פרויקט מנהטן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ניסוי טריניטי, הפיצוץ הגרעיני הראשון

פרויקט מנהטןאנגלית: Manhattan Project) היה שם הצופן של פרויקט מחקר ופיתוח שהתבצע במהלך מלחמת העולם השנייה, שהביא לייצור פצצות האטום הראשונות. הוא נוהל בידי ארצות הברית ונתמך גם על ידי בריטניה וקנדה. בשנים 1946-1942 ניהל את הפרויקט בכללותו מייג'ור ג'נרל לסלי גרובס (Leslie Groves) מחטיבת המהנדסים של צבא ארצות הברית. פיזיקאי הגרעין רוברט אופנהיימר ניהל את מעבדות לוס אלאמוס שבניו מקסיקו, שבהן התבצע עיקר הפיתוח המדעי והתכנון של הפצצות עצמן. תחילתו של הפרויקט הייתה בשנת 1939 ובמשאבים מצומצמים, אך הוא גדל בהדרגה עד שכלל מעל 130,000 עובדים, ועלה כ-2 מיליארד דולר (שווי ערך לכ-23 מיליארד דולר של 2018).

שני סוגים של פצצות אטומיות פותחו במקביל במהלך המלחמה: הסוג הראשון היה פצצת מנגנון ירי, והסוג השני היה פצצת מנגנון קריסה, כשמרבית הפיתוח של תהליכי הפרדת האורניום והעשרתו נעשו במפעל ההנדסי קלינטון (אנ') באוק רידג' שבטנסי. במפעל זה גם יוצרו בהמשך החומרים הבקיעים שהורכבו בפצצות. במקביל לעבודת הפיתוח שנעשתה על האורניום, נעשה מאמץ לייצר פלוטוניום. הוקם כור גרפיט באוק רידג' וכורי ייצור בהנפורד שבמדינת וושינגטון, שבהם הוקרן האורניום וחלקו הפך לפלוטוניום, שהופרד באמצעים כימיים מהאורניום. פצצת "איש שמן" פותחה לבסוף במאמצי תכנון ופיתוח מתואמים במעבדות לוס אלאמוס.

במהלך הפרויקט נעשה מאמץ מודיעיני רחב היקף לאיסוף אינפורמציה על פרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית. במשימת אלסוס (אנ') נשלחו עובדים מפרויקט מנהטן לאירופה, לעיתים אל מעבר לקווי האויב הנאצי, ואספו מסמכים וחומר גרעיני שייצרה גרמניה ואף מדעני אטום גרמניים.

בשיאו התבצעו הפיתוח והייצור ביותר מ-30 אתרים, בעיקר בארצות הברית אך גם בבריטניה ובקנדה, והשתתפו בו גדולי המדענים באותה עת, ובהם הפיזיקאים יוסף רוטבלט, נילס בוהר, אנריקו פרמי, אדוארד טלר, ריצ'רד פיינמן, יוג'ין ויגנר, ג'יימס צ'דוויק והאנס בתה; המתמטיקאים ג'ון פון נוימן וסטניסלב אולם; והכימאי גלן סיבורג.

הפצצה הגרעינית הראשונה פוצצה כחלק מניסויי הפרויקט בניסוי טריניטי, שבוצע בניו מקסיקו ב-16 ביולי 1945. הפצצות "ילד קטן" ו"איש שמן", התוצרים העיקריים של הפרויקט, פוצצו כחודש אחד אחר-כך על הירושימה ועל נגסאקי, בהתאמה, החריבו את שתי הערים היפניות, ונהרגו מהן באופן ישיר על-פי ההערכות בין 140 ל-226 אלף איש, רובם אזרחים.

התחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילוי הביקוע הגרעיני על ידי הכימאים הגרמנים אוטו האן ופריץ שטרסמן ב-1938, וההסבר התאורטי של תהליך הביקוע בידי ליסה מייטנר ואוטו פריש, הפכו את הפיתוח של פצצה אטומית לאפשרות סבירה באופן תאורטי. בתהליך זה נבקע גרעין האטום לשניים כאשר פוגע בו נייטרון, וחלק מן המסה של הגרעין הופכת לאנרגיה עצומה. בסוף שנות השלושים של המאה ה־20 החלה להתברר עוצמתו של התהליך. היו חששות שפרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית יביא לפיתוח פצצה ראשונה שכזאת בידי הגרמנים, במיוחד בקרב פיזיקאים, בעיקר יהודים, שברחו מגרמניה הנאצית וממדינות פאשיסטיות אחרות. הם ידעו מניסיונם כי המחקר בתחום זה בגרמניה מתקדם ביותר. רבים מהם חשו על בשרם את אימת המשטר הנאצי, והבינו היטב כי אם תינתן הפצצה בידי היטלר, הוא לא יהסס להשתמש בה. שלושה פיזיקאים יהודים ילידי הונגריה שהגיעו לארצות הברית, לאו סילארד, אדוארד טלר ויוג'ין ויגנר, הבינו כי כתוצאה מתהליך זה עלולה להיווצר "תגובת שרשרת" של ביקוע: הגרעין המתבקע פולט שני נייטרונים או יותר, אחד מהם עשוי לפגוע בגרעין נוסף ולבקעו, וכן הלאה. אם המסה של החומר הבקיע גדולה די הצורך ("מסה קריטית"), תשתחרר מהתהליך בתוך זמן קצר כמות גדולה מאוד של אנרגיה. המסקנה כי ניתן לרתום את עוצמת האנרגיה המשתחררת בתגובת שרשרת ליצירת נשק רב עוצמה הייתה מהירה. ההסבר התאורטי לבליעה ולפיזור של נייטרונים ניתן במאמר משותף של נילס בוהר וג'ורג' פלאצ'ק.[1]

מכתב איינשטיין-סילארד לנשיא פרנקלין רוזוולט שבו מציע איינשטיין לזרז את המחקר לפיתוח פצצת אטום.

באוגוסט 1939 ניסחו הפיזיקאים לאו סילארד ויוג'ין ויגנר את מכתב איינשטיין-סילארד, שהזהיר מפני מפיתוח אפשרי של "פצצה בעלת עוצמה גדולה במיוחד מסוג חדש". במכתב הם מתריעים שארצות הברית צריכה לנקוט בצעדים להשיג מצבורים של עפרות אורניום, וממליצים לזרז את המחקר של אנריקו פרמי ומדענים אחרים בתחום תגובות שרשרת גרעיניות. הם שכנעו את אלברט איינשטיין לחתום על המכתב, והעבירו אותו לנשיא פרנקלין רוזוולט ב-2 באוגוסט 1939.[2] רוזוולט מינה את לימן בריגס ממשרד התקנים הלאומי האמריקני לראש ועדת ייעוץ בנושא אורניום שתבדוק את כל הנושאים שעלו במכתב. בריגס ערך פגישה ב-21 באוקטובר 1939, שבה נכחו גם סילארד, ויגנר ואדוארד טלר. הוועדה דיווחה לרוזוולט בנובמבר שאורניום "יספק מקור אפשרי לפצצות עם כוח הרס גדול בהרבה מכל מה שידוע עד עתה".

ב-27 ביוני 1940 הפכה ועדת הייעוץ ל"ועדת המחקר להגנה לאומית בנושא אורניום" (NDRC). בריגס המליץ על השקעה ראשונית של 167,000 דולר למחקר האורניום, במיוחד של האיזוטופ אורניום-235 ושל יסוד שהתגלה באותם ימים, פלוטוניום. ב-28 ביוני 1941 חתם רוזוולט על צו ביצועי 8807, שעל פיו הוקם המשרד למחקר ופיתוח מדעי (OSRD) (אנ') בראשות המהנדס וניבר בוש,[3] וה-NDRC הוכפפה אליו כאגף המחקר S-1. המשרד הוסמך לעסוק גם בפרויקטים הנדסיים גדולים לפי הצורך, בנוסף לפעילותו המחקרית. בצו הושמטו המילים "אורניום" ו"פלוטוניום" מטעמי ביטחון.

בבריטניה ביצעו פריש ורודולף פיירלס מאוניברסיטת ברמינגהאם פריצת-דרך ביוני 1939, בחקירת המסה הקריטית של אורניום-235. על פי חישוביהם היא הייתה בסדר גודל של 10 קילוגרם, משקל קטן מספיק שיאפשר לשאתו במטוס הפצצה. התזכיר שכתבו במרץ 1940 הביא להקמת פרויקט הגרעין הבריטי, ואת כינונה של ועדת MAUD (אנ'), שהמליצה פה אחד על פיתוח פצצה אטומית. ביולי 1940 אפשרה בריטניה לארצות הברית גישה למחקר המדעי שבוצע בה ולכל הממצאים המדעיים שהשיגה בנושא. באותה עת היה הפרויקט הבריטי מעט גדול יותר ומתקדם יותר מהפרויקט האמריקאי.

ב-9 באוקטובר 1941, אישר הנשיא רוזוולט את התוכנית האטומית לאחר פגישה שכינס עם וניבר בוש וסגן הנשיא הנרי וולאס. לשליטה על התוכנית יצר רוזוולט "קבוצת מדיניות עליונה" שעמד בראשה (אף שמעולם לא השתתף בהמשך בכינוסיה), וכללה את וולאס, בוש, נשיא אוניברסיטת הרווארד הכימאי ג'יימס קונאנט, מזכיר המלחמה הנרי סטימסון, וראש מטה הצבא הגנרל ג'ורג' מרשל. רוזוולט בחר בזרוע הצבא של הכוחות המזוינים (ולא בזרוע חיל הים) להפעיל את הפרויקט, מכיוון שלצבא היה ניסיון גדול יותר בניהול פרויקטי ייצור ובנייה רחבי היקף. הוא גם הסכים לתיאום מאמצים עם הבריטים, וב-11 באוקטובר 1941 שלח הודעה לווינסטון צ'רצ'יל שבה הציע שיתכתבו ויהיו מתואמים ביניהם בנושאי אטום.

ביוני 1942 מונה קולונל ג'יימס מרשל לראש החלק הצבאי בפרויקט. הוא הקים מטה זמני בשדרות ברודוויי 270 במנהטן שבניו יורק, בשל קרבתו למשרדי הקבלן הראשי של הפרויקט, סטון וובסטר, ולאוניברסיטת קולומביה. תחילה נקרא הפרויקט "פיתוח של חומרים חלופיים", אך בשל החשש שהשם יעורר תשומת לב, ומכיוון שפרויקטים הנדסיים נקראו בדרך כלל על שם המקום שבו הם מבוצעים, הוחלט ב-13 באוגוסט לקרוא למרכיב הצבאי של הפרויקט "מחוז ההנדסה של מנהטן" (ובראשי תיבות באנגלית MED), ובהמשך הוצמד השם "מנהטן" לפרויקט כולו.

היתכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ההתקפה היפנית על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941 והכרזת המלחמה של ארצות הברית על יפן ועל גרמניה, כונסה ב-18 בדצמבר באגף המחקר S-1 פגישה "חדורה באווירת התלהבות ובתחושת דחיפות".[4] המחקר להפרדת האיזוטופ אורניום-235 מתוך עפרת האורניום-238, התקדם בשלוש טכניקות שונות. ארנסט לורנס וקבוצת המחקר שלו באוניברסיטת קליפורניה בברקלי חקרו הפרדה באמצעים אלקטרומגנטיים, בעוד שקבוצת המחקר של אגר מרפרי וג'סי וייקפילד בים בדקו הפרדה באמצעות פעפוע גזי באוניברסיטת קולומביה בניו יורק,[5] ופיליפ אייבלסון הוביל מחקר שהתבסס על פעפוע תרמי במכון קרנגי למדע בוושינגטון, ובהמשך במעבדות הצי.[6]

בינתיים נפתחו גם שני מסלולי מחקר על טכנולוגיות לפיתוח כור גרעיני. הרולד יורי המשיך במחקר על מים כבדים באוניברסיטת קולומביה, וארתור קומפטון הביא מדענים מאוניברסיטאות קליפורניה, קולומביה ופרינסטון, להצטרף לקבוצת מחקר תחת ניהולו באוניברסיטת שיקגו. הוא הקים בה בתחילת 1942 מעבדת מטלורגיה לחקר פלוטוניום וכורים תוך שימוש בגרפיט כממתן מהירות נייטרונים. בריגס, קומפטון, לורנס, מרפרי, ויורי נפגשו ב-23 במאי 1942 כדי לנסח סופית את המלצותיה של ועדת המחקר S-1, שבהן היא קראה להמשיך בפיתוח כל חמש הטכנולוגיות שנחקרו. ההמלצות אושרו על ידי בוש, קונאנט, ובריגדיר גנרל וילהלם סטייר, ראש מטה אגף שירות ואספקה של מייג'ור ג'נרל ברהון סומרוול, שגם מינה נציג צבאי לענייני גרעין.[6] בוש וקונאנט העבירו את ההמלצות ל"קבוצת המדיניות העליונה", עם הצעה לתקציב של 54 מיליון דולר לבנייה לחיל ההנדסה של זרוע הצבא ועוד 31 מיליון דולר למחקר ופיתוח ל-OSRD, והיא העבירה זאת ב-17 ביוני לנשיא רוזוולט, שאישר מיידית וכתב על גבי מסמך ההצעה: OK FDR (אוקיי פד"ר [ראשי תיבות שמו]).[6]

עקרונות התכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קומפטון ביקש מהפיזיקאי התאורטי רוברט אופנהיימר מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, לקחת על עצמו את המחקר על החישובים הקשורים בנייטרונים מהירים—המפתח לחישוב המסה הקריטית והיתכנות הפיצוץ—שבוצע עד אז בידי גרגורי ברייט, שנאלץ לעזוב ב-18 במאי 1942 בשל חששות ביטחון מידע ביטחוני. ג'ון מנלי, פיזיקאי במעבדה המטלורגית בשיקגו, מונה לעוזרו של אופנהיימר לתיאום ניסויים פיזיקליים שביצעו קבוצות שהיו מפוזרות ברחבי המדינה.[7] אופנהיימר ורוברט סרבּר מאוניברסיטת אילינוי בחנו את הבעיות של דיפוזיה של נייטרונים—איך נייטרונים נעים בעת תגובת שרשרת גרעינית, וכן בעיות של הידרודינמיקה—איך פיצוץ שנוצר מתגובת שרשרת עשוי להתנהג. ביולי 1942 כינסו אופנהיימר ופרמי פגישות באוניברסיטת שיקגו ובאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, כדי לדון על עבודתם ועל התאוריה הכללית של ביקוע גרעיני עם הפיזיקאים התאורטיים הנס בתה, ג'ון ואן ולק, אדוארד טלר, אמיל קונופינסקי, רוברט סאבר, סטאן פראנקל, ואלדרד נלסון, ועם הפיזיקאים הניסויים אמיליו סגרה, פליקס בלוך, פרנקו רזטי, ג'ון מלני, ואדווין מקמילן. הם אישרו טנטטיבית שפצצת ביקוע אפשרית באופן תאורטי.

נושאים רבים סביב פיתוח הפצצה היו עדיין בלתי פתורים או בלתי ידועים. התכונות של אורניום-235 טהור היו יחסית לא ידועות, וכך גם לגבי פלוטוניום, יסוד שהתגלה רק בפברואר 1941 על ידי גלן סיבורג וצוותו. המדענים שהשתתפו בפגישת יולי 1942 בברקלי שכינסו אופנהיימר ופרמי, חזו הפקת פלוטוניום בכורים גרעיניים שבהם אטומי אורניום-238 סופגים נייטרונים שנפלטו מביקוע של אטומי אורניום-235. בנקודה זמן זו עדיין לא נבנו כורים, ולרשות המדענים היו רק כמויות מזעריות של פלוטוניום מציקלוטרונים. אפילו בדצמבר 1943, יוצרו ועמדו לרשותם רק שני מיליגרם של פלוטוניום. היו דרכים רבות לאגד את החומר הבקיע לתוך מסה קריטית. הדרך הפשוטה הייתה לירות "מצת גלילי" באמצעות "מדחס" לתוך תווך של "חומר אקטיבי"—חומר דחוס שימקד נייטרונים פנימה, ישמור את המסה המגיבה צמודה, ובכך יגביר את יעילותה. נבדקו גם אפשרויות של שימוש בספרואידים ליצירת "מנגנון קריסה" בסיסי, שהוצעו על ידי ריצ'רד טולמן (אנ'), וגם אפשרויות של שיטות אוטו-קטליטיות שיגבירו את כוח ההרס של הפצצה.

אף שרעיון פצצת הביקוע הגרעיני נחשב כאפשרי ופתור באופן תאורטי—לפחות עד שיגיעו נתונים נוספים מניסויים ממשיים—הביא הכינוס בברקלי לשינוי בכיוון. אדוארד טלר לחץ לדיון בפצצת ניסוי חזקה יותר ב-1942. הפצצה, שכונתה "פצצת מימן", תשתמש בחומר נפץ של פצצת ביקוע כדי להצית תגובה של היתוך גרעיני בדאוטריום ובטריטיום, שהם שני איזוטופים של מימן. טלר הציע מספר תוכניות, אך בתה התנגד לכל אחת מהן. רעיון ההיתוך נזנח מעט כדי להתרכז בייצור פצצות ביקוע. טלר גם העלה השערה ספקולטיבית שפיצוץ גרעיני עלול "להצית" את האטמוספירה בשל תגובת היתוך היפותטית של גרעיני אטומים של חנקן. בתה חישב ומצא שדבר כזה אינו אפשרי, והוצא דוח שטלר השתתף בכתיבתו שהראה ש"אין היתכנות סבירה שתתחיל תגובת שרשרת גרעינית המופצת עצמית".[8]

תכנון הפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1943 הופנו מאמצי הפיתוח לפצצת ביקוע מסוג מנגנון ירי עם פלוטוניום, שכונתה "איש רזה" (Thin Man). המחקר הראשוני של תכונות הפלוטוניום נעשה על פלוטוניום-239 שיוצר בציקלוטרון. הפלוטוניום שנוצר היה טהור למדי, אך ניתן היה לייצר ממנו רק כמויות מזעריות. מעבדות לוס אלאמוס קיבלו את הפלוטוניום מכור הגרפיט X-10 (אנ') שבאוק רידג' באפריל 1944, אך תוך כמה ימים גילה אמיליו סגרה בעיה: לפלוטוניום שנוצר בכור היה ריכוז גבוה של פלוטוניום-240, שגרם לקצב גבוה עד פי חמישה של ביקועים ספונטניים יחסית לפלוטוניום הטהור שנוצר בציקלוטרון. סיבורג צפה מראש כבר במרץ 1943 שחלק מהפלוטוניום-239 יספוג נייטרון ויהפוך לפלוטוניום-240.

הדבר הפך את הפלוטוניום מהכור לבלתי מתאים לפצצת מנגנון ירי. הפלוטוניום-240 יתחיל בה תגובת שרשרת מהר מדי, ויגרום לפיצוץ מוקדם שישחרר כמות כזאת של אנרגיה שהמסה הקריטית תתפזר, ורק כמות קטנה מדי של פלוטוניום תגיב (מצב של כישלון הפיצוץ הגרעיני). הוצע ירי מהיר יותר, אך זה נמצא לא מעשי. נשקלה גם האפשרות להפריד את האיזוטופים, אך גם היא נדחתה, מכיוון שהפרדה של פלוטוניום-240 מפלוטוניום-239 קשה אף יותר בהשוואה להפרדת אורניום-235 מאורניום-238.

יישום הפרויקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדות בקרה במפעל העשרת האורניום באוק רידג'

רעיון הפצצה הגרעינית התגלגל ממשרד למשרד, וב־7 במרץ 1940 שלח איינשטיין לרוזוולט מכתב נוסף, כדי לנסות ולהאיץ את יישום הרעיון. הנשיא רוזוולט מינה ועדה מייעצת, שמימנה ניסוי ביקוע ראשון באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק.

רק במאי 1942 נפלה ההחלטה בבית הלבן להוציא את התוכנית אל הפועל בהיקף מלא. ארגון הפרויקט נמסר לפיקודו של חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית, שהקים במנהטן משרד לצורך זה, ומכאן השם "פרויקט מנהטן", אף ששם הצופן של הפרויקט היה "פרויקט Y".

בספטמבר 1942 מונה גרובס לעמוד בראש הפרויקט, ובאוקטובר מונה אופנהיימר לתפקיד המנהל המדעי שלו. מרכז הפרויקט נקבע בלוס אלמוס שבניו מקסיקו, בשל ריחוקו מכל מקום יישוב. בנוסף, היו לפרויקט ארבעה מוקדים חשובים נוספים:

בתחילת 1942 נבנו מתקנים נוספים להכנת חומרי הגלם הנחוצים לייצור של פצצת ביקוע גרעיני ("פצצת אטום") - אורניום ופלוטוניום, עד כי ב־1945 הייתה ברשות הפרויקט כמות פלוטוניום מספקת לביצוע ניסוי גרעיני. על אף כניעת גרמניה, נמשך פרויקט מנהטן. הניסוי הראשון, ניסוי טריניטי (Trinity), התבצע ב־16 ביולי 1945 והוגדר כהצלחה. כמות האנרגיה שהשתחררה בניסוי הייתה שקולה לפיצוץ 21,000 טונות של TNT‏ (21 קילוטון TNT). למחרת נפגש הנשיא טרומן עם וינסטון צ'רצ'יל ועם יוסיף סטלין בועידת פוטסדם, וסיפר להם כי יש בידי ארצות הברית נשק חסר-תקדים.

האתרים המרכזיים בארצות הברית ובקנדה שבהם התבצע פרויקט מנהטן

בעקבות הפרויקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הטלת הפצצה בדק משרד ההגנה האמריקני את אפשרויות הפלישה ליפן. בין היתר, הוטל על צוות בראשות המהנדס ויליאם שוקלי להעריך את מספר הקורבנות מפלישה אמריקאית לאיי יפן, במטרה להכניע את היפנים ולסיים את המלחמה. שוקלי העריך כי כדי להכניע את היפנים "נצטרך להרוג בין 5 ל-10 מיליון. זה יעלה לנו בין 1.7 ל-4 מיליון נפגעים, ובהם 400 עד 800 אלפי הרוגים".[9] תחזיתו של שוקלי הייתה בין הגורמים שהשפיעו על ממשלת ארצות הברית להטיל את פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי.

ב־6 באוגוסט 1945, בזמן מלחמת העולם השנייה, הוטלה פצצת אורניום 235 (בשם הקוד ילד קטן) על הירושימה והרסה שני שלישים משטחה. מספר ההרוגים הישירים מהפיצוץ נאמד בכ-140,000. הפצצה השנייה (בשם הקוד איש שמן), פצצת פלוטוניום, הוטלה ב־9 באוגוסט 1945 על נגסקי וגרמה למותם של כ-70,000 איש. רבים אחרים מתו בשנים שלאחר ההפצצה עקב הרעלת קרינה. ממשלת יפן נכנעה ללא תנאי לאחר הטלת הפצצה השנייה, ומלחמת העולם השנייה הגיעה לקיצה.

לאחר שהוטלו שתי פצצות הגרעין החל להתפתח כוח נגדי אשר קרא לפירוק הנשק הגרעיני - זו הייתה ראשיתו של המאמץ הבינלאומי לפירוק הנשק. מנגד, קבוצה של מדענים קראה לפיתוח הפצצה התרמו-גרעינית ("פצצת מימן").

תפיסת המחקר המדעי בעקבות פרויקט מנהטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרסום הפרויקט באוגוסט 1945, הועלתה שיטת המחקר ממוקד-המטרה על נס. הקבוצה המבצעת מחקר במטרה להגיע להישג טכנולוגי מועיל הועמדה בניגוד למדע בסיסי, המתבצע על ידי אינדיבידואלים ("פרימדונות") באוניברסיטאות על מנת לספק את יצר הסקרנות שלהם בלבד.[10]

על מנת לסתור גישה זו כתב וניבר בוש לנשיא טרומן מכתב בו הזהיר מפני גישה "מכוונת" מדי והדגיש שאפילו פרויקט מנהטן ניצב על כתפי תוצר אינטלקטואלי של הישגי המדע הבסיסי הבלתי-מכוון. גישתו של בוש התקבלה על ידי הממשל והביאה ב-1950 ליצירת הקרן הלאומית למדע (NSF - National Science Foundation) שתכליתה מימון ממשלתי למחקר מדעי עצמאי לטווח ארוך.[11]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רוברט יונק, שבעתיים כאור החמה – גורל חוקרי האטום, 1960, מתרגם: צבי ארד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרויקט מנהטן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Nuclear Reactions in the Continuous Energy Region
  2. ^ לדברי לינוס פאולינג התחרט איינשטיין מאוחר יותר על הסכמתו לחתום על המכתב.
  3. ^ הצו הביצועי-נשיאותי 8807 להקמת המשרד למחקר ופיתוח מדעי, בחתימת הנשיא רוזוולט, 28 ביוני 1941.
  4. ^ Manhatten: The Army and the Atomic Bomb, by Vincent C. Jones, Center of Military History, United States Army, Washington D.C., 1985, p. 35
  5. ^ מרפרי ניהל גם פרויקט הפרדה לא מוצלח באמצעות צנטריפוגות גז.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 Manhatten: The Army and the Atomic Bomb, by Vincent C. Jones, Center of Military History, United States Army, Washington D.C., 1985, pp. 37-39
  7. ^ The New World 1939/1946, by Richard G. Hewlett and Oscar E. Anderson, 1962, p. 103
  8. ^ Ignition of the Atmosphere with Nuclear Bombs, by Emil Konopinski and Edward Teller, Los Alamos National Labs, unclassified 1979
  9. ^ Was Dwindling US Army Manpower a Factor in the Atom Bombing of Hiroshima?
  10. ^ סידהרטא מוחרג'י, מלכת כל המחלות: ביוגרפיה של מחלת הסרטן, עם עובד 2013. עמ' 133
  11. ^ סידהרטא מוחרג'י, מלכת כל המחלות: ביוגרפיה של מחלת הסרטן, עם עובד 2013. עמ' 134-5