מיכאל קאליק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מיכאל קאליק
Михаил Наумович Калик
Mkalik.jpg
לידה 27 בינואר 1927
ארכנגלסק, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 31 במרץ 2017 (בגיל 90)
ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק במאי קולנוע עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מיכאל (מיכאיל) קאליקרוסית: Михаил Наумович Калик; ‏29 בינואר 192731 במרץ 2017) היה במאי קולנוע, תסריטאי ועורך קולנוע יהודי סובייטי ולאחר מכן ישראלי, שעבודתו התפרשה משנות ה-50 ועד שנות ה-90 המוקדמות. סרטיו מתאפיינים בהתמקדות באווירה ובקשרים הרגשיים בין הגיבורים, כאשר סיפור העלילה הוא משני בחשיבותו.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בארכנגלסק שבברית המועצות. ב-1951 נעצר קאליק בעת לימודיו בבית הספר המרכזי לקולנוע (VGIK) באשמת פעילות ציונית וקשירת קשר לחיסולו של סטלין. הוא נשלח לגולאג, ושוחרר ממנו ב-1954 לאחר מותו של סטלין. ב-1956 אף טוהר שמו על ידי הממשל הסובייטי. לאחר שחרורו השלים את הלימודים בבית הספר המרכזי לקולנוע.

הצלחתו הקולנועית הראשונה הייתה ב-1961 בסרטו "אדם בעקבות השמש", ולאחר מכן עם "להתראות בנים" (1964)[1].

בשנת 1968 ביים סרט נוסף "לאהוב" (Любить). סרט זה יצא לבתי הקולנוע לאחר עריכה נוספת שבוצעה ללא ידיעת קאליק. הוא פנה לבית המשפט, אך המשפט לא נערך ובמקום זה הוחרם ההעתק המקורי של הסרט מביתו. רק בשנת 1990 הצליח קאליק לשחזר את הגרסה המקורית של הסרט.

ב-1971 עלה קאליק לישראל, וכתוצאה מכך נאסרו סרטיו להקרנה בברית המועצות. ב-1974 ביים את הסרט שלושה ואחת בכיכובם של אורי לוי, אסי דיין ויונה אליאן. הסרט עסק בהתפכחותו של פלמחניק מזדקן אל מול תהליך החומרנות בחברה הישראלית ובמערכת היחסים שלו עם בניו. כל זאת, על רקע נופי ים סוף, חופי אילת ומזרח סיני. הסרט נחל כישלון חרוץ בבתי הקולנוע בישראל, ובכך הסתיימה ה"קריירה" הישראלית של הבמאי. הוא נשאר בישראל ומיעט בפעילות קולנועית.

ב-1991 הוזמן קאליק לרוסיה לביים סרט בחופש יצירתי מוחלט, ויצר את הסרט "ושב הרוח"[2]. בשנת 1993, הציג קאליק את סרטו בפסטיבל הקולנוע ירושלים. הסרט זכה בשני פרסים מיוחדים כסרט זר.

ב-2001 ביים סמיון וינוקור סרט תיעודי על חייו של קאליק בשם "קאליק בשחור-לבן וצבע"[3].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Goodbye Boys, באתר Russian Film Symposium
  2. ^ ושבה הרוח, באתר סינמטק תל אביב
  3. ^ קאליק בשחור-לבן וצבע, אתר "הבמה"