קסאנתיאס. אריסטופנס יצר את דמות העבד כחכם יותר, חזק יותר, רציונלי יותר, זהיר יותר, ומנומס יותר מהאל. המחזה מתחיל (במטרה לשעשע את הצופים כבר עם תחילת הקומדיה) בקרב של בדיחות קרש - תחרות בה זוכה קסאנתיאס.

על מנת למצוא את הדרך אל הגיהנום (האדס) מבקש דיוניסוס עצה מאחיו למחצה - הרקולס אשר באחת ממטלותיו נסע לגיהנום על מנת למצוא את קרברוס שומר הגיהנום. דיוניסוס (השמן והנשי במראהו) מגיע אל הרקולס לבוש בסגנון הרקולס - לחלציו עור אריה ונבוט בידו. הרקולס צוחק על לבושו של דיוניסוס ומציע לו להגיע לגיהנום באחת משלוש דרכים: לשתות רעל, לתלות את עצמו או לקפוץ ממגדל. דיוניסוס מחליט לבסוף לבחור בדרך ארוכה אך בטוחה יותר - מסע באגם אכרון בסירתו של איש המעבורת כארון. כארון אוסר על קסנתיאס, בהיותו עבד, לשוט בסירה וקסאנתיאס נאלץ להקיף את האגם בהליכה.

בעוד דיוניסוס עוזר לכארון לחתור בסירה הוא שומע את הצפרדעים (על שמן קרוי המחזה) שרות:

בְּרֶק, אֱקֶקְס, קוֹאקְס, קוֹאקְס,

אנו ילדי ביצות ואגמים,

עתה מתעוררים,

מקהלותנו המלאה שרה,

עת מצלצלים החללים,

קולותינו הברורים שרים,

את השירים שאנו אוהבים,

קוֹאקְס, קוֹאקְס,

אנו שרים לניסיאן,

דיוניסוס, בנו של זאוס,

אנו שירם בלימנאה,

בו כולם שיכורים,

במסיבות כדי שיכר,

לקהל ההמונים,

הצועדים אל ההיכל,

בְּרֶק, אֱקֶקְס, קוֹאקְס, קוֹאקְס.

במהלך כל שיחתו של דיוניסוס עם כארון, מצטרפות הצפרדעים בשירתן, וכארון עונה להן. בהגיעם לחוף פוגש דיוניסוס את קסאנתיאס, אמפוסה מפחידה אותם, ומקהלה של רוחות מיסטיקנים של דיוניסוס פוגשת אותם.

לאחר מכן פוגשים דיוניסוס וקסאנתיאס את אאקוס ששוגה וחושב שדיוניסוס הוא הרקולוס בשל לבושו. אאקוס כועס על הרקולס שגנב את קרברוס, ועל כן מאיים לשלוח מפלצות לתקוף אותו. דיוניסוס המפוחד מחליף את לבושו עם קסאנתיאס, אולם אז מגיעה משרתת השמחה לראות את הרקולס ומזמינה אותו למסיבה של בתולות, וקסאנתיאס שמח להצטרף אליה. דיוניסוס מתעקש ששוב יחליפו בגדיהם על מנת שהוא ילך למסיבה, ואולם לאחר החלפת הבגדים שוב מופיעים שונאיו של הרקולס, ודיוניסוס דורש החלפת בגדים נוספת עם קסאנתיאס.

עם שובו של אאקוס, קסאנתיאס מציע לו לענות את דיוניסוס על מנת לבדוק אם הוא באמת הגנב, ומציע לו מספר שיטות עינוי. דיוניסוס המבוהל מודה מיד שהוא אל, אולם חוטף מספר מלקות בכל זאת.

לאחר מכן מוצא דיוניסוס את אוריפידס, שזה עתה מת, בוויכוח סוער עם אייסכילוס בשאלה מיהו הטרגיקן (המחזאי הטרגי) הטוב ביותר. דיוניסוס מתבקש לפסוק בשאלה, ונערכת תחרות בה כל טרגיקן מצטט ציטוטים ממחזותיהם ולועג לטרגיקון השני. אוריפידס טוען כי הדמויות במחזותיו טובות יותר כי הן לוגיות ודומות לדמויות אמיתיות. אייסכילוס טוען כי עדיפות דמויות הירואיות ואידאליות במחזה.

על מנת לסיים את הוויכוח מובאים מאזניים, וכל טרגיקן צריך להניח עליהם מספר שורות, כאשר "המשקל" שלהן יקבע את התוצאה. אייסכילוס זוכה, ודיוניסוס מחליט להשיבו לחיים במקום את אוריפידס.

לפני לכתו טוען אייסכילוס כי סופוקלס צריך לקבל את כיסאו ולא אוריפידס.

הקומדיה היוונית העתיקה

המחזה הצפרדעים עונה על כל מרכביה של הקומדיה היוונית העתיקה. למשל יש יסוד פנטסטי, הירידה לשאול במטרה לעלות ממנו את אוריפידס. המחזה מתרחש בזמן המלחמה בה אוריפדס מת.

המחזה הוא ארספואטי שעוסק בשאלות של מה היא קומדיה? מה הוא תיאטרון? אוריפדס עסק כבר בנושא זה בהבאקכות, מנקודת מבט טרגדית. כאן אוריפדס מציג את השאלה באופן קומי ששם דגש על הצדדים המגוחכים שבו. לכן דיוניסוס מוצג במחזה הזה כפחדן שעושה את צרכיו במכנסיים כשמופיעה מפלצת, שמן וטיפש.

חלק מהחגיגות שבהן הוצגו המחזות כמובן היו הפולחנים לדיונסוס. גם במחזה יש תזכורת למציאות שבה חיי הקהל. למשל מקהלת הצפרדעים שמקרקרת נמצאת בתחרות עם דיוניסוס, וכולם שם מקרקרים על הבמה. כדי להוסיף אלמנט קומי, הקולות של הצפרדעים לפעמים מתערבבים עם חיות אחרות (כלב, כבשה וכו').

היפוך קומי

הירידה אל השאול היא סיבה להתעסק במוות שאליו מיחסיים אנשים כטרגי, נתפס לרגע כקומי. יש הרבה היפוכים קומיים:

1. הרקלס מציע שיטות שונות של התאבדות לדיוניסוס. אלים לא יכולים למות, וברור שדיוניסוס לא יכול להתאבד מלכתחילה. המנייה של דרכי ההתאבדות נעשית באופן קומי במיוחד כשהן מוצגות למישהו כל כך פחדן.
2. המיקוח עם הגוויה. דיונסוס בשלב מסוים במחזה מתמקח על מחיר עם גוויה מתה כדי שתעביר את אותו וחפציו. המיקוח עם גוויה שכבר מתה מאוד קומית. יש כאן הד למוטיב של "העמידה על המקח לפני המוות", שמופיע במחזה אלקסיס של אוריפידס.
3. המקהלה בת השיט - במהלך השיט באגם מופיעה מקהלת הצפרדעים. למרות שקרקור הצפרדע לא נתפס כקול ערב או מרשים, הוא מוצג במחזה כשירה ערבה של מי שהמוזות אוהבות אותן. לבסוף דיונסוס מנצח את מקהלת הצפרדעים בזכות קולו הלא הערב.
4. דיונסוס תכנן להחזיר את אוריפדס אך לבסוף מחזיר לחיים את אייסכילוס

שבירת האשליה הדרמטית כקומי

1. יש התייחסות מפורשת אל הקהל כנוכח בתוך המחזה למשל קסנתיאס מצביע אל הקהל כאשר דיוניסוס שואל אותו האם הוא כבר ראה ”מי מן המכים את אבותיהם או נשבעים לשקר”, וקסנתיאס מצביע בתגובה על הקהל. הוא עושה את אותו דבר כשהוא אומר ”הטובים הם מיעוט, כמו כאן”. כך גם הפנייה של דיוניסוס לכוהן היושב בקהל כדי שיגן עליו. ”אתה לא רואה אף אחד” ושוב הוא מצביע לקהל.
2. התחרות בין דיונסוס לצפרדעים מזכיר את הפסטיבל שבו מופיע המחזה.
3. התחרות בין המשוררים אייסכילוס ואוריפדס מזכיר את הפסטיבל שבו מופיע המחזה.

פרולוג

בפרולוג מוצגות בדיחות ממגוון משלבים, חלקן מאוד נמוכות וגסות אך מצד שני מודה בעצמו כי הוא משתמש בבדיחות שחוקות אלו. בנוסף יש בדיחות מתוחכמות, חלקן משולבות במשחקי מילים ולשון.

נושא המחזה

המחזה עוסק על משוררי הטרגדיות הגדולים, אייכלוס, אוריפדס וסופוקלס, תוך תחושה שתקופת הזוהר מאחורינו. על ערכן האמנותי של יצירותיהם, על סגנון כתיבה ועל תכנים. למרות העיצוב הקומי כבר בתחילת המחזה עולים ערכים אסתטיים של בני התקופה. כבר בהפנייה להרקלס בבקשה לעזרה, לרדת לשאול, מתייחסת למשוררים הגדולים ושאלות ההערכה הספרותית. למשל הרקלס מציין את קיומם של משוררים פטפטנים ואילו דיוניסוס משתוקק למשורר המשמיע ביטויים נועזים.

הבדיחות על הערגה

דיוניסוס מספר שהוא נתקף בפאתוס (יוונית: Πόθος, מילולית :כמיהה, ערגה) לאסתטיקה של אוריפס ואין לו שליטה עליה. כביכול קסאנתיאס חושב שמדובר על ארוס. בורותו היא צחוק לקהל שמבין כי הוא אינו מבדיל כמיהה לארוס. לכן קסאנתיאס מתחיל בסדרת שאלות בניסיון להבין את האובייקט המיני, האם מדובר על אישה, גבר או נער. האובייקט האחרון הוא קלייסנתנס. אין אנו יודעים מי היה קלייסתנס, אבל מאחר שהוצעו כבר האובייקטים אישה, נער וגבר, מניחים כי מדובר על הומוסקסואל פאסיבי. ההנחה הזו מתחזקת בשורות 422-427, שם המקהלה מתארת את קלייסתנס כמקונן על אהובו. בעת הקינה הוא תולש את שער אחוריו שהיה טקטיקה בה השתמשו הומוסקסואלים פסיביים כדי להיראות יותר מושכים ולהידמות לנערים. בנוסף, קינתו של קלייסתנס היא על אהובו Sebinos Anaphlustios מהשורש binein ("לזיין") ו-anaphlan ("להעמיד (זין)"), כלומר קלייסתנס מקונן על מות אהובו האקטיבי.

מוטיב ההתחפשות

דיונסוס מתחפש להרקלס בשביל לרדת לשאול ולאורך כל המחזה מחליף את תפקידו עם עבדו קסנתיאס (שהופך ל"קסנתיהרקלס"). כאן המוטיב מופיע באופן קומי (בניגוד לטרגדיה, "הבאקכות", שם התחפשות מרמזת על גורלך המר). זה תזכורת ל"תאומים", הוא בדרך כלל מייצג קומי.

התפיסה של העולם הבא

העולם הבא מוצג במחזה כמקום שבו החוטאים מקבלים עונש בהקבלה לנצרות. ההבדל הוא שהיוונים האמינו כי אדם מקבל עונש רק כאשר הוא פוגע בכבוד האלים, אבל השאול עצמו הוא מקום של הנשמות, ללא עונש. בנוסף יש דיספרופורציה לחומרת העונש כאשר אין הבחנה בין עונש זניח לחמור. למשל, הכאת הורים או שבועת שווא, גוררת את אותו עונש כמו גניבה ספרותית. גם כאן מופיעה השאלה של המצוינות הספרותית והקלון הכרוך בחוסר מקוריות. רעיון של חוסר דיספרופורציה זו חוזר בכניסת המקהלה שנכנסת בסוד המיסטריות, ודורשת לסלק מקרבה הן את מי שמפלג את המדינה ואינו נוח לאזרחים והן את מי שנהנה מבדיחות שלא בעיתן. כלומר המקהלה מקבילה בין עבירות של לקיחת שוחד, הברחה ובגידה לבין המלכלך את מזבחות היקטי השר במקהלות הדיתיראמבים.

הוויכוח בין אייסכילוס ואוריפידס

הדיון בין אייסכילוס ואוריפידס פונה משאלה אסתטית (הגעגוע לאוריפדס) לדיון על מוסר. סופוקלס מוכן לוותר על התחרות לטובת אייסכילוס, אך מנגד הוא מאוד מסורי ולכן אם אוריפידס ינצח הוא ייאבק בו עד הסוף. עוד בטרם מופיעים המחזאים יש מבוא למריבה ביניהם באמצעות דבריו של העבד המשוחח עם קסנתיאס. אוריפידס, המשורר שאליו כמהה דיוניסוס מוצג כתככן, שנוא נשים, הקהל שבפניו הוא מופיע בשאול הוא קהל של פושעים והאומנות שלו היא אומנות רטורית-סופיסטית של טיעונים מנוגדים והיגיון מפותל.

הממדים הקומיים של התחרות

1. התחרות מוצגת כניתנת לאמידה בצורה מדויקת, באמצעות סרגלים ומדי נפח למילים.
2. דיונוסוס נבחר לשופט מגוחכת לאור האופן שבו הוא הוצג עד כה. אם כי בתור האל האחראי על התיאטרון הוא בהחלט השופט המתאים.

הטיעונים

בשני המקרים המשוררים תופסים עצמם כמחנכים. טענות אוריפידס:

1. אוריפידס מציג את עצמו כמי שעשה "דיאטה" לטרגדיה של אייסכילוס לדעתו יש כובד במחזות אייסכילוס בגלל אורך שירי המקהלה, מילים ארוכות והתחכום התיאורי המוגזם. הוא במקומו מציג את דבריו בבירור ואינו חוזר על מילים ללא צורך.בנוסף, מאחר שהניסוח כה לא ברור, הפרוש המתקבל הוא הפוך ממה שאייסכלוס התכוון.
2. חינוך לאסתטיקה ותחכום לשוני - חינך את הקהל לטעם אמנותי חדש, הפך את הקהל רגיש לחידודי לשון סופיסטיים מצד אחד, ומנגד חשדן ומתוחכם.
3. הכניס למחזות נושאים יומיומיים, שאפשרו לקהל להבין אותם.
4. חינך את האזרחים להיות טובים יותר.

אייסיכילוס תוקף את אוריפדס שהטרגדיות של אוריפדס השחיתו את העם

1. טוען כי אוריפידס הפך נשים לתאוות למין.
2. כאשר אוריפידס טוען שלא בדה אלא תיאר את המיתוס, אייסכילוס טען כי תפקיד המשורר הוא להסתיר את הרוע ולהציג אך ורק את הטוב.
3. חנך עבדים למרוד בעשירים
4. ביקר את המקצבים החדשניים והקשים לשמיעה. אוריפידס היה חלק מהמוזיקה החדשה שנתפסה בידי היוונים כחדשנית ובלתי נסבלת. הדיון על כך מוצג אצל פלוטארכוס.

התחרות האחרונה היא תחרות שקילת המילים על מאזניים. אייסכילוס מנצח בה, וכך גם במאבק. לא באמת ברור למה אייסכילוס ניצח, ובסופו של דבר הוא זה שעולה חזרה מן השאול עם דיוניסוס, כאשר דיוניסוס בכלל ירד לשאול כדי להביא משם את אוריפידס. זה משאיר את השאלה פתוחה, השופט פה הוא גם טיפש, גם גרגרן וגם שרירותי, ולכן צריך לקחת בעירבון מוגבל את הניצחון של אייסכילוס, אולי אנחנו אמורים להבין מכך שדווקא אוריפידס היה אמור לנצח.

עיבודים מודרניים

המחזה עובד למחזמר בשם הצפרדעים בשנות ה-70, כאשר דמותו של אוריפידס הוחלפה בדמותו של ג'ורג' ברנרד שו ואייסכילוס הוחלף בויליאם שייקספיר. מחזמר נוסף הועלה בשנת 2004 בברודוויי למוזיקה של סטיבן זונדהיים בכיכובם של נתן ליין ורוג'ר בארט.

תרגומים

תרגומים לעברית

• אריסטופנס. אחת עשרה קומדיות. מתורגמות מן המקור היווני על ידי יצחק זילברשלג. ירושלים-תל אביב, הוצאת "מסדה", תשכ"ז. 2 כרכים.
• אריסטופנס. הצפרדעים. תרגום: זיווה כספי. ירושלים, מאגנס, 1996.
• אריסטופנס. הצפרדעים. מיוונית: אהרון שבתאי. תל אביב, הוצאת שוקן, 1997.

תרגומי הקומדיה לאנגלית

• צ'ארלס קאבנדיש קליפורד, 1848 - טקסט מלא.
• בנג'מין רוג'רס, 1924 - טקסט מלא.
• ארתור ווי, 1934.
• ריצ'מונד לטימור, 1962.
• דייוויד בארט, 1964.
• מתיו דילן, 1995: טקסט מלא.
• איאן ג'ונסטון, 2003: טקסט מלא.
• סטפן קילן, 2006.
• ג'ורג' תיאודוריס, 2006: טקסט מלא.
• מתרגם לא ידוע: טקסט מלא.

הקומדיה ביוונית

• הקומדיה ביוונית.