קשירה רפואית – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־19:13, 23 בינואר 2020

קשירה רפואית שיטה טיפולית פסיכיאטרית להשלטת משמעת ולהרגעת מטופלים המסוכנים לעצמם או לאחרים המוכרת בבתי חולים פסיכיאטריים עוד מימי הביניים.

אופן הטיפול

חדר הקשירה הוא בדרך כלל חדר מבודד, ומלבד החפצים הנדרשים לקשירה עצמה הוא ריק. במהלך הקשירה נקשרים שניים או יותר מגפיו של החוסה אל מיטה מיוחדת. במהלך הקשירה תנועתו של הנקשר מאד מוגבלת והוא איננו כמעט יכול לזוז במהלך כל הקשירה.

על פי הנחיות משרד הבריאות אין לקשור חולה מעל לארבע שעות, ואם יש צורך בקשירה ארוכה יותר, דבר הקורה לעיתים, חייבת להיות בדיקה מחודשת בתום כל 4 שעות של מצבו הפיזי והנפשי של הנקשר. החוק הקיים כיום מאפשר גם קשירות לפרקי זמן ממושכים אף מעל 24 שעות (דבר הכרוך באישור מנהל בית החולים).

האדם הרשאי להורות על קשירה הוא פסיכיאטר או רופא אחר. גם אחות יכולה להורות על פעולה זו - במקרה ששני אלו לא נמצאים והצורך בקשירה הוא דחוף, אך למשך עד 30 דקות ולאחר מכן הדבר טעון באישור רופא.

עוד על פי הנחיות משרד הבריאות, נאסר כי קשירה תעשה עקב הסיבות הבאות: כאמצעי ענישה, כאמצעי חינוכי, כאמצעי לעיצוב ההתנהגות, כאמצעי הרתעה באלימות מילולית, כאמצעי לטפל באי שקט שאינו מסכן את המטופל או את סביבתו, בסירוב למלא הוראות, בסירוב ללקיחת טיפול תרופתי, באי הסכמה לאשפוז, במחסור בכוח אדם במשמרת, וכאמצעי שליטה ליצירת משמעת בקרב המטופלים.

על פי ההנחיות בכל מצב בו ניתן הדבר, יש להעדיף בידוד (סגירה בחדר מבודד וחסר גירויים כמו חדר הקשירה, אך ללא קשירה).

לאחרונה מצטמצם השימוש בחדרי קשירה (איזולאטור) לאור ההבנה כי דרך זו הולכת ונעשית טאבו בחברה המערבית, וישנה מחלוקת האם הקשירה מועילה למטופל או מזיקה למצבו. כך למשל פורסמו בשנים האחרונות בתקשורת הישראלית, לראשונה, מקרים חריגים של ניצול לרעה על ידי הפסיכיאטרים של שיטת הרגעה זו.