קורווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: תרגמת, שמות, ניסוחים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

קורווהצרפתית: Corvée מהפועל הלטיני "corrogare" שמשמעותו "לדרוש", בלטינית:angaria ; בלטינית של ימי הביניים corvea ;בגרמנית:Fron או Frondienst, ברוסית:Барщина) הוא מונח ששימש בחברות הפיאודליות לציון סוג של מס שנתי לא כספי שהצמית או הווילן היה צריך לשלם למלך, לווסאל, לאדון העליון או לאדון הטירה על ידי ביצוע עבודות שנתיות ללא שכר באחוזותיהם. עבודות אלה נקראו לפעמים opera riga. החרישה והקטיף היוו למעשה את חלק הארי בעבודות אלה. למקרה הצורך דרש האדון עבודות נוספות, הקרויות opera corrogata (עבודה נדרשת, מגויסת) . מהמילה הזאת המונח הפך ל "coroatae" אחר כך corveiae ובסופו של דבר corvée, במשמעות נרחבת - גם של עבודות שנתיות סדירות וגם של עבודות כפויות במצבי חירום. הקורווה היה בורג בשרשרת המערכת הכלכלית-פוליטית בימי הביניים והיא נולדה גם בנסיבות המחסור במטבעות בזמנו. המס שימש לאספקת כוח עבודה באחוזות הפאודליות וכשנגבה על ידי המלכות שימש המס להשלמת פרויקטים מלכותיים, לתחזוקת הדרכים.

היו מבחינים "עבודה כפויה פרטית" - בצרפתית corvée privée ועבודה כפויה ציבורית corvée publique. משמעות הראשונה הייתה של ימי עבודה (שבפרובינציות אחדות בצרפת היו מכונים "ארבאן" arban ) שאותם היה חייב האיכר לבצע על אדמת האדון -בלטינית - pars dominica. הם קוימו בעיקר בימי החרישה, הקציר והבציר. בעבודות אלו גויסו גם בעלי החיים שברשות האיכר. בתחום החקלאות נחשבה הקורווה יעילה יותר מהעבדות. תמורתה זכה האיכר ברשות לעבד אדמה, להשתמש בטחנת הקמח ובנהרות שעל אחוזת האדון. האיכות העבודה הייתה יותר טובה מבעבודת העבדים והיא אישפרה לאיכר בהתאם להיקף עבודתו להגיע לצבור כמות יותר גדולה של מוצרים בימי הביניים הקורווה החקלאי לא היה לגמרי ללא תמורה. לפי המנהג, יכלו העובדים בו לצפות לתגמולים קטנים, לעיתים בצורת מזון ומשקאות שנצרכו במקום. הקורווה כלל לפעמים גם את הגיוס לצבא. פעמים אחרות משמעות המונח הייתה אספקה כפויה לצרכים צבאיים, לרוב אספקת עגלות ובעלי חיים להובלה. הקורווה עורר תרעומת רבה בקרב האיכרים מכיוון שנדרשה בדיוק בתקופות כשהם היו צריכים לטפל בשדות שלהם. במאה ה-16 התחילה ירידה בדרישה לקורווה כשהוא הוחלף בתשלומים בכסף. אולם בהרבה מקומות באירופה המשיך עד למהפכה הצרפתית וגם אחר כך.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודות כפייה ציבוריות בעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודות כפייה ציבוריות התקיימו לכל אורך ההיסטוריה, גם בעת העתיקה ובחברות הדספוטיות ובחברות שבהן התקיימה עבדות: למשל במצרים העתיקה, בשומר, בישראל העתיקה בימי שלמה המלך, ברומא העתיקה, במזרח אסיה באימפריה הרומית המאוחרת אזרחים ביצעו "עבודות לטובת ציבור" - opera publica - כתחליף לשילום מיסים; לעיתים קרובות דובר בבניית דרכים וגשרים. האדונים הרומאים דרשו מקולונים שעל אדמותיהם ומהעבדים המשוחררים מספר ימי עבודה. במקרה של האחרונים עבודות אלה נקראו opera officialis.

הקורווה באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק מאירופה, בעיקר בדרומה, ירד ה-"קורווה הפרטי" "corvée privée" בחשיבותו החל מן המאה ה-11 כשעלה במידה רבה יותר השימוש השוטף במטבעות. עבודה זו הצטמצמה ללא יותר מיום-יומיים בשנה והיה ניתן להחליפה בתשלום כספי. עם זאת, את הצמיתים ואת האיכרים החופשיים העניים ביותר יכלו לנצלם לעבודות כפויות "כרצונו" של האדון ("corvéables à merci")[1].

בצפון אירופה ובאנגליה הקורווה הפרטי נשאר משמעותי לכל אורך ימי הביניים.

הקורווה בוטל בצרפת במהלך המהפכה הצרפתית על ידי צווי אוגוסט שהוצאו ב-4 באוגוסט 1789. יחד איתו בוטלו עוד מספר פריבילגיות פיאודליות שהוענקו לבעלי האחוזות הצרפתים בימי הביניים.

צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי "המשטר הישן"[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "הקורווה הסניוריאלי" (corvée seigneuriale)

בצרפת, זירת עימות בעבר בין התרבויות הגרמאניות והרומית, ואחת היורשות של האימפריה הפרנקית, מצאה שיטת הקורווה קרקע פורייה. זאת המסגרת הפאודליזם של ימי הביניים עם משטר הצמיתות המבוסס על העקרון:"אף אדמה ללא אדון" (nulle terre sans seigneur) ומאוחר יותר במסגרת המונרכיה האבסולטית. עם השכנת המשטר הפאודלי בצרפת מצאו האיכרים את עצמם תחת עול שכמעט לא היה לו אח ורע בשאר מדינות אירופה המערבית. בצרפת היה קיים מגוון רב של דרגאות כפיפות, והתאמה, דרגאות שונות של קורווה במאות 7 - 12 החלק המחוסר ביותר בזכרויות באוכלוסייה - האיכרים הצמיתים (serfs, gens de pleine poeste, hous de cors) נדרשו לקורווה שרירותי לגמרי, כפופים לחלוטין לחסדי האדון.

בימי "המשטר הישן" הבחינו "קורווה אישי" (corvée personnelle) מס על מגורי האיכר חסר הנכסים, ו"קורווה ריאלי" (corvée réelle) המהווה מס על נכסי האיכר, אפילו אם מגוריו היו מחוץ לאחוזות האדון. הקורווה כלל בממוצע 3 ימי עבודה כפויה בשנה[1].

הקורווה הסניוראלי בוטל בימי המהפכה הצרפתית ב-4 באוגוסט 1789.

  • "הקורווה המלכותי" (corvée royale) כלל עבודות כפויות ציבוריות לצורך בנייתן ותחזוקתן של התשתיות הציבוריות - דרכים, גשרים, חפירים ותעלות, גדרות, וכו'

בשנת 1738 החליט המפקח הכללי של אוצר ממלכה, פיליבר אורי על הנהגת קורווה מלכותי כללי לצורך הרחבתה והתחדשותה של מערכת הדרכים הציבוריים בצרפת. "קורווה הדרכים הגדולות" בוטל עוד בשלהי תקופת "המשטר הישן". לפי רעיון של הכלכלן הפיזיוקרט פייר סמואל דו פון דה נמור (דופונט) הוציא שר האוצר טורגו צו שישי שביטל את הקורווה הנ"ל, תוך הסתמכות על הישיגים של המהנדס פייר-מארי-ז'רום טרסאגה שצמצמו את כוח האדם הדרוש לעבודות. אולם החלטות אלה בוטלו ב-1776. ב-1785 הצליח בסופו של דבר שארל-אלכסדר דה קאלון לבטל את קורווה פעם נוספת. סופית הוא בוטל בימי המפכה הצרפתית בשנת 1791[2].

במאות 19-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לתקנון ה"חכירה" (fermage) משנת 1946 סבלו החוואים שחכרו אדמות מלחצים שרירותיים מצד בעלי האדמות החכורות. בנוסף לדמי החכירה חויבו החוואים במספר ימי עבודה ללא תשלום לטובת הבעלים - למשל "שלושה ימי חרישה" (כולל עבודת אדם, שימוש בסוסיו ובציודו) ואספקת עובדים בכל אחד בזמן קציר החציר. סוגי קורווה אחרים היו בתחום הובלת העצים ואפילו בהאכלת כלבי בעלי האחוזה. מיוזמתו של פרנסואה טנגי-פריז'אן, שר החקלאות בממשלת הגנרל דה גול ב-1946 הוחלט על חידוש אוטומטי של חוזי החכירה (bail ברבים baux) ועל הגבלת האפשרויות להפסקת החוזים על ידי המחכיר (bailleur)

עד לשנות ה-1950 נכפו על האיכרים הצרפתים עוד מערכת קורווה בצורת "מיסים מקומיים", אותם יכלו לשלם על ידי עבודות, למשל השתתפות בשיפוץ הדרכים בעזרת סוסיהם וציודם.

אפריקה המערבית הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשטחי אפריקה המערבית הצרפתית בוטלו העבודות הכפויות של הציבור בחוק הופואה-בואני באפריל 1946.

גרמניה, "האימפריה הרומית הקדושה", האימפריה ההבסבורגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תולדות ה"קורווה" בגרמניה עד למאה ה-12 דומות לאלו שבצרפת, אם כי האיכרים הגרמנים נהנו מהרבה יותר חופש ורק מאוחר יותר מצבם החמיר. הקורווה היה חלק ממשטר האריסות (בצרפתית ובאנגלית:Socage) ששלט בכלכלה הפאודלית של תחום מלכותו של בית הבסבורג - מאוחר יותר האימפריה האוסטרית - ובמרבית המדינות הגרמנית שהיוו חלק מהאימפריה הרומית הקדושה בעלת הלאום הגרמני. החוואים והאיכרים נדרשו לעמול קשות בעבודה חקלאית עבור האצילים אדוניהם. כשכלכלת הכסף השתרשה, חובה זו הוחלפה בהדרגה על ידי תשלום מיסים לאדונים.

אחרי מלחמת שלושים השנה הדרישות לקורווה עלו יותר מדי והשיטה הפכה ללא יעילה. הצמצום הרשמי של הקורווה נקשר לביטול הצמיתות על ידי השליט ההבסבורגי והקיסר יוזף השני בשנת 1781. עם זאת הקורווה שרד והוא בוטל רק במשך אביב הימים - מהפכות 1848, יחד עם חוסר השוויון החוקי בין האצולה לאנשים הפשוטים.

גם בוהמיה (הארצות הצ'כיות) הייתה חלק מהאימפריה הרומית הקדושה וגם של אדמות בית הבסבורג. הקורווה בשפה צ'כית נקרא "רובוטה" (robota). (בשפות סלאביות אחרות "רובוטה" היא כל סוג של עבודה). המונח הצ'כי הושאל גם בחלק מגרמניה, שבה נקרא הקורווה "רובאט" ("Robath") וגם בהונגריה, שבה השתמשו במילה robot - כולל ברומנית בטרנסילבניה- robotă .

רוסיה והאימפריה הרוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצו של הצאר פבל הראשון משנת 1797 על חובת שלושת ימי קורווה ("ברשצ'ינה") בשבוע

ברוסיה הצארית תופעות הקורווה הייתה נפוצה ביותר, במסגרת שיעבוד הצמיתים על ידי הבויארים ונקראה "בארשצ'ינה" (барщина) או "בויארשצ'ינה" (боярщина) השתרשו בה כמה סוגי קורווה (тяглые повинности) שכללו: הקורווה של ההובלות ,(подводная ,ямская повинность), שהיו קיימים מימי המונגולים, הקורווה עבור הבתים, (постоялая повинность) . הברשצ'ינה מתייחסת לחובת העבודה הכפויה שביצעו הצמיתים על אדמות הבויארים בעלי האחוזות (פומשצ'יק) לחובה זו לא היו חוקים מוסדרים עד לצו (אוקאז) של הצאר פבל הראשון בשנת 1797 שהגדיר "ברשצ'ינה" - קורווה של שלושה ימים בשבוע כתקני וכדי והותר לצורכי הבויאר. באזור עתיר הצ'רנוזיום המרכזי ברוסיה 70-77% מהצמיתים ביצעו קורווה (ברשצ'ינה) . השאר שילמו מיסים בכסף וסחורות ("אוברוק")[3].

הנסיכויות הרומניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנסיכויות הרומניות הקורווה נקרא clacă (קלאקה). בעיני קארל מארקס הקורווה בנסיכויות הרומנית בתקופה המודרנית היו מעין צורה טרום-קפיטליסטית של שעות עבודה נוספת כפויה. בנוסף לעבודה להבטחת קיומו היה על האיכר הרומני לבצע עבודות נוספות עבור הבויאר, בעל האחוזה. לפי התקנון האורגני, קודקס הטרום-חוקתי של ולאכיה במחצית הראשונה של המאה ה-19, האיכר הצמית היה חייב לבויאר 14 ימי עבודה בשנה, אולם בפועל היה מדובר ב-42 יום, כיוון שיום עבודה נחשב הזמן הדרוש לאספקת התפוקה היומית הממוצעת והיקף תפוקה זו נקבע לפי מכסות גבוהות מאוד[4]. הסעיפים לגבי הקורווה היה אמור לבטל את משטר הצמיתות אבל לא השיג יעד זה. בשנת 1864 בימי השליט נסיכות רומניה (הנסיכויות הרומניות המאוחדות לשעבר) אלכסנדרו יואן קוזה יושמה רפורמה אגררית שביטלה את הקורווה והפכה את האיכרים לבעלי אדמה חופשיים. בעלי אחוזות היו זכאים לפיצוי ששולם מתוך קרן שהאיכרים נדרשו להפריש כספים אליה למשך 15 שנים. בנוסף האיכרים היו צריכים לקנות את האדמה שחולקה להם, אמנם במחיר מתחת לערך בשוק. חובות אלה עדיין דחפו את האיכרים לחיים של חצי-צמיתים.

האימפריה העות'מאנית וטורקיה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באימפריה העות'מאנית הופעלו קורווה בשם "אנגאריה" (Angarya). האיכר האריס היה חייב לבצע עבודות ללא תשלום על אדמות האדון שלו - ה"אע'ה" - בדרך כלל חודשיים בשנה, בנוסף למיסים בכסף ובמוצרים. נעשה ניסיון להפסיקן בעת רפורמות הטנזימאט. בשנת 1856 הוכרז שוב על הפסקת הקורווה. ב-1876 הורכז שוב על ביטול הקורווה, להוציא זמני מלחמה. חוקי טורקיה המודרנית אוסרת על קורווה, ומאפשרת רק עבודה בהתנדבות או כפויות במצבי חירום או עבודות כפויות של אסירים.

אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימפריית אינקה ופרו המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באימפרית אינקה הופעלה שיטה הקרויה מיט'א לפיה נגבה מס באמצעות עבודה כפויה שירות ציבורי למלכות. בשיאה, נדרשו איכרים מסוימים לבצע לא פחות מ-300 ימי עבודה כפויה בשנה. אחרי כיבוש פרו, אימץ השלטון הקולוניאלי הספרדי את השיטה הזאת אולם שינתה אותה לעבודת חובה לילידים במכרות כסף.

שירים של שיטת מיט'א קיימים העבודה הקהילתית הנקראת מינק'א המחייבת את בני קצ'ואה. למשל בכפר החוות אוקרה, קרוב לקוסקו כל אדם בוגר נדרש לבצע 4 ימי עבודה ללא תשלום לטובת הקהילה בחודש. בימי הנשיא פרננדו בלאונדה טרי בשנות ה-1960 נתבקשה האוכלוסייה להשתתף במאמץ פדרלי של עבודות תשתית ברוח המסורת אינקה.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכמה מושבות, לימים מדינות, בצפון אמריקה, השתמשו בעבודות ציבוריות כפויות מסוג "קורווה" בעבודות תשתית כמו תחזוקת דרכים והשימוש בהן המשיך במידה מסוימת בארצות הברית. אחרי המהפכה האמריקאית צמצמו המנהלים המקומיים את השיטה, תוך כדי ההתפתחות הכלכלה המוניטרית. אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית ניסו כמה ממדינות הדרום, שחסרו אמצעים כספיים זמינים, להחליף את המיסוי בעבודות ציבוריות חובה או פטור מהן תמורת קנס או מס מיוחד. השיטה לא הצליחה בגלל האיכות הירודה של העבודה. ב-1894 הכריז בית המשפט העליון של מדינת וירג'יניה כי הקורווה הזה הפר את חוקת המדינה[5]. אלבמה הייתה ב-1913 המדינה האחרונה בארצות הברית שביטלה עבודות אלה[6].

האיטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממלכה הראשונה של האיטי שהוקמה בקאפ -האיסיין בראשות אנרי כריסטוף כפה על הציבור שיטת עבודות קורווה ציבורי לצורת בנייה מסיבית של ביצורים נגד פלישה צרפתית. בעלי המטעים יכלו לשלם בכסף ולשלוח את פועליהם לעבוד במקומם. שיטה זאת איפשרה לממלכת האיטי להיות יותר חזקה כלכלית מרפובליקת האיטי בראשות אלכסנדר פטיון שיברתה בפורט-או-פרנס שביצעה רפרומה אגררית וחילקה את האדמות לעובדים.

אחרי פלישת ארצות הברית להאיטי בשנת 1915 בהתאם לתיקון רוזוולט לדוקטרינת מונרו, חיזק הצבא האמריקאי הכובש את השימוש בעבודות ציבוריות כפויות מסוג "קורווה" צורך שיפור התשתית[7]. גורמים רשמיים בהאיטי משערים כי מעל 3,000 תושבי האיטי מתו תוך כדי עבודות אלה.

שרידי קורווה וסוגים אחרים של עבודות חובה ללא תשלום בתקופה המודרנית ועכשווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקורווה נשאר בזיכרון הקולקטיבי העכשווי כסמל לשעבוד האיכרים על ידי הסניורים הפאודלים ועל ידי המונרכיות, בדומה למס המעשר החקלאי (בצרפתית - dîme, בגרמנית - der Zehnte, ברוסית - דסיאטינה, באנגלית tithe) והגאבלה (צרפת) (המס על מלח) באזורים אחדים במדינות מסוימות הוכרחו התושבים לבצע עבודות ציבוריות ללא תשלום, כדוגמת פינוי שלגים, בניית אסמים וכו'. עבודות חובה ציבוריות ללא תשלום נכפו על ידי ממשלות מסוימות כמו למשל במשטר הצבאי במיאנמר בשנת 2004 ממשלת ז'אן-פייר רפרן בצרפת קבע יום עבודה בחג ללא תשלום - כ"יום סולידריות עם הקשישים". כיום מדינות רבות שמרו את העבודות הציבוריות הכפויות רק למסגרת השירות בצבאי או למסגרות בתי סוהר או מחנות עבודה לאסירים. השלטון הנאצי בגרמניה כפה עבודות כפייה לאזרחי גרמניה ולתושבי הארצות הכפויות. עבודות פרך נכפו על ידי הנאצים על המוני אסירים מקבוצות אתניות, דתיות, חברתיות או פוליטיות שנועדו לדיכוי או להשמדה (כמו היהודים). גם השלטון הקומוניסטי בברית המועצות, בסין העממית ובארצות אחרות יזם עבודות כפויות ציבוריות על התושבים לעיתים קרובות במסווה של "עבודה התנדבותית" (לצד עבודות התנדבותיות אמיתיות) או ייעדו אותם לאסירים כולל אסירים פוליטיים, ולאוכלוסיות שנועדו ל"חינוך מחדש".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Richard Pipes, Russia under the old regime, ed II, Penguin Books, London 1993
  • Karl Marx Capital. A Critique of Political Economy: Volume One, International Publishers 1967
  • Paul Farmer, The Uses of Haiti Common Courage Press: 1994
  • Peter Wallenstein - Blue Laws and Black Codes: Conflict, Courts and Change in Twentieth Century Virginia, Charlottesville: University Press of Virginia 2004. pp.280 reviewed by Martin Hardeman in H-Net Reviews. August 2004
  • Maxwell Gordon Lay Ways of the World :A History of the worlds Roads and Vehicles That Used Them Rutgers University Press, New Brunswick, New Jersey 1992

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קורווה בוויקישיתוף

[1] הלקסיקון האנציקלופדי ברוקהאוס-אפרון (רוסית) כרך ג, 1891 (ברוסית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 CNRTL 2012
  2. ^ M.G.Lay עמ' 102
  3. ^ Richard Pipes עמ' 148-147
  4. ^ 1967 Karl Marx עמ' 228
  5. ^ P.Wallenstein 2004
  6. ^ M.G.Lay Ways of the World - Motives and Management 1992 עמ'101
  7. ^ Paul Farmer 1994