מייק טרנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מייק טרנר
Michael Turner
Miketurner01.JPG
מייק טרנר בעת הרצאה בבצלאל
לידה 28 בנובמבר 1940 (בן 78)
High Wycombe, בריטניה
שנות הפעילות החל משנות ה-60
פרויקטים ידועים
  • שיקום ושחזור אתרים ארכאולוגיים
  • המרכיב העיצובי של הביוספרה המוצעת לשפלת יהודה
  • עיצוב מדיניות שימור וגובה הבניה בירושלים

מייק (מייקל) טרנר (נולד ב-28 בנובמבר 1940, כ"ז בחשוון תש"א), אדריכל, מחלוצי ומובילי תחום השימור והאורבניות בארץ, פרופ' בתוכנית מוסמכים באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים, ראש הקתדרה של אונסק"ו בעיצוב אורבני ולימודי שימור, משמש יועץ בינלאומי מיוחד לאונסק"ו בנושאי מורשת ותרבות. במסגרת כהונתו כיו"ר הוועדה הישראלית למורשת עולמית, הוביל, בשיתוף אחרים, להכרזה הראשונה של שבעה אתרי מורשת עולמית בישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרנר, יליד הממלכה המאוחדת, למד אדריכלות בבית הספר לאדריכלות ברטלט באוניברסיטת לונדון (Bartlett School of Architecture, University College, London), עלה ארצה בשנת 1965 ומאז מתגורר בירושלים.

מאז עלייתו לישראל ועד שנת 1983 עבד במגזר הציבורי. תחילה במשרד הפנים כמנהל המחלקה לתכנון מפורט בה הכין תוכנית מתאר לעיר אילת וכמרכז הפרויקט לתכנון מרכז העיר ירושלים, ובהמשך בעיריית ירושלים כמנהל היחידה לתכנון אורבני. בשנת 1975 הקים וניהל את היחידה העירונית לאיכות הסביבה, הראשונה מסוגה בארץ. במסגרת תפקידו כמנהל היחידה פעל להכללת האדריכלות בתחום הסביבתי ולשיפור הנוף העירוני, בין השאר בדמות הקמת מדרחוב בן-יהודה בירושלים שהיה ראשון לזמנו. לאחר 18 שנים בשירות הציבורי פתח בשנת 1983 משרד אדריכלות ותכנון פרטי בדגש על תכנון אורבני ושימור אתרים. מאז עלייתו מעורב בתכנונה, שימורה ועיצובה של העיר ירושלים, הן במישור המקצועי והן במישור האקדמי, בד בבד עם הובלתו את תחום השימור הבינלאומי, כמתווה דרך בארץ ובעולם.

נשוי לשולמית פארן, אב לשלושה וסב לשמונה.

אקדמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1975 ועד היום פעיל טרנר כחבר סגל של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים. במסגרת האקדמיה ערך מאות קורסים, סמינרים וסדנאות בנושאי עיצוב עירוני, שימור ותהליכי תכנון אורבניים. מבין תפקידיו בבצלאל ניתן למנות את ההקמה וריכוז התוכנית לתואר שני בעיצוב אורבני[1] (2009-2014), ריכוז הרשות המחקר וחדשנות (2013–2016) חברות בסנט ובוועדות אקדמיות שונות כמו גם יו"ר איגוד חברי הסגל. מאז 2004 מכהן כראש הקתדרה של אונסק"ו ללימודי עיצוב אורבני ושימור.

במשך שלושים שנה היה נספח (adjunct) בפקולטה למדעים של האוניברסיטה העברית בחיבור התכנון הפיזי עם איכות הסביבה ושימש מרצה אורח ובוחן חוץ בפקולטה לארכיטקטורה של הטכניון בחיפה. כיהן כפרופסור אורח באוניברסיטה של קולומביה הבריטית בקנדה (University of British Columbia), במחלקה לתכנון ועיצוב של אוניברסיטת (University of Colorado) קולורדו והעביר הרצאות אורח בתחום מומחיותו בעשרות אוניברסיטאות, כנסים ופורומים בינלאומיים, ופרסם מאות מאמרים מקצועיים בנושאי שימור ותכנון אורבני.

בין הגופים המקצועיים והציבוריים בהם שימש נכללים וועדת המשנה לשימור של המועצה הארכאולוגית הישראלית, יו"ר ועדת הבדיקה של המועצה להשכלה גבוהה בתחום ארכיטקטורה, חינוך ושימור, חברות בוועד המנהל של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל וחבר עד היום בוועדת הקולוקוויום האנגלו-ישראלי[2].

תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הפרויקטים הפיזיים המשמעותיים אותם תכנן טרנר בארץ כלולים שיקום ושחזור אתרים ארכאולוגיים, ביניהם: הגן הארכאולוגי הכותל הדרומי בירושלים, המצודות הצלבניות מונפורט, אפולוניה והתיאטרון הרומי בשוני המשמש להופעות עכשוויות מתוך תפיסתו את השימור כאל החייאת המורשת הפיזית כחיבור בין זמנים. מבין הפרויקטים האורבניים החשובים בניהולו נכללים המרכיב העיצובי של הביוספרה המוצעת לשפלת יהודה, עיצוב מדיניות שימור וגובה הבניה בירושלים, התכנון הפיזי של התוכנית האסטרטגית לעיר ירושלים ותכנון מפורט לעיר העתיקה בירושלים.

אונסק"ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Keynote lecture at the 2nd European Congress - European Cities and their Heritage in Berlin 2016'Faces of History in European Cities'

במישור הבינלאומי משמש טרנר משנת 1995 כיועץ מיוחד של אונסק"ו בנושאי מורשת ותרבות. בשנת 1999 כשישראל חתמה על האמנה של אונסק"ו למורשת, נתמנה ליושב-ראש הראשון של הוועדה הישראלית למורשת עולמית במסגרת הוועד הישראלי לאונסק"ו שבמשרד החינוך. פרופ' טרנר כיהן כיו"ר הוועדה מראשיתה בשנת 1999 ועד 2011 בה הופסקה כהונתו[3]. בתפקידו זה תרם לחיבור מסמך העמדה של אונסק"ו בנושא אדריכלות בת זמננו בסביבות היסטוריות וכן להגדרת מונחים בעלי ערך מקצועי אוניברסלי יוצאי דופן.

במסגרת כהונתו כיו"ר הוועדה הישראלית, הוביל, בשיתוף אחרים, להכרזת שבעת אתרי המורשת העולמית ראשונים בישראל: גן לאומי מצדה (2001), העיר העתיקה של עכו (2001), תל אביב העיר הלבנה (2003), דרך הבשמים ערי המדבר בנגב (2005), התלים המקראיים - מגידו, חצור ובאר שבע (2005), אתרי הבהאיים (2008), נחל המערות (2012). הכרזות אלה הביאו להכרה בחשיבותה של ישראל בנוגע לאתרי מורשת עולמית.

במהלך 2005 נבחר על ידי מדינות חברות אונסק"ו להיות חבר הוועדה העולמית למורשת עולמית ובשנת 2008 כסגן יו"ר הוועדה. טרנר מוביל את ההכרה בשימור המורשת האורבנית כולל הכנת מסמכים בין-לאומיים המהווים את אבני היסוד של ההנחיות המקצועיות בעולם בנושא, כשהוא מלווה את ההמלצות של אונסק"ו בנושא הנוף האורבני ההיסטורי Historic Urban Landscape.

פעילותו במשך מעל שני עשורים באונסק"ו כוללת ייעוץ לתכנון במאות אתרי שימור מסביב לעולם, בין היתר באתר מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו, אי מוזמביק, הכנת מצאי תרבותי באתיופיה ודיונים על שחזור פסלי הבודהות בעמק באמיאן (אנ') באפגניסטן. במסגרת היותו יועץ מיוחד לאונסק"ו מלווה טרנר מפגשי מומחים בינלאומיים, מעורב בסיוע בתחומי חינוך, עיצוב אורבני ושימור ומקדם את הדיון על נופים עירוניים היסטוריים ועל מסמך נארה 20+(אנ').

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים היה טרנר מעורב בפרויקטים מחקריים בינלאומיים רבים. כחבר בקבוצה ישראלית-פלסטינית-ירדנית משותף, הכין ב-1997 את דו"ח 'ידידי המזרח-התיכון EcoPeace'[4] ליצירת השמורה הביוספרית של ים המלח והנוף התרבותי של עמק הירדן לשם הגשה לארגון אונסק"ו להכרזה כאתר בינלאומי.

במישור האירופי, בשנת 2002, שימש כחבר מוביל בפרויקט TEMPER בתוכנית המורשת 'יורומד- EuroMed'. פרויקט אקדמי בינלאומי זה בוחן הדרכה, חינוך, ניהול ותכנון של אתרים פרה-היסטוריים בארץ ומסביב לאגן הים התיכון בכלל ומעורבים בו צוותים מבריטניה, מלטה, טורקיה, יוון וישראל.

בין השנים 2010–2006 שימש טרנר כמתאם הישראלי בתוכנית שותפות לשלום של האיחוד האירופי PUSH[5] לקידום מורשת משותפת, עם אוניברסיטת אל קודס ועם החברה הירדנית לפיתוח בר קיימא. במסגרת פורום ירושלים-ברלין, יוזמה של מכון ירושלים לחקר ישראל והמרכז הפלסטיני לשלום ולשיתוף פעולה בינלאומי IPCC, השתתף טרנר במחקר בין צוותים מקצועיים ואקדמיים לקדם שלום בר-קיימא[6].

במסגרת התוכנית השביעית של האיחוד האירופי כמתאם האקדמיה בבצלאל, טרנר היה השותף המוביל בפרויקט לתכנון מקומות אורבניים בטוחים יותר Designing Safer Urban Spaces'[7]' בשיתוף עם שמונה אוניברסיטאות אחרות.

טרנר ייצג את בצלאל בפרויקטים של TEMPUS מטעם האיחוד האירופי, במסגרת מחקר עם חוקרים מאירופה, ישראל והרשות הפלסטינית על יישום תהליך בולוניה.

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המפגש הראשון של 'ועדת ירושלים' The Jerusalem Committee בשנת 1969 ביוזמת ראש העיר דאז טדי קולק, התבקש טרנר לעמוד בראש היחידה לתכנון אורבני בעיריית ירושלים. טרנר הוביל וליווה את תוכנית העיר העתיקה וסביבותיה עד למתן תוקף, והכין, יחד עם אחרים, את תוכניות השימור העירוניות הראשונות של ירושלים שלאחר 1967. פעילות זו הייתה חדשנית בתקופה המדוברת והכשירה את הקרקע לגישה הרווחת כיום של שילוב הפיתוח בקונטקסט הקיים מתוך עקרונות ברורים של תכנון אורבני וסביבתי.

בשנים 1989–1994 כיהן כחבר בוועד המנהל של המרכז הישראלי למורשת אדריכלית של הטכניון. בשנים 1999–1997 שימש כחבר בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה של ירושלים, היה פעיל ביצירת מדיניות גובה הבנייה ושמירת איכות הסביבה בירושלים והוכר כאחד משני העוררים לפרויקט הולילנד בעיר[8]. חבר ב[9] ICOMOS ולווה את הקמת Heritage Watch[10], מכהן כיועץ בינלאומי מיוחד לאונסק"ו.

טרנר זכה באות יקיר התכנון (2008) של איגוד המתכננים בישראל עבור תרומתו פורצת הדרך להחדרת נושא שימור אתרים היסטוריים לסדר היום של התכנון בישראל – פריצה שאפשרה גם לאחרים להגיע להישגים חשובים בנושא. פרס שיתוף הציבור בהליכי תכנון, אות יקיר עמותת האדריכלים בישראל (2010), נבחר (2010) על ידי עיתון דה-מרקר כאחד מה-101 משפיעים לטובה בתחום של תכנון וסביבה[11].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]