מלחמת הודו-פקיסטן הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
מלחמת הודו-פקיסטן הראשונה
חיילים הודים במהלך המלחמה
חיילים הודים במהלך המלחמה
תאריך התחלה: 22 באוקטובר 1947
תאריך סיום: 5 בינואר 1949
משך הסכסוך: שנה ו-10 שבועות
מקום: 34°30′N 76°00′E / 34.5°N 76°E / 34.5; 76 
תוצאה:

הפסקת אש

מלחמת הודו-פקיסטן הראשונה או מלחמת קשמיר הראשונה הייתה מלחמה בין הודו לבין פקיסטן על מדינת קשמיר וג'אמו. הייתה זו המלחמה הראשונה בין שתי המדינות הצעירות הודו ופקיסטן. פקיסטן שהוקמה מספר שבועות לפני כן שליחה כוחות מיליציה מוזיריסטן כדי לשמור על קשמיר. המלחמה שלא הגיעה להכרעה חד משמעית עודנה משפיעה על היחסים הגאו-פוליטיים בין המדינות.

המהרג'ה ניצב בפני התקוממות של נתיניו המוסלמים באזור פונץ' ואיבד את השליטה על המחזות המערביים של ממלכתו. ב-22 באוקטובר 1947 כוחות מילציה פשטוניים פקיסטניים חצו את גבול המדינה. כוחות המיליציה וכוחות לא מוסדרים של פקיסטן פנו כדי לתפוס את סרינגאר, אך עם הגיעם לברמולה, הם בזזו את המקום והתעכבו. המהרג'ה הארי סינג פנה בבקשת עזרה להודו, והוא זכה לתמיכה בכפוף להסכמתו להסתפחות להודו.

בתחילה השתתפו בלחימה כוחות רגליים של ג'אמו וקשמיר וכוחות מיליציה מהשבטים המנוהלים באופן פדרלי (FATA) מפקיסטן. בעקבות הצטרפות המדינה להודו ב-26 באוקטובר 1947, הובאו מהאוויר כוחות הודיים לסרינגאר, בירת המדינה. הקצינים הבריטים סירבו בתחילה לכניסת כוחות פקיסטניים לסכסוך, בשל הצטרפותה של המדינה להודו. ב-1948 הם לא עמדו עוד בהתנגדותם, וכוחות פקיסטניים הצטרפו למלחמה. החזית התגבשה בהדרגה לאורך מה שנודע כקו השליטה. הפסקת אש רשמית הוכרזה ב-23:59 בליל 31 בדצמבר 1948. תוצאות המלחמה לא היו חד משמעיות, כשבסיומה הצליחה הודו לשמור על שני שלישים מקשמיר ובפרט על עמק קשמיר, ג'אמו ולדאק.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני 1815 האזור הידוע כיום כ"ג'אמו וקשמיר" היה מורכב מ-22 מדינות עצמאיות קטנות (16 מדינות הינדיות ושש מוסלמיות) שהיו תחת שלטון האמיר של אפגניסטן ושל שליטים מקומיים. מדינות קטנות אלו נשלטו על ידי מלכים ראג'פוטים, והיו נתונים לשליטתה של האימפריה המוגולית מאז ימי אכבר הגדול. בעקבות שקיעתה של האימפריה המוגולית, עברו המדינות לשליטת רנג'יט סינג.

במלחמה האנגלו-סיקית הראשונה (1845–1846) נלחמה האימפריה הסיקית שטענה לריבונות על קשמיר וחברת הודו המזרחית הבריטית. בהסכם לאהור שנחתם ב-1846 נדרשו הסיקים לוותר על האזור החשוב (דואב וג'לנדהאר) בין נהר הביאס ונהר סוטלג' ונדרשו לשלם פיצויים בסכום של 1.2 מיליון רופי. מאחר שהם לא היו מסוגלים להעמיד את הסכום הדרוש, התירה חברת הודו המזרחית לשליט דוגרה גולאב סינג לרכוש את קשמיר מידי הממלכה הסיקית בתמורה לתשלום 750 אלף רופי לחברת הודו המזרחית. גולאב סינג היה למהרג'ה הראשון של מדינת ג'אמו וקשמיר, ויסד שושלת ששלטה על המדינה, שהייתה הנסיכות השנייה בגודלה בראג' הבריטי עד שהודו השיגה עצמאות ב-1947.

חלוקת הודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חלוקת הודו
חלוקת הודו ותנועת הפליטים

בשנים 1946–1947 צמחה תנועת הלאומיות המוסלמית והליגה המוסלמית, בדרישה להקמת מדינה נפרדת למוסלמים בהודו. ב-16 באוגוסט 1946 גלשו דרישות המוסלמים לעצמאות לעימותים אלימים בקלקוטה ביום הפעולה הישירה (Direct Action Day). ב-3 ביוני 1947 הוחלט לחלק את הודו הבריטית לשתי מדינות נפרדות, הדומיניון של פקיסטן שירכיב אזורים שבהם יש רוב מוסלמי והדומיניון של הודו שירכיב את היתר. שני מחוזות פנג'אב ובנגל שבהם יש רוב מוסלמי היו צריכים להתחלק בין הדומיניונים. מוערך כי 11 מיליון איש היגרו בין שני החלקים של פנג'אב וכמיליון נהרגו בסכסוכים בין עדתיים. ג'אמו וקשמיר שנמצאים בסמיכות לפנג'אב הושפעו בצורה ישירה מהמתרחש.

תאריך היעד המקורי להעברה השליטה לשני הדומיניונים נקבע ליוני 1948. עם זאת בשל חשש מהתלקחות עימותים בין עדתיים אלימים, המשנה למלך לואי מאונטבטן דחה את העברת השליטה ל-15 באוגוסט 1947. בעקבות זאת היו שישה שבועות להשלמת הסידורים לחלוקה. תוכניתו המקורית של מאונטבטן הייתה להישאר כמושל כללי של הדומיניונים עד יוני 1948. עם זאת המנהיג הפקיסטני מוחמד עלי ג'ינה לא קיבל זאת. מאונטבטן היה למושל הכללי של הודו, ואילו בפקיסטן נבחר ג'ינה כמושל כללי. השליטה המנהלית, אך לא המבצעית הוענקה לקלוד אוקינלק. הודו מינתה את רוב לוקארט לרמטכ"ל הצבא, ופקיסטן מינתה את פרנק מסרווי לרמטכ"ל.

הימצאותם של קצינים בריטים כמפקדים של צבאות שני הצדדים הפכה את המלחמה למוזרה, כשמפקדי הצבאות שמרו על קשר טלפוני יומי ושמרו על עמדות מגננה. הן לוקארט והן מסרווי הוחלפו בהמשך המלחמה, ומחליפיהם רוי בוצ'ר ודאגלס גרסיי ניסו לרסן את הממשלות. בוצ'ר הצליח בכך בצד ההודי, אך גרסיי ויתר והתיר לקצינים בריטים ליטול חלק בתפקידים מבצעיים בצד הפקיסטני. במסגרת זו אף נהרג קצין בריטי.

התפתחויות בג'אמו וקשמיר (אוגוסט–אוקטובר 1947)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מתן העצמאותם לדומיניונים נדרשו מנהיגי המדינות שהרכיבו את הודו להצטרף לאחד משני הדומיניונים. הארי סינג המהרג'ה של ג'אמו וקשמיר וראש ממשלתו רם צ'נדרה קק בחרו שלא להצטרף לאף אחד משני הדומיניונים, מאחר שהרוב המוסלמי במדינה לא ירגיש בנוח להצטרף להודו מחד גיסא, ומאידך גיסא המיעוטים ההינדים והסיקים עשויים להיפגע אם המדינה תצטרף לפקיסטן.

ב-1947 היו בג'אמו וקשמיר קהילות אתניות ודתיות מגוונות. במחוז קשמיר, שבו עמק קשמיר ואזור מוזאפרבאד, היה רוב מוסלמי של למעלה מ-90%. במחוז ג'אמו, שבו חמישה אזורים, הייתה כמות דומה של הינדים ומוסלמים באזורים המזרחיים (אודמפור, ג'אמו וריאסי) ורוב מוסלמי באזורים המערביים (מירפור ופונץ'). באזרו ההררי של לדאק במזרח הייתה נוכחות בודיסטית משמעותית עם רוב מוסלמי בבלטיסטאן. בהסכמה של המהרג'ה ניהלו הבריטים את ג'ילג'יט שנמצאת בצפון קשמיר, ושם היה רוב מוסלמי ניכר. זמן קצר לפני העברה השליטה השיבו הבריטים את ג'ילג'יט למהרג'ה שמינה שם שליט דוגרי ומפקד בריטי לכוחות המקומיים.

התנועה הפוליטית המובילה בעמק קשמיר "הוועידה הלאומית" בהנהגת שייח' עבדאללה (אנ') דגלה בפוליטיקה חילונית. התנועה שיתפה פעולה עם הקונגרס הלאומי ההודי והעדיפה להצטרף להודו. מנגד המוסלמים במחוז ג'אמו תמכו בוועידה המוסלמית ששיתפה פעולה עם ההליגה המוסלמית והעדיפה הצטרפות לפקיסטן. אל מול הדעות המנוגדות של הצדדים, החליט המהרג'ה לשמור על עצמאות.

תוכנית גולמארג[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מקורות צבא הודיים, הכין הצבא הפקיסטני תוכנית מבצע גולמארג שפרטיה נחשפו במכתב מסווג מ-20 באוגוסט, מספר ימים לאחר הכרזת העצמאות הפקיסטנית. התוכנית נחשפה בטעות לקצין הודי ששירת בבריגדת באנו.[1] על פי התוכנית יגויסו 20 לשקרים (מילציות שבטיות) שבכל מיליציה כ-1,000 איש שיגויסו מהשבטים הפשטונים ויזוינו במפקדות הבריגדה בבאנו, ואנה, פשאוור, כוהאת, תל ונושהרה בשבוע הראשון של ספטמבר. הכוחות היו צריכים להגיע לנקודת היציאה באבוטאבאד ב-18 באוקטובר ולחצות את הגבלות לג'אמו וקשמיר ב-22 באוקטובר. עשר מיליציות תוכננו לתקוף את עמק קשמיר דרך מוזאפרבאד ועשר מיליציות אחרות תוכננו להצטרף למורדים בפונץ', בהימבר וראולאכות בכוונה להתקדם לג'אמו.

בשבוע האחרון של אוגוסט, רגימנט הפרשים של הנסיך אלברט ויקטור תודרך על תוכנית הפלישה וקיבל הוראה לצייד את "לוחמי החופש" בתחמושת. הרגימנט קיבל גם הוראה להיות בכוננות לכך שיוכנסו ללחימה בזמן המתאים.

המרידה בפונץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1947 החלו להופיע סימנים ראשונים לעימות. פונץ' הייתה במקור ג'אגיר (נסיכות אוטונומית), והאוכלוסייה המוסלמית בפונץ' רצתה להסתפח למחוז פנג'אב של הודו הבריטית. ב-1938 החלה במקום תסיסה מסיבות דתיות, אך לבסוף הגיעו להבנות והמהומות שכחו.[2] במהלך מלחמת העולם השנייה גויסו לצבא הודו הבריטית למעלה מ-60 אלף איש מפונץ' ומירפור. ביוני החל קמפיין סרבנות מסים בפונץ', וביולי הורה המהרג'ה לפרק מנשק את כל החיילים באזור. בשל בעיות בתעסוקה במקום והמסים הגבוהים החלה בפונץ' מרידה. המרידה דוכאה, ובספטמבר שב הסדר על כנו. על פי הוועידה המוסלמית הנהיג המהרג'ה משטר טרור לדיכוי המהומות, ומאות אנשים נהרגו בבאע' (باغ) בסביבות 15 באוגוסט.

ההכנות הפקיסטניות ותמרון המהרג'ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד באפריל 1947 גמר בליבו המהרג'ה להצטרף להודו אם לא ניתן יהיה לשמור על עצמאות. ייתכן כי המרידה בפונץ' ערערה את המהרג'ה. בהתאם ב-11 באוגוסט הדיח את ראש הממשלה רם צ'נדרה קק שהיה פרו פקיסטני ובמקומו העמיד את ג'נאק סינגה (אנ'). ב-25 באוגוסט הזמין את השופט מהאר צ'אנד מאג'אן (Mehr Chand Mahajan) מבית המשפט של פנג'אב לכהן כראש ממשלה. באותו היום הוועידה המוסלמית כתבה לראש ממשלת פקיסטן ליקאת עלי ח'אן והזהירה אותו שאם, האל ישמור, ממשלת פקיסטן או הליגה המוסלמית לא יפעלו, קשמיר תאבד להם.[3]

ליקאת עלי ח'אן הציע לפוליטיקאי הפאנג'בי מיאן איפתיח'אראודין (میاں افتخارالدین) לבדוק את האפשרות לארגן מרד בקשמיר. בינתיים עצרה פקיסטן אספקה חיונית למדינה, כדוגמת דלק, סוכר ומלח. בנוסף עצרה את הסחר במוצרים שונים ואת שירות הרכבות לג'אמו. איפתיח'אראודין שב באמצע ספטמבר ודווח כי הוועידה הלאומית חזקה בעמק קשמיר ושלל את האפשרות למרד שם.

מנהיג הוועידה המוסלמית, סרדאר מוחמד אברהים ח'אן נמלט למערב פנג'אב, יחד עם מורדים נוספים, והקים בסיס במרי (مری‬‎). משם ניסו המורדים להשיג כלי נשק ותחמושת למרד, ולהבריח אותם לקשמיר. הקולונל אכבר ח'אן מצבא פקיסטן, שלו היה עניין רב בקשמיר, הגיע למרי וסייע במאמצים אלו. הוא סיפק 4,000 רובים למרד שנלקחו ממאגרי הצבא.

ב-12 בספטמבר ערך ראש הממשלה פגישה עם מיאן איפתיח'אראודין, הקולונל אכבר ח'אן והפוליטיקאי הפנג'אבי סרדאר שוכת חיאת ח'אן. לחיאת ח'אן הייתה תוכנית נפרדת, שהתבססה על כוחות מהמשמר הלאומי של הליגה המוסלמית ולוחמים פשטוניים מהשבטים המנוהלים באופן פדרלי. ראש הממשלה אישר את שתי התוכניות ושיגר את חורשיד אנוואר, ראש המשמר הלאומי של הליגה המוסלמית לגייס את השבטים המקומיים.

בעקבות המרידה במחוזות המערביים והמצור הפקיסטני נדחק המהרג'ה אל הקיר. הוא הצליח לשכנע את השופט מאג'אן לקבל על עצמו את תפקיד ראש הממשלה. הוא שלח דרך המאג'אן מסר למנהיגים ההודים שהוא מעוניין להצטרף להודו, אך נזקק לזמן נוסף כדי ליישם רפורמות פוליטיות. ראש הממשלה ההודי ג'ווהרלל נהרו שרצה להשיג תמיכה נגד פקיסטן ולהבטיח את הצטרפותה של קשמיר להודו לפני שפקיסטן תפלוש, הבין שיש להביא לקדמת הבמה את מנהיג הוועידה הלאומית הפופולרי שייח' עבדאללה. שייח' עבדאללה, שנאסר לשלוש שנים באשמת התססה שוחרר מהמאסר ב-29 בספטמבר לבקשת נהרו.

מרידה אלימה במירפור ופונץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת אוקטובר 1947 פרץ מרד אלים במחוז פונץ'. במרד השתתפו קבוצות עריקים מהצבא, חיילים בחופשה ששירתו בצבא הפקיסטני, חיילים לשעבר ומתנדבים אחרים. העימות הראשון אירע בתהוראר (קרוב לראולאכות) ב-3–4 באוקטובר 1947. המורדים השיגו במהירות שליטה כמעט על כל מחוז פונץ'. חיל המצב של הצבא בפונץ' היה תחת מצור כבד.

במחוז מירפור עמדות גבול על נהר הג'לום נתפסו על ידי המורדים בסביבות 8 באוקטובר.

קשר רדיו בין היחידות הלוחמות הופעל על ידי צבא פקיסטן. אף על פי שהצי ההודי יירט את התשדורת בהיעדר מודיעין בג'אמו וקשמיר, הם לא היו מסוגלים לקבוע בצורה מיידית היכן מתקיימת לחימה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ^ Ashok Krishna, India's Armed Forces: Fifty Years of War and Peace, Lancer Publishers, 1998. (באנגלית)
  • ^ Epilogue, Vol 4, Issue 8, Epilogue -Jammu Kashmir. (באנגלית)
  • ^ Srinath Raghavan, War and Peace in Modern India, Palgrave Macmillan, 2010-08-27. (באנגלית)