אוריפידס

אוריפידס
Εὐριπίδης

לידה	שנות ה־80 של המאה ה־5 לפנה״ס סלמיס, יוון
פטירה	העשור הראשון של המאה ה־4 לפנה״ס פלה, מוקדון
מדינה	אתונה העתיקה
שפות היצירה	יוונית עתיקה
סוגה	טרגדיה יוונית
יצירות בולטות	אלקסטיס, איון, איפיגניה בטאוריס, איפיגניה באאוליס, הקיקלופ, אורסטס, מדיאה, רזוס, נשות טרויה, היפוליטוס, הרקלס, הבאקכות, אנדרומאכה, מבקשות החסד, הקובה, אלקטרה, הלנה, ילדי הרקלס, הנשים הפיניקיות
צאצאים	אוריפידס הצעיר

תבליט מהמאה ה-1 לפנה"ס או המאה ה-1 מסמירנה המתאר את אוריפידס יושב ואישה מגישה לו מסכת תיאטרון כשמעליה מופיעה הכתובת ביוונית עתיקה: סצנה ומאחורי אוריפידס עומד על פודיום דיוניסוס, מוצג במוזיאונים לארכאולוגיה של איסטנבול

אֶוּריפִּידֶס (ביוונית עתיקה: Εὐριπίδης) ‏ 480 עד 406 לפנה"ס בקירוב, היה אחד משלושת המחזאים הטראגיים הגדולים באתונה העתיקה, יחד עם אייסכילוס וסופוקלס והצעיר מביניהם. אוריפידס הכניס שינויים רבים בצורה ובסגנון של הדרמה היוונית.

חייו

אורפידס נולד בסלמיס. שם אמו היה קְלייטוֹ, ושם אביו מְנֵסַרכוּס או מְנֵסַרכִידֶס. סיפור מסורתי טוען כי קלייטו התפרנסה ממכירת עשבי תיבול בשוק; מחבר-הקומדיות אריסטופאנס מצא שהדבר משעשע, והשתמש בו בקומדיות רבות. עם זאת, ישנן עדויות רבות לפיהן משפחתו של אוריפידס הייתה אמידה למדי, ולא הייתה זקוקה להכנסה מסוג זה.

על-פי מקורות קדומים, חיבר אוריפידס מעל 90 מחזות, אשר מהם שרדו 18 עד ימינו (כיום מקובל לחשוב כי המחזה "רזוס" נכתב בידי אחר). ממרבית המחזות האחרים שרדו קטעים, חלקם ארוכים למדי. מספר המחזות מאת אוריפידס ששרד גדול יותר מזה של אייסכילוס וסופוקלס גם יחד, בין השאר בשל השתמרות מקרית של כתב-יד שהיה כנראה חלק מאוסף מלא של יצירותיו.

אוריפידס חידש שני חידושים בדרמה היוונית: הראשון הוא ה"פרולוג", מעין הקדמה למחזה שמטרתה להקל על הצופים את הבנת ההתרחשויות שעל הבמה; השני הוא ה"אפילוג", כלומר הסיום, הנקרא גם "דאוּס אקס מַכינָה" (=האל מתוך המכונה), הואיל ובסוף המחזה היה מופיע על הבמה שחקן מחופש לאחד האלים ופותר את הבעיות שנוצרו תוך כדי מהלך העלילה. נוסף למחזות שהתבססו על המיתולוגיה היוונית, כתב אוריפידס גם על האדם וסבלו, ולעיתים קרא ביצירותיו למרד באלים על החלטותיהם השרירותיות. עקב כך נחשב אוריפידס למחזאי נועז בזמנו, וברבים ממחזותיו מתואר המאבק המתחולל בנפשם של הגיבורים בין יצריהם לבין חוקי המוסר ומצפונם-הם.

כמעט ואין עדויות על חייו הציבוריים של אוריפידס, למעט מעורבותו בתחרויות דרמה. יש יסוד להאמין כי נסע לסיציליה שבאיטליה בשליחות דיפלומטית, אולם אם השתתף בפעילויות פוליטיות או ציבוריות אחרות במהלך חייו, הרי שלא שרד כל מידע על כך. ממחזותיו ברור שהיה ספקן מאוד בנוגע לדת היוונית, ועל-פי המסורת התרועע עם סופיסטים שונים וגם עם סוקרטס. הייתה לו אשה בשם מֶליטוֹ, והיו להם שלושה בנים.

אוריפידס התחרה בפסטיבל הדרמה האתונאי הידוע (חלק מחגיגות ה"דיוניסיה הגדולה"), החל משנת 455 לפנה"ס, שנה לאחר מותו של אייסכילוס; בשנה זו הגיע למקום השלישי. הוא לא זכה במקום הראשון לפני שנת 441 לפנה"ס, ובמהלך חייו לא זכה יותר מארבע פעמים. בהשוואה לאייסכילוס, שזכה 13 פעמים, וסופוקלס, שזכה 18 פעמים, אוריפידס היה המוערך פחות שבחבורה.

אוריפידס היה יעד תדיר לעקיצותיו של אריסטופאנס. הוא מופיע כדמות במחזות "האכארניים" ו"חג הנשים", ובאופן הבולט ביותר ב"הצפרדעים", שבו האל דיוניסוס יוצא למסע אל האדס (השאול) כדי להשיב את אוריפידס מעולם המתים. לאחר ויכוח על אמנות הטראגדיה בין אוריפידס לאייסכילוס, מעדיף דיוניסוס להעלות עמו את אייסכילוס.

התחרות האחרונה שבה השתתף אוריפידס באתונה הייתה בשנת 408 לפנה"ס, וזמן קצר לאחר מכן הוא עזב את העיר בהזמנתו של ארכלאוס מלך מוקדון, ונשאר עמו במוקדון. למרות שעל-פי המסורת עזב את אתונה כשהוא מריר בשל הפסדיו, אין ראיות של ממש לטענה זו. הוא נפטר במקדוניה בשנת 406 לפנה"ס, ולאחר מותו פרסומו האפיל על זה של אייסכילוס וסופוקלס גם יחד. על-פי מסורת לא אמינה, הוא נקרע למוות בידי כלבי ציד.

הקלאסיקונים הצרפתים העריצו את יצירתו של אוריפידס. "הבאקכות", "נשות טרויה", ו"מדיאה" נחשבות לנשגבות שביצירותיו.

מחזות מאת אוריפידס

1. "אורסטס" - כנראה מ-408 לפנה"ס
2. "אִיוֹן" -414 לפנה"ס
3. "איפיגניאה באאוליס" - פורסם לאחר מותו, ב-405 לפנה"ס; מקום ראשון (יחד עם "הבאקכות")
4. "איפיגניאה בטאוריס" -414 לפנה"ס
5. "אלקטרה"
6. "אלקסטיס" - 438 לפנה"ס
7. "אנדרומאכה" - 425 לפנה"ס
8. "ילדי הרקלס" - 430 לפנה"ס
9. "הבאקכות" - פורסם לאחר מותו, ב-404 לפנה"ס; זכה במקום ראשון (יחד עם "איפגניאה באאוליס")
10. "היפוליטוס" - 428 לפנה"ס, מקום ראשון
11. "הלנה" - כנראה מ-412 לפנה"ס
12. "הנשים הפיניקיות" - 410 לפנה"ס
13. "הֵקאבֵּה" - 424 לפנה"ס
14. "הרקלס" - 416 לפנה"ס
15. "מבקשות החסד" - 423 לפנה"ס
16. "מדיאה" - 431 לפנה"ס, מקום שלישי
17. "נשות טרויה" - 415 לפנה"ס, מקום שני
18. "הקיקלופים" (מחזה סאטירים, לא טראגדיה)
19. "רזוס", מחזה מזויף ששויך לו בטעות)
20. "אנטיופה" - בערך 410 לפנה"ס
21. "אוגה (מחזה)" - טרגדיה יוונית שגרסה בסיסית בלבד שלה הגיעה לידינו.

יצירות אוריפידס שתורגמו לעברית

מתוך מחזות אלו, המחזות הבאים תורגמו לעברית בידי אהרן שבתאי, וראו אור בהוצאת שוקן:

• אורסטס
• איון
• איפיגניה באאוליס
• איפיגניה בארץ הטאורים
• אלקטרה
• אלקסטיס
• אנדרומאכה
• הבאקכות
• היפוליטוס
• הלנה
• הקבה
• הקיקלופ
• הרקלס
• ילדי הרקלס
• הנשים הפיניקיות
• מדיאה
• נשי טרויה
• מבקשות החסות

המחזות "נשות טרויה", "מדיאה" ו"הבאקכות" תורגמו לעברית בידי אהרן קמינקא, בספר "טראגדיות נבחרות".

שמעון בוזגלו תרגם את המחזות הבאים של אוריפידס:

• נשות טרויה, תחת השם "הנשים מטרויה", אור-עם, 2011.
• הקבה, אור-עם, 2011.
• מדיאה, אור-עם, 1999.
• מדיאה, ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים, 2018.
• איפיגניה באוליס, אבן חושן, 2009.

עיבודים

• עיבוד של ז'אן-פול סארטר ל"נשות טרויה" תורגם מצרפתית לעברית בידי אלי מלכא וראה אור בהוצאת כתר, 1983.
• דן מירון עיבד את "אלקטרה".
• חנוך לוין יצר גרסה משלו (שהאלים נעדרים ממנה) ל"נשות טרויה", בשם הנשים האבודות מטרויה.
• יגאל עזרתי תרגם ועיבד את "איפיגניה באאוליס", בהוצאה עצמית, 1985.

קישורים חיצוניים

• אוריפידס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

• אוריפידס, ברשת החברתית Goodreads
• כתבי אוריפידס בפרויקט בן-יהודה
• יצחק לאור, "אבא, אתה שוחט אותי", באתר הארץ, 8 באוגוסט 2007
• יצחק לאור, העולם רחב ואנשים רבים סביר ששמם זהה, באתר הארץ, 13 באפריל 2011
• יואב רינון, הלנה הכפולה, באתר הארץ, 15 באפריל 2011
• תרגום מלא של איפיגניה באוליס, באתר של שמעון בוזגלו
• תרגום מלא של הנשים מטרויה, באתר של שמעון בוזגלו
• תרגום מלא של הקבה, באתר של שמעון בוזגלו
• המבוא והפתיחה למדיאה, באתר של שמעון בוזגלו
• יעל רנן, ספרות המערב: איפיגניה באאוליס 2.1
• יעל רנן, ספרות המערב: מדיאה 2.5
• אוריפידס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אוריפידס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי אוריפידס בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• אוריפידס (480-406 לפנה"ס), דף שער בספרייה הלאומית