מכתב איינשטיין-סילארד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מכתב איינשטיין-סילארד הוא מכתב שנשלח על ידי הפיזיקאים אלברט איינשטיין ולאו סילארד לנשיא ארצות הברית פרנקלין דלנו רוזוולט ב־2 באוגוסט 1939. המכתב, שנכתב ברובו על ידי סילארד תוך התייעצות עם ידידיו הפיזיקאים ההונגרים אדוארד טלר ויוג'ין ויגנר, המליץ בפני הנשיא על פיתוח פצצת ביקוע גרעיני על ידי ארצות הברית, ופתח שרשרת אירועים שהביאה בסופו של דבר לפרויקט מנהטן, ולהטלת פצצות ביקוע על הירושימה ונגסאקי.

ליאו סילארד, כותב המכתב, ואלברט איינשטיין שחתם עליו
אלברט איינשטיין
ליאו סילארד

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכתב

במהלך שנות השלושים של המאה ה-20, ובייחוד לקראת סוף העשור, היגרו פיזיקאים רבים מאירופה לארצות הברית. בין פיזיקאים אלו היו גם סילארד, טלר וויגנר. סילארד, שחזה את אפקט תגובת השרשרת עוד לפני שאוטו האן וליזה מייטנר הוכיחו בניסוי שתגובה כזו אפשרית, דאג מאוד מהאפשרות שגרמניה הנאצית תפתח נשק ביקוע, ושוחח על כך עם טלר וויגנר. חששותיהם עוד התגברו כשגרמניה, פולין והונגריה חילקו ביניהם את צ'כוסלובקיה, משום שרוב מרבצי האורניום שהיו ידועים באותו הזמן באירופה נמצאו בארץ זו.

השלושה החליטו לנסח מכתב לנשיא ארצות הברית להזהיר מפני סכנה זו, וכן כדי להמליץ שארצות הברית תפתח בתוכנית לפיתוח נשק ביקוע בעצמה. כיוון ששלושתם היו מהגרים חדשים, ולמרות היותם פיזיקאים חשובים, הם לא היו ידועים מחוץ לחוגי האקדמיה. הם העלו לפיכך את הרעיון שהמכתב ישלח על ידי המדען והפיזיקאי הידוע ביותר בעולם, אלברט איינשטיין, וכך יזכה לסיכוי טוב יותר להגיע לידי הנשיא. סילארד, שהיה תלמידו של איינשטיין בשנות העשרים (הם אף רשמו פטנט ביחד) כתב את המכתב, ונסע לאוניברסיטת פרינסטון לדבר עם איינשטיין. הוא הציג לפני איינשטיין את כל המידע שהיה בידיו בנוגע למצב חקר הגרעין באירופה, וכן את חששותיו לגבי מרבצי האורניום בצ'כוסלובקיה, ואיינשטיין השתכנע לחתום על המכתב.

תוכן המכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבע הפסקאות המרכזיות במכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cquote2.svg

...

In the course of the last four months it has been made probable — through the work of Joliot in France as well as Fermi and Szilard in America — that it may become possible to set up a nuclear chain reaction in a large mass of uranium, by which vast amounts of power and large quantities of new radium-like elements would be generated. Now it appears almost certain that this could be achieved in the immediate future.

This new phenomenon would also lead to the construction of bombs, and it is conceivable — though much less certain — that extremely powerful bombs of a new type may thus be constructed. A single bomb of this type, carried by boat and exploded in a port, might very well destroy the whole port together with some of the surrounding territory. However, such bombs might very well prove to be too heavy for transportation by air.

The United States has only very poor ores of uranium in moderate quantities. There is some good ore in Canada and the former Czechoslovakia, while the most important source of uranium is Belgian Congo.

In view of the situation you may think it desirable to have more permanent contact maintained between the Administration and the group of physicists working on chain reactions in America. One possible way of achieving this might be for you to entrust with this task a person who has your confidence and who could perhaps serve in an inofficial capacity.

...

Cquote3.svg

תרגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ארבעת החודשים האחרונים גדלה מאד הסבירות - כתוצאה מעבודתו של ז'וליו בצרפת ושל פרמי וסילארד באמריקה - שיהיה זה אפשרי ליצור תגובת שרשרת במסה גדולה של אורניום, ובתגובת שרשרת זו ייווצרו כוח אדיר וכמות גדולה של חומרים רדיואקטיביים דמויי רדיום. כעת זה נראה קרוב לוודאי שתגובת שרשרת כזו תהיה אפשרית בעתיד המידי.

תופעה זו עשויה גם לאפשר פיתוח פצצות, וקיימת אפשרות, אם כי לא ודאות, שתתאפשר בניית פצצות בעלות עצמה יוצאת דופן מסוג חדש לחלוטין. פצצה אחת מסוג זה הנישאת בסירה לפתחו של נמל עלולה להשמיד את הנמל כולו יחד עם חלקים מסביבתו. מאידך, ייתכן שפצצות מסוג זה תהיינה כבדות מדי לתובלה אווירית.

לארצות הברית יש כמות קטנה של עפרות אורניום באיכות נמוכה. קיימות עפרות באיכות טובה בקנדה ובצ'כוסלובקיה לשעבר‏[1], והריכוז החשוב ביותר של עפרות נמצא בקונגו הבלגית.

לאור המצב אני ממליץ לקיים תקשורת רצופה יותר בין הממשל ובין קבוצת פיזיקאים החוקרים תגובת שרשרת באמריקה. דרך אפשרית ליישום המלצה זו היא הפקדת המשימה בידי אדם הנאמן עליך שישמש בתפקיד זה באורח לא רשמי.

מסירת המכתב והקמת הוועדה המייעצת לאורניום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתב התשובה של רוזוולט לאיינשטיין

איינשטיין חתם על המכתב ב-2 באוגוסט וזה נמסר לכלכלן אלכסנדר זקס כדי שימסור אותו לרוזוולט. המסירה התעכבה משום שרוזוולט היה עסוק עם תוצאות פלישתה של גרמניה הנאצית לפולין. המכתב נמסר לרוזוולט ב-11 באוקטובר, ולאחר שרוזוולט שמע מזקס את תמצית המכתב, הקים את הוועדה המייעצת לאורניום. הוועדה בראשות לימן ג'יימס בריגס, ראש מכון התקנים הלאומי, התכנסה ב־12 באוקטובר, והוקצב סכום של 6000 דולר לצורך ניסויים בנייטרונים על ידי פרמי באוניברסיטת שיקגו.

הצעדים הבאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועדה המייעצת לאורניום לא דחפה במרץ את נושא פיתוח הנשק, ושני ארגונים אחרים המשיכו במשימה: הוועדה הלאומית למחקר ביטחוני, והמשרד למחקר ופיתוח מדעי, עד שב-1942 חקר תגובת השרשרת עבר ל Manhattan Engineering District - MED, שם הקוד של פרויקט מנהטן.

איינשטיין עצמו לא השתתף בחקר הגרעין, ולדברי לינוס פאולינג התחרט על שהסכים לחתום על המכתב, בגלל השימוש שנעשה בפצצת האטום כנגד אוכלוסייה אזרחית. איינשטיין הצדיק את חתימתו בכך שהסכנה שגרמניה הנאצית תגיע ראשונה לפצצה גרעינית עולה בהרבה על הנזק שנגרם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בשלב זה כבר נכבשה צ'כוסלובקיה על ידי גרמניה הנאצית, הונגריה ופולין