מלחמת האיכרים בראשות ג'רג' דוז'ה

מלחמת האיכרים בראשות ג'יירג' דוז'ה
Dózsa György-féle parasztháború
Războiul țărănesc condus de Gheorghe Doja
Povstanie Juraja Dóžu
Повстання Дєрдя Дожі

מתקפה של האיכרים - חיתוך עץ מן המאה ה-16 - איור בספר של שאנדור מארקי "גיי'רג' דושה" הוצאת אתנאום, בודפשט, 1913
מתקפה של האיכרים - חיתוך עץ מן המאה ה-16 - איור בספר של שאנדור מארקי "גיי'רג' דושה" הוצאת אתנאום, בודפשט, 1913
תאריכי הסכסוך	9 באפריל 1514 – 15 ביולי 1514 (14 שבועות)
מקום	ווייבודות טרנסילבניה, ממלכת הונגריה
עילה	גיוס איכרים למסע צלב אנטי-עות'מאני החרפת הדיכוי הפאודלי האיכרים המאוכזבים מפנים את נשקם נגד הפאודלים
תוצאה	ניצחון האצולה ההונגרית על האיכרים החמרת תנאי החיים של האיכרים החלשת כוחה של הונגריה מול האיום הטורקי
הצדדים הלוחמים האצולה ההונגרית האיכרים ההונגרים, גם סלובקים, רומנים, סרבים, רוסינים מנהיגים אולסלו השני לבית יגיילו, מלך הונגריה ובוהמיה    מפקדים יאנוש זאפויה אישטוואן באטורי שומיוי יאנוש בורנמיסה יאנוש דראגפי פאל טומורי ג'רג' דוז'ה גרגיי דוז'ה לרינץ מסארוש

מלחמת האיכרים בראשות ג'רג' דוז'ה או מלחמת האיכרים ההונגרית (בהונגרית: Dózsa György-féle parasztháború או A magyar parasztháború) הייתה התקוממות איכרים עקובה מדם בשטחי ממלכת הונגריה, בעיקר בווייבודות טרנסילבניה, שהתרחשה למשך חדשים אחדים באפריל-יולי 1514.

המרד פרץ אחרי שלקריאת הארכיבישוף של אסטרגום, טאמאש באקוץ, התגייסו רבבות איכרים, רובם צמיתים, כדי להשתתף במסע צלב נגד האיום הטורקי העות'מאני. עקב הגיוס ראו עצמם האצילים הגדולים ללא כוח אדם באחוזותיהם והתחילו להתנכל קשות למשפחות המתנדבים המגויסים וגם להעבידן בפרך. מששמעו זאת סירבו האיכרים המגויסים לצאת למלחמה, ובסופו של דבר ניתנה פקודה לבטל את מסע הצלב ולהחזיר את המגויסים. אולם האיכרים מרדו וקמו עם נשקם נגד אדוניהם מן האצולה הגדולה. אליהם הצטרפו גם תושבי ערים, כולל סוחרים ובני האצולה הקטנה. המשתתפים במרד היו רובם הונגרים וסקלרים, אך גם איכרים רומנים, סלובקים, רוסינים ובני קבוצות אתניות אחרות בממלכה. איש הצבא שנועד לעמוד בראש צבא הצלבנים, הסקלרי ג'רג' דוז'ה, הפך למנהיג המרד.

סיבות

התעצמות כוחם של המגנאטים ו"הצמיתות השנייה"

מלך הונגריה, אולאסלו השני (ולדיסלב השני) לבית יגיילו, לפי עותק התמונה של חתונת דיטריכשטיין, הנמצאת במוזיאון של העיר גראץ

אחרי דיכוי מרד האיכרים הטרנסילבנים משנת 1437 (מרד בובאלנה) הגבירה האצולה ההונגרית המנצחת את תהליך הפאודליזציה. בשנת 1463 נחקקו "החוקות הצבאיות של שלוש האומות הטרנסילבניות" (ההונגרים, הסקלרים והסקסונים הטרנסילבנים) באישור המלך מתיאש הוניאדי. בחוקות אלו סעיפים שהדגישו לא רק את הדיכוי החברתי של הצמיתים אלא גם את הדיכוי הלאומי. צוין, בין השאר, שצמיתים "בעלי דם הונגרי" בלבד היו אמורים לשמור על המצודות. לעומת זאת צמיתים ממוצא אחר, כלומר רומני, סלובקי וכו', היו מחויבים להתגייס למלחמות. המלך מתיאש, שכונה בזיכרון הלאומי ההונגרי "הצדיק", ניסה למתן באמצעים משפטיים ופוליטיים את המעשים השרירותיים של האצולה הגדולה כלפי האיכרים. אחרי מותו של המלך מתיאש בשנת 1490 הועלה על כס המלכות של הונגריה ולדיסלב השני (בהונגרית אולאסלו השני) מהשושלת הפולנית-ליטאית יגיילו, שליט חלש שנודע כ"אומר הן" (Wladislaw dobře) ונכנע ללא סייג לכל דרישות המגנאטים. תוך כדי התפתחות המסחר והכלכלה המונטרית הוטלו על האיכרים הצמיתים יותר ויותר מחויבויות בעבודות, כסף ומוצרים כלפי בעלי האחוזות.

באספת מעמדות בשנת 1492 ויתר המלך באופן רשמי על חלק מהכנסותיו, שממילא כבר העשירו את ה"ברונים". האיכרים נדרשו לא רק לתת "מעשר" - עשירית מיבולם - לכנסייה, אלא גם לתת לבעלי האחוזות את מס ה"תשיעית" - כלומר עשירית ממה שנשאר (terménykilenced) בכסף ובמוצרים. האצילים חששו שהצמיתים יערקו בגלל הנסיבות לערי שוק או לאחוזות הגדולות בחיפוש אחרי תנאי מחיה יותר טובים. בשנת 1498 חויבו האיכרים לשלם מיסים נוספים על הענבים ועל האדמה, והוגבלו זכויותיהם של האיכרים לצוד. הוטלו מיסים כבדים גם על תושבי הערים שעיבדו אדמות של האצולה. לעומת זאת האצולה והכמורה זכתה לפטורים ממכס ומ"מס השלושים" (Harmincadvám =tricesima).

במאה ה-16 התפשטה מה שנקרא "הצמיתות החדשה" או "השנייה", יותר קשה מקודמתה, וששיאה הייתה כבילתם של האיכרים הצמיתים לאדמה. ההגנות המשפטיות על איכרים שערקו מהאחוזות בוטלו, והוגבלה האפשרות שיימלטו לערים. אז גברה התמרמרות האיכרים כלפי הפאודלים וגם תרעומת עניי הערים כלפי אליטת הערים (הפטריקים). נוצרה תסיסה גם בקרב כורי המכרות למתכות ולמלח. "הצמיתות השנייה" נכפתה על שכבות רחבות באוכלוסייה הלא-אצילה: צמיתים, איכרים חופשיים, ואף תושבי ערים שעד אז זכו לזכויות מטעם המלך. נעשו אף ניסיונות, שלא הצליחו, לשעבד את הסקלרים, שנהנו מחופש מאז ומתמיד.

האיום העות'מאני

בשנת 1512 עלה לשלטון באיסטנבול הסולטן סלים הראשון. באותה שנה כבשו הטורקים את מצודת סרברניק וההונגרים לא הצליחו לכבוש אותה בחזרה. מול הניצחונות העות'מאנים והתקרבותם לאירופה הקתולית בשנת 1513 קרא האפיפיור מרומא, לאו העשירי, למסע צלב נגד הטורקים. במסע הצלב עמדו להצטרף אבירים טבטונים, פולין, צ'כים, שוודיה, דנמרק, רפובליקת רגוזה (דוברובניק), רוסיה, ולאכיה וכו'. הארכיבישוף של אסטרגום, טאמאש באקוצי, איכר צמית לשעבר, שהיה לא מכבר יריבו העיקרי של ג'ובאני מדיצ'י - לאו העשירי - בבחירות לתפקיד האפיפיור, נדרש על ידי האפיפיור לחזור להונגריה, כדי לארגן את מסע הצלב. אף-על-פי שהאצולה הגדולה מחתה נגד העיתוי הלא מתאים ונגד הארגון הצולע, ב-9 באפריל 1514 הוציא האפיפיור את הבולה שקראה למסע הצלב. בינתיים הסולטן סלים כבש את מצרים, אבל נקלע בחזית המזרחית למלחמה קשה נגד פרס. בצ'לדורן הוא נחל תבוסה כואבת. בנסיבות אלה נוצר רושם כי י זו הזדמנות טובה עבור המעצמות הנוצריות לתקוף את העות'מאנים ממערב.

פריצת המרד

טמאש באקוץ, ארכיבישוף אסטרגום, תמונה מוגדלת, שצוירה לפי מטבע על ידי קארוי צ'רנה

ג'רג' דוז'ה בתחריט על עץ מאת דיולה דרקוביץ' משנת 1928

תחריט על עץ בסדרת "דוז'ה" מאת דיולה דרקוביץ', "הצועדים" - 1928

ההתקוממות התחילה אחרי גיוסם של המוני איכרים למסע הצלב אנטי-טורקי אחרי אפריל 1514. האיכרים התנדבו אחרי שקיבלו הבטחות שתמורת השתתפותם במסע הצלב יזכו לשחרור מהצמיתות. המלומד האיטלקי פאולו ג'וביו העריך שהאיכרים היו מונעים "יותר מהמיאוס מחייהם הקשים מאשר מרוב אהבה לדת הנוצרית".

בשדה ראקוש על יד פשט התקבצו עשרות אלפי איכרים. האצילים הגדולים התנגדו לגיוס ההמוני של האיכרים מחשש שיישארו ללא כוח עבודה. אחד מאנשי האוצר של הממלכה טען שבמסע הצלב ישתתפו רק "נוודים, גנבים ואיכרים שערקו" מהאחוזו. ב-24 באפריל נערך במחנה המגויסים טקס דתי "טה דאום ובראש צבא האיכרים התמנה הסקלרי ג'יירג' דוז'ה, מן האצולה הקטנה. עליו נאמר שהשתתף בשנת 1506 במרד של הסקלרים אולם בהמשך הצטיין כשכיר חרב אמיץ ורכש ניסיון צבאי במאבק בטורקים העות'מאנים. התנגדות האצולה הגדולה לגיוס האיכרים עוררה את זעמם. זאת עוד יותר אחרי הגיעו ידיעות על מעשי דיכוי ונקם של בעלי האחוזות נגד בני המשפחות של האיכרים, שנותרו בבית . ב-23 במאי 1514 השיגה האצולה הגדולה עצירת הגיוסים הנוספים למסע הצלב. בנסיבות אלה, כשהורה המלך אולאסלו השני לאיכרים לצאת להילחם בטורקים, מבלי לחכות לתגבורות נוספות, סירבו האיכרים לפקודה זו והתקוממו. אף על פי שבינתיים ביטל האפיפיור ומלך הונגריה את יוזמת מסע הצלב האיכרים המגויסים לא פירקו את נשקם וההתקוממות יצאה לדרך. בראש המורדים עמדו ג'רג' דוז'ה עצמו, יחד עם אחיו גרגיי דוז'ה ועם הנזיר הפרנציסקני לרינץ מסארוש.

מלחמת איכרים בטרנסילבניה ובאזורים סמוכים בממלכת הונגריה

ביוני 1514 התחלקו האיכרים לכמה קבוצות וצעדו במספר כיוונים. בצגלד חנו, התארגנו והחליטו לנסח את יעדיהם ואת דרישותיהם. הם ההביעו זעם ו על התעצמות הדיכוי הפאודלי, מחו נגד מס המעשר, העבודות הכפויות הקבועות (הקורווה) ושאר החובות שנכפו עליהם על ידי בעלי האחוזות. הם שאפו לשוב לחירויות שנהנו מהן בעבר ושבוטלו בהדרגה על ידי האצולה. דוז'ה עצמו קרא להם לחסל את "האצולה המקוללת והכופרת באל". הושמעו קריאות לרציחת גובי המיסים והמוכסים. בדרכם הרסו המורדים את נקודות המכס ואת המסמכים שציינו את חובותיהם. כמה מראשי המורדים דרשו שלא לגעת בנכסי תושבי הערים. מול מעשי המורדים ציווה וויבוד טרנסילבניה יאנוש זאפויה "לתפוס ולעצור את כל אלו שקוראים לעצמם צבלנים".."הורה להעניש את כולם, לערוף את ראשיהם, לקלף את עורם בעודם חיים, לקלות אותם, להורגם ולחסלם בעינויים הנוראים ביותר". גם נשותיהם, זקניהם וטפם לא יצאו חיים מנקמת האצילים. עם זאת, מספר המורדים הלך וגדל.

צבא איכרים בראשות הנזיר לרינץ מסארוש התקדם צפונה, צבא איכרים אחר בראשות גרגיי דוז'ה פנה דרומה והגוף המרכזי בפיקודו של ג'רג' דוז'ה עצמו התקדם בעמק הקריש הלבן (פהר קרש), אחר כך באזור העיר ארד והצטרפו אליו עוד איכרים הונגרים ורומנים. התגייסו לצידם גם כורי מלח, עניי הערים ונציגים של האצולה הקטנה.

מתקפת האיכרים כוונה מעל הכל אל טמשוואר וצא'נאד (צ'נאד), מקומות המושב של הבישוף מיקלוש צ'אקי, המתנגד העיקרי לגיוסם ולחימושם של האיכרים לקראת מסע הצלב. המורדים כבשו מספר עיירות ומצודות על נהר מרוש (מורש). . ההתקוממות התפשטה על שטח גדול והתרחקות כוחות המורדים זה מזה עזרה לתבוסתם.

קמו נגדם כוחות צבאיים חזקים בפיקודם של וויבוד טרנסילבניה, יאנוש זאפויה, של הבישוף הקתולי של טרנסילבניה, פרנץ וארדאי, ושל אישטוואן ורבצי. המורדים כבשו את צ'נאד ואת נדלאק, שם לקחו בשבי את הבישוף מיקולש צ'אקי ורצחו אותו. ה"אישפאן" אישטוואן באטורי הצליח להימלט וקרא ליאנוש זאפויה לעזרה. ב-15 ביולי 1514 ניסו האיכרים לשווא לכבוש את מצודת טמשוואר, שבה מצאו מקלט רבים מהמגנאטים. דוז'ה נלקח בשבי. הוא עונה באכזריות ב-20 ביולי 1514, והוצא להורג בפומבי על ידי הושבתו על כיסא ברזל לוהט ועינויים נוספים. קבוצות מפוזרות של מורדים הצליחו להמשיך בהתנגדות עד לסתיו 1514. בדיכוי הסופי של מרד האיכרים לקח חלק גם צבא המלך. לפי הערכות מסוימות בדיכוי ההתקוממות נהרגו בסביבות 50,000 מורדים, חלקם הועלו על שיפוד או נתלו.

השלכות

בהונגריה וטרנסילבניה

בנובמבר 1514 התכנסה הדיאטה ההונגרית שכונתה לפעמים "הדיאטה הפראית", במטרה רשמית לדון בהגנה נגד האיום העות'מאנית אולם היא התעסקה יותר בהשלכות מרד האיכרים. מתוך 71 הסעיפים החוקיים שאישרה, רק שניים עסקו בהגנה האנטי-עות'מאנית. חוקים אלה, שנוסחו בעיקר על ידי המשפטן אישטוואן ורבצי בספרו "טריפרטיטום" (Tripartitum opus iuris consuetudinarii inclyti regni Hungariae), שאפו להחמיר עם האיכרים. על האיכרים הוטלו חובות כבדים יותר בעבודות קורווה ובמסים במוצרים. הונגריה, שנחלשה על ידי המרד, נחלה בהמשך תבוסות כואבות מצד הטורקים העות'מאנים. האויבים המוסלמים כבשו בשנת 1521 את שאבאץ ואת בלגרד ובהמשך ב-1526, אחרי קרבות כבדים השתלטו על פטרוורדין וכעבור חודש, ב-29 באוגוסט 1526 ניצחו ניצחון מוחץ בשדות הביצתיים של מוהאץ'. אחרי קרב זה התחיל עידן של 160 שנות כיבוש עות'מאני בחלק גדול משטח הונגריה.

בטרנסקרפטיה

במרד השתתפו איכרים רוסינים, סלובקים ורומנים בשטחי טרנסקרפטיה של ימינו, ברוזנויות (מחוזות) ברזקה, אוגוצ'ה (כיום אוהוצ'ה באוקראינה), אונג (אונגוואר) (כיום באוקראינה) ומרמורש (כיום מחולק בין רומניה לאוקראינה). הם צרו על טירות האצילים במונקאץ', טירת ניאלאב באזור העיר קראיהאזה ובחוסט ושדדו אותם ורצחו אצילים. אחרי דיכוי המרד היישובים שמהם יצאו המורדים - מונקאץ', אונגוואר, חוסט, הכפר וישקובו שבאזור חוסט, נאג'סלש (כיום וינוהרדיב, בעבר סווליוש), טצ'ה (כיום טיאצ'יב), דובהה פולה שבאזור אונגוואר,, אוקנה סלטינה (כיום סולוטבינו)- הוכרזו יישובים מורדים והוטלו עליהם מיסים כבדים.

לקריאה נוספת

• Constantin C. Giurescu Istoria românilor, vol IV, Editura Enciclopedică, București, 2001

(קונסטנטין ק. ג'ורסקו - תולדות הרומנים, כרך ד 2001)

• Constantin C. Giurescu, Dinu C. Giurescu Istoria românilor din cele mai vechi timpuri până astăzi, Editura Albatros, București, 1971 (קונסטנטין ק. ג'ורסקו, דינו ק. ג'ורסקו - תולדות הרומנים מהזמנים העתיקים ועד היום)
• 2004 Miklós Molnár Histoire de la Hongrie, collection tempus, Perrin, Paris -
• C.Căzănișteanu, V.Zodian, A.Pandea - Comandanți militari, Dicționar Editura științifică și enciclopedică București 1983

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מלחמת האיכרים בראשות ג'רג' דוז'ה בוויקישיתוף

• מלחמת האיכרים בראשות ג'רג' דוז'ה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)