מיסו
| ערך תזונתי ל-100 גרם | |
| מים | 43.02 ג' |
|---|---|
| קלוריות | 199 קק"ל |
| חלבונים | 11.69 ג' |
| פחמימות | 26.47 ג' |
| שומן | 6.01 ג' |
| שומן רווי | %1.139 |
| שומן חד בלתי רווי | %1.242 |
| ויטמינים | |
| ‑ ויטמין A | 4 מק"ג |
| ‑ ויטמין B1 | 0.098 מ"ג |
| ‑ ויטמין B2 | 0.233 מ"ג |
| ‑ ויטמין B3 | 0.906 מ"ג |
| ‑ ויטמין B6 | 0.199 מ"ג |
| ‑ ויטמין C | 0 מ"ג |
| ברזל | 2.49 מ"ג |
| סידן | 57 מ"ג |
| מגנזיום | 48 מ"ג |
| זרחן | 159 מ"ג |
| אשלגן | 210 מ"ג |
| נתרן | 3728 מ"ג |
| בטא-קרוטן | 52 מק"ג |
| סיבים תזונתיים | 5.4 ג' |
| מקור: משרד החקלאות האמריקני | |
מיסוֹ (ביפנית: 味噌) הוא משחה יפנית מסורתית שמיוצרת מהתססת אורז, פולי סויה (או דגן אחר כמו שעורה, כוסמת ושיפון), מלח ושמרי קוג'י. צבעו נע בין צהבהב (״מיסו לבן״- ביפנית: שירו מיסו, 白味噌) למיסו על בסיס אורז וזמן תסיסה קצר שמאפיין את אזור קיוטו, ועד לחום (״מיסו אדום״- ביפנית: שירו מיסו, 赤味噌 ) עבור מיסו מפולי סויה שעבר תסיסה ארוכה.
המיסו משמש לרטבים, שימור ירקות ודגים, השריית בשר וירקות לפני אפייה, ובעיקר למרק מיסו שמלווה כל ארוחה יפנית מסורתית. היותו עשיר בחלבונים, ויטמינים ומינרלים מעניקה לו חשיבות תזונתית במטבח היפני. המיסו משמש להכנת מאכלים במטבח היפני המסורתי כמו גם בבישולים מודרניים ואף זכה להכרה עולמית. טעמו מלוח בעיקרו, אך מרכיבים וזמני תסיסה שונים, עשויים להשפיע על טעמו ועל צבעו.
המיסו הוא מוצר חי שממשיך להתפתח, כך שהצבע והטעם מעמיקים גם באחסנה במקרר.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שורשיו של המיסו נעוצים ככל הנראה בסין, בה מוזכר המיסו בכתבים מהמאה ה-3 לפנה"ס[1] והוא שימש בין השאר כמרכיב עיקרי בתזונתם של הבודהיסטים הצמחוניים[2]. במאה ה-6 הגיע המיסו ליפן יחד עם הבודהיזם, ונקרא אז "הישִיו" או "שי". עם השנים התפתחו שיטות הייצור ונוצרו סוגים שונים שנועדו למטרות שונות.
כיום המיסו נפוץ מאד במטבח היפני, אך גם בארצות אסיה סמוכות כמו קוריאה וסין, ובשנים האחרונות הפך לפופולרי ברחבי העולם.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתכון למרק מיסו מסורתי באתר פתיתים
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ History of Miso, Soybean Jiang (China), Jang (Korea), and Tauco / Taotjo (Indonesia) (200 B.C. to 2009) - SoyInfo Center
- ^ איריס ז'ורלט, טוקיו, מיסו, באתר ynet, 30 באוקטובר 2003
