מלחמת האיכרים בראשות גיירג' דוז'ה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מלחמת האיכרים בראשות גיירג' דוז'ה או מלחמת האיכרים ההונגריתהונגרית: Dózsa György-féle parasztháború או A magyar parasztháború, ברומנית: Războiul țărănesc condus de Gheorghe Doja, בסלובקית: Povstanie Juraja Dóžu) הייתה התקוממות איכרים עקובה מדם בשטחי ממלכת הונגריה, בעיקר בווייבודות טרנסילבניה, שהתרחשה למשך חדשים אחדים באפריל-יולי 1514.

המרד פרץ אחרי שלקריאת הארכיבישוף אסטרגום, טאמאש באקוץ, התגייסו רבבות איכרים, רובם צמיתים, כדי להשתתף במסע צלב נגד האיום הטורקי העות'מאני. עקב הגיוס ראו עצמם האצילים הגדולים ללא כוח אדם באחוזותיהם והתחילו להתנכל קשות למשפחות המתנדבים המגויסים וגם להעבידן בפרך. מששמעו זאת סירבו האיכרים המגויסים לצאת למלחמה, ובסופו של דבר ניתנה פקודה לבטל את מסע הצלב ולהחזיר את המגויסים. אולם האיכרים מרדו וקמו עם נשקם נגד אדוניהם מן האצולה הגדולה. אליהם הצטרפו גם תושבי ערים, כולל סוחרים ובני האצולה הקטנה. המשתתפים במרד היו רובם הונגרים וסקלרים, אך גם איכרים רומנים, סלובקים, רוסינים ובני קבוצות אתניות אחרות בממלכה. איש הצבא שנועד לעמוד בראש צבא הצלבנים, הסקלרי גיירג' דוז'ה, הפך למנהיג המרד.

סיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעצמות כוחם של המגנאטים ו"ההצמיתות השנייה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלך הונגריה, אולאסלו השני (ולדיסלב השני) לבית יגיילו, לפי עותק התמונה של חתונת דיטריכשטיין, הנמצאת במוזיאון של העיר גראץ

אחרי דיכוי מרד האיכרים הטרנסילבנים משנת 1437 (מרד בובאלנה) הגבירה האצולה ההונגרית המנצחת את תהליך הפאודליזציה. בשנת 1463 נחקקו "החוקות הצבאיות של שלוש האומות הטרנסילבניות" (ההונגרים, הסקלרים והסקסונים הטרנסילבנים) באישור המלך מתיאש הוניאדי. בחוקות אלו סעיפים שהדגישו לא רק את הדיכוי החברתי של הצמיתים אלא גם את הדיכוי הלאומי. צויין, בין השאר, שצמיתים "בעלי דם הונגרי" בלבד היו אמורים לשמור על המצודות. לעומת זאת צמיתים ממוצא אחר, כלומר רומני, סלובקי וכו', היו מחויבים להתגייס למלחמות[1]. המלך מתיאש, שכונה בזיכרון הלאומי ההונגרי "הצדיק"[2], ניסה למתן באמצעים משפטיים ופוליטיים את המעשים השרירותיים של האצולה הגדולה כלפי האיכרים[3]. אחרי מותו של המלך מתיאש בשנת 1490 הועלה על כס המלכות של הונגריה ולדיסלב השני (בהונגרית אולאסלו השני) מהשושלת הפולנית-ליטאית יגיילו, שליט חלש שנודע כ"אומר הן" (Wladislaw dobře) ונכנע ללא סייג לכל דרישות המגנאטים[4]. תוך כדי התפתחות המסחר והכלכלה המונטרית הוטלו על האיכרים הצמיתים יותר ויותר מחויבויות בעבודות, כסף ומוצרים כלפי בעלי האחוזות.

באספת מעמדות בשנת 1492 ויתר המלך באופן רשמי על חלק מהכנסותיו, שממילא כבר העשירו את ה"ברונים". האיכרים נדרשו לא רק לתת "מעשר" - עשירית מיבולם - לכנסייה, אלא גם לתת לבעלי האחוזות את מס ה"תשיעית" - כלומר עשירית ממה שנשאר (terménykilenced) בכסף ובמוצרים. האצילים חששו שהצמיתים יערקו בגלל הנסיבות לערי שוק או לאחוזות הגדולות בחיפוש אחרי תנאי מחיה יותר טובים. בשנת 1498 חויבו האיכרים לשלם מיסים נוספים על הענבים ועל האדמה, והוגבלו זכויותיהם של האיכרים לצוד. הוטלו מיסים כבדים גם על תושבי הערים שעיבדו אדמות של האצולה. לעומת זאת האצולה והכמורה זכתה לפטורים ממכס ומ"מס השלושים" (Harmincadvám =tricesima).

במאה ה-16 התפשטה מה שנקרא "הצמיתות החדשה" או "השנייה"[3], יותר קשה מזו שבימי הביניים, וששיאה הייתה כבילתם של האיכרים הצמיתים לאדמה. ההגנות המשפטיות על איכרים שערקו מהאחוזות בוטלו, והוגבלה האפשרות שיימלטו לערים. אז גברה התמרמרות האיכרים כלפי הפאודלים וגם תרעומת עניי הערים כלפי אליטת הערים (הפטריקים). נוצרה תסיסה גם בקרב כורי המכרות למתכות ולמלח. "הצמיתות השנייה" נכפתה על שכבות רחבות באוכלוסייה הלא-אצילה: צמיתים, איכרים חופשיים, ואף תושבי ערים שעד אז זכו לזכויות יתר מטעם המלך. נעשו אף ניסיונות, שלא הצליחו, לשעבד את הסקלרים, שנהנו מחופש מאז ומתמיד[5].

האיום העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1512 עלה לשלטון באיסטנבול הסולטן סלים הראשון. באותה שנה כבשו הטורקים את מצודת סרברניק וההונגרים לא הצליחו לכבוש אותה בחזרה. מול הניצחונות העות'מאנים והתקרבותם לאירופה הקתולית בשנת 1513 קרא האפיפיור מרומא, לאו העשירי, למסע צלב נגד הטורקים. במסע הצלב עמדו להצטרף אבירים טבטונים, פולין, צ'כים, שוודיה, דנמרק, רפובליקת רגוזה (דוברובניק), רוסיה, ולאכיה וכו'. הארכיבישוף של אסטרגום, טאמאש באקוצי, איכר צמית לשעבר, שהיה לא מכבר יריבו העיקרי של ג'ובאני מדיצ'י - לאו העשירי - בבחירות לתפקיד האפיפיור, נדרש על ידי האפיפיור לחזור להונגריה, כדי לארגן את מסע הצלב. על אף שהאצולה הגדולה מחתה נגד העיתוי הלא מתאים ונגד הארגון הצולע, ב-9 באפריל 1514 הוציא האפיפיור את הבולה שקראה למסע הצלב. בינתיים הסולטן סלים כבש את מצרים, אבל נקלע בחזית המזרחית למלחמה קשה נגד פרס. בצ'לדורן הוא נחל תבוסה כואבת. נסיבות אלה נוצר רושם כי י זו הזדמנות טובה עבור המעצמות הנוצריות לתקוף את העות'מאנים ממערב.

פריצת המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

טמאש באקוץ, ארכיבישוף אסטרגום, תמונה מוגדלת, שצויירה לפי מטבע על ידי קארוי צ'רנה
גיירג' דוז'ה בתחריט על עץ מאת דיולה דרקוביץ' משנת 1928
תחריט על עץ בסדרת "דוז'ה" מאת דיולה דרקוביץ', "הצועדים" - 1928

ההתקוממות התחילה אחרי גיוסם של המוני איכרים למסע הצלב אנטי-טורקי בתחילת שנת 1514. בראש צבא האיכרים התמנה הסקלרי ג'יירג' דוז'ה, מן האצולה הקטנה, בעל ניסיון צבאי כשכיר חרב. האיכרים התנדבו אחרי שקיבלו הבטחות שתמורת השתתפותם במסע הצלב יזכו לשחרור מהצמיתות. במחנה בודה התקבצו עשרות אלפי איכרים.

האצילים הגדולים התנגדו לגיוס ההמוני של האיכרים מחשש שיישארו ללא כוח עבודה, ועוררו את זעמם של האיכרים כשיזמו מעשי דיכוי ונקם במשפחות האיכרים. בנסיבות אלה האיכרים שנאספו בבודה סירבו לצאת למסע הצלב והתקוממו. בראש המורדים הועמדו גיירג' דוז'ה עצמו, יחד עם אחיו גרגיי דוז'ה ועם הנזיר הפרנציסקני לרינץ מסארוש.

מלחמת איכרים בטרנסילבניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיכרים, מחולקים בכמה יחידות, התפזרו לכמה כיוונים. בצגלד חנו, התארגנו והחליטו לנסח את יעדיהם ואת דרישותיהם. הם התרעמו על התעצמות הדיכוי הפאודלי, מחו נגד מס המעשר, העבודות הכפויות ושאר החובות כלפי בעלי האחוזות. הם שאפו לשוב לחירויות שנהנו מהן בעבר ושבוטלו בהדרגה על ידי האצולה. דוז'ה עצמו קרא להם לחסל את "האצולה המקוללת והכופרת באל". צבא איכרים בראשות הנזיר לרינץ מסארוש התקדם צפונה, צבא איכרים אחר בראשות גרגיי דוז'ה פנה דרומה והגוף המרכזי בפיקודו של גיירג' דוז'ה התקדם בעמק הקריש הלבן (פהר קרש). באזור העיר אראד הצטרפו אליו עוד איכרים הונגרים ורומנים.

מתקפת האיכרים כוונה מעל הכל אל טמשוואר וצא'נאד (צ'נאד), מקומות המושב של הבישוף מיקלוש צ'אקי, המתנגד העיקרי לגיוסם ולחימושם של האיכרים לקראת מסע הצלב. המורדים כבשו מספר עיירות ומצודות על נהר מרוש (מורש). התגייסו לצידם גם כורי מלח, תושבי ערים ונציגים של האצולה הקטנה. ההתקוממות התפשטה על שטח גדול והתרחקות כוחות המורדים אחד מן השני עזרה לתבוסתם.

מולם קמו כוחות חזקים בפיקודם של הוויבוד של טרנסילבניה, יאנוש זאפויה, של הבישוף הקתולי של טרנסילבניה, פרנץ וארדאי, ושל אישטוואן ורבצי. המורדים תפסו את צ'נאד ואת נדלאק, שם לקחו בשבי את הנישוף מיקולש צ'אקי ורצחו אותו. ה"אישפאן" אישטוואן באטורי הצליח להימלט ולקרוא לעזרה את יאנוש זאופיה. ב-15 ביולי 1514 ניסו האיכרים לשווא לכבוש את מצודת טמשוואר, שבה מצאו מקלט רבים מהמגנאטים. דוז'ה נלקח בשבי. הוא עונה באכזריות ב-20 ביולי 1514, והוצא להורג בפומבי על ידי הושבתו על כיסא ברזל לוהט ועינויים נוספים. בדיכוי הסופי של מרד האיכרים לקח חלק גם צבא המלך.

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1514 התכנסה הדיאטה ההונגרית כדי לדון בהגנה נגד האיום העות'מאנית אולם היא התעסקה יותר במרד האיכרים. מתוך 71 הסעיפים החוקיים שאישרה, רק שניים עסקו בהגנה האנטי-עות'מאנית. חוקים אלה, שנוסחו בעיקר על ידי המשפטן אישטוואן ורבצי בספרו "טריפרטיטום" (Tripartitum opus iuris consuetudinarii inclyti regni Hungariae), שאפו להחמיר עם האיכרים. על האיכרים הוטלו חובות כבדים יותר בעבודה ובמוצרים. הונגריה, שנחלשה על ידי המרד, נחלה בהמשך תבוסות כואבות מצד הטורקים העות'מאנים. האויבים המוסלמים כבשו בשנת 1521 את שאבאץ ואת בלגרד ואחר כך ב-1526, אחרי קרבות כבדים השתלטו על פטרוברדין וכעבור חודש, ב-29 באוגוסט 1526 ניצחו ניצחון מוחץ בשדות הביצתיים של מוהאץ'. בא אחרי קרב זה עידן של 160 שנות כיבוש עות'מאני בחלק גדול משטח הונגריה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2004 Miklós Molnár Histoire de la Hongrie, collection tempus, Perrin, Paris -
  • , C.Căzănișteanu, V.Zodian, A.Pandea - Comandanți militari, Dicționar Editura științifică și enciclopedică București 1983

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ C.Giurescu
  2. ^ M.Molnar עמ',110
  3. ^ 3.0 3.1 M.Molnar עמ' 112
  4. ^ M.Molnar עמ' 115
  5. ^ M.Molnar עמ' 117