ראג'פוטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רג'פוטים
פסל של מהאראנה פראטאפ ממוואר
פסל של מהאראנה פראטאפ ממוואר
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים

הודוהודו הודו:
ראג'סטאן, הריאנה, גוג'ראט, אוטר פרדש, מזרח פנג'אב, הימאצ'ל פרדש, אוטראקהאנד, ג'אמו וקשמיר, ביהר, ג'הרקאנד, מאדהיה פרדש ומהאראשטרה[1]
פקיסטןפקיסטן פקיסטן:

מערב פנג'אב, אזאד קשמיר וסינד
שפות
הינדי-אורדו, סינדית, פנג'אבי, מראטהית ועוד
דת
הינדואיזם, אסלאם וסיקיזם

רַגְ'פּוּטִים (מסנסקריט: rājaputra, מילולית "בן מלך") הם מקבץ מורכב גדול של קאסטות, קרובי משפחה וקבוצות מקומיות, החולקים מעמד חברתי ואידאולוגיה ממוצא גנאלוגי שמקורם בתת-היבשת ההודית. המונח רג'פוט מכסה קלאנים מצד האב שונים הקשורים היסטורית ללוחמה: כמה קלאנים טוענים למעמד של רג'פוטים, אם כי לא כל התביעות מקובלות באופן אוניברסלי. לפי חוקרים מודרניים, כמעט כל הקלאנים הרג'פוטיים מקורן בקהילות איכרים או רועים.

עם הזמן, הראג'פוטים הופיעו כמעמד חברתי המורכב מאנשים ממגוון רקעים אתניים וגאוגרפיים. מהמאות ה-12 עד ה-16, החברות במעמד זה הפכה לרוב תורשתית, אם כי תביעות חדשות למעמד של רג'פוט המשיכו להישמע במאות אחר כך. כמה ממלכות בשליטת רג'פוטים מילאו תפקיד משמעותי באזורים רבים של מרכז וצפון הודו מהמאה השביעית ואילך.

אוכלוסיית הרג'פוטים ומדינות הרג'פוטים לשעבר נמצאות בצפון, במערב, במרכז ובמזרח הודו וכן בדרום ובמזרח פקיסטן. אזורים אלה כוללים את ראג'סטאן, דלהי, הריאנה, גוג'ראט, מזרח פנג'אב, מערב פנג'אב, אוטר פרדש, הימאצ'ל פרדש, ג'אמו וקשמיר, אוטראקהאנד, ביהר, מאדהיה פרדש וסינד.

מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזכורים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה רג'פוטרה (בסנסקריט: राजपुत्र; מילולית "בן מלך") מוזכרת בכמה כתבי קודש הינדואיסטים עתיקים כמו ריג ודה, ראמאיאנה ומהאבהארטה. המילה מופיעה לראשונה במובן אחר מאשר המשמעות המילולית שלה בכתב היד בקשאלי (אנ') מהמאה ה-7 מפרובינציית הגבול צפון-מערב (אנ') בהתייחס לחייל שכיר חרב, בעוד שבמאה ה-8 בטקסט של חאץ' נאמה (אנ') מסינד, היא משמשת במובן של פרשי עילית.[2] אנדרה וינק (אנ') מציין כי האצולה הצבאית של שליט סינד דאהיר (אנ'), שאליה מתייחסים החאץ' נאמה ואחמד אל-בלאד'רי, יכולה להיראות כרג'פוטים במובן המקורי של המילה.[3] בכרוניקה רג'טרנגיני (אנ') מהמאה ה-12 המילה שימשה במובן של בעל קרקע.

תאוריות של ההיסטוריונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורם של הרג'פוטים היה נושא לוויכוח בין היסטוריונים. ההיסטוריון סאטיש צ'נדרה (אנ') קובע: "היסטוריונים מודרניים פחות או יותר מסכימים שהרג'פוטים מורכבים מקבוצות שונות כולל שודרה ושבטים. חלקם היו ברהמינים שהפכו ללוחמים, וחלקם היו משבטים - ילידים או זרים". לפיכך, הקמת קהילת הרג'פוטים הייתה תוצאה של גורמים פוליטיים שהשפיעו על ניידות הקאסטות, שנקראו סנסקריטיזציה (אנ') על ידי כמה חוקרים ורג'פוטיזציה (אנ') על ידי אחרים.[4] חוקרים מודרניים מסכימים שכמעט כל הקלאנים הרג'פוטיים מקורם בקהילות איכרים או רועים.[5]

ההיסטוריון האמריקני אלף הילטבייטל (אנ') דן בשלוש תאוריות בעידן הראג' וסופרים מוקדמים על מקורות הרג'פוטים ומפרט את הסיבות מדוע תאוריות אלו נדחות על ידי מחקר מודרני. סופרים בריטים מהתקופה הקולוניאלית אפיינו את הרג'פוטים כצאצאים של הפולשים הזרים כגון הסקיתים או ההונא (אנ'), והאמינו כי מיתוס האגניוונשה (אנ')[א] הומצא כדי להסתיר את מוצאם הזר. לפי תאוריה זו, מקורם של הרג'פוטים כאשר הפולשים הללו נטמעו בקטגוריית קשטרייה במהלך המאה ה-6 או ה-7, לאחר קריסת אימפריית גופטה.[6] בעוד שרבים מהסופרים הקולוניאליים הללו הפיצו את תאוריית המקור הזר הזו כדי לתת לגיטימציה לשלטון הקולוניאלי, התיאוריה נתמכה גם על ידי כמה חוקרים הודים, כמו ד.ר. בהנדרקר (אנ'). התאוריה השנייה שהופצה על ידי צ'. ו. וידיה (אנ') שהאמין בתאוריית הפלישה הארית (אנ') ושכל האוכלוסייה ההודית של המאות ה-9–10 הייתה מורכבת מגזע אחד בלבד – הארים שעדיין לא התערבבו עם השודרים או הדראווידים. ההיסטוריונים הלאומניים וידיה ור.ב. סינג כותבים שמקורם של הרג'פוטים מהקשטריים האריים הוודיים (אנ') של האפוסים – ראמאיאנה ומהאבהארטה. וידיה מבסס את תאוריה זו על תכונות מסוימות - כמו אומץ ו"כוח פיזי" של דמויות מהאפוסים כמו דראופדי (אנ') וקאוסליה (אנ') ואומץ ליבם של הרג'פוטים. עם זאת, הילטבייטל אומר כי "זיקות כאלה אינן מצביעות על המשכיות בלתי פוסקת בין תקופה אפית עתיקה" בתקופה הוודית (3500 לפנה"ס - 3000 לפנה"ס על פי וידיה) לבין "מסורת הרג'פוט הגדולה" שהחלה בראג'סטן של המאה השש-עשרה במקום זאת "מעלה את שאלת הדמיון בין הרמיזות של האפוסים לחבורות המלחמה וראטיה הוודיות לבין המעמד הנמוך של הקלאנים הרג'פוטיים בימי הביניים". הילטבייטל הגיע למסקנה שניסיונות כאלה להתחקות אחר רג'פוטים ממקורות אפיים ודיים הם "לא משכנעים" ומצטט את ההיסטוריונית האמריקנית ננסי מקלין (אנ') וב. ד. צ'אטופאדהייה המתייגים את ההיסטוריוגרפיה של וידיה על הרג'פוטים כ"לעיתים קרובות חסרת תקווה". קבוצה שלישית של היסטוריונים, הכוללת את ג'אי נאריין אסופה, העלתה תאוריה שהרג'פוטים היו ברהמינים שהפכו לשליטים. עם זאת, "טיעונים צרי אופק" ו"ראיות מומצאות" כגון צורת הראש, סטריאוטיפים תרבותיים וכו' נדחים על ידי הילטבייטל שמתייחס לטענות כאלה ולהתייחסויות האפיות של אסופה כ"מרחיקות לכת" או "בלתי מובנות".

מחקרים עדכניים מצביעים על כך שהרג'פוטים הגיעו ממגוון של רקעים אתניים וגאוגרפיים[7] ומווארונות שונות. טנוג'ה קותייאל קובע: "בדיווחים האתנוגרפיים הקולוניאליים, במקום להתייחס לרג'פוטים כאילו יצאו מקהילות אחרות, בהיל (אנ'), מר (אנ'), מינה (אנ'), גורג'אר (אנ'), ג'אט, רבארי (אנ'), כולם טוענים לעבר רג'פוטי מהמקום שבו הם טוענים שהם 'נפלו'. תהליכים היסטוריים, לעומת זאת, מרמזים בדיוק על ההפך".[8]

פירוש המילה "רג'פוט" לפני המאה ה-15 היה 'פרש', 'חייל', 'ראש כפר' או 'מפקד כפיף' . אנשים שהמילה "רג'פוט" הייתה קשורה אליהם לפני המאה ה-15 נחשבו לווארנה–סמקרה ("מוצא קסטה מעורב") ונחותים מקשטרייה. עם הזמן, המונח "רג'פוט" בא לציין מעמד פוליטי תורשתי, שלא בהכרח היה גבוה במיוחד: המונח יכול לציין מגוון רחב של בעלי דרגות, מבן מלך בפועל ועד לבעל הקרקע הנמוך ביותר.

לדברי חוקרים, בימי הביניים "היחידות הפוליטיות של הודו נשלטו כנראה לרוב על ידי גברים ממוצא נמוך מאוד" וזה "עשוי להיות ישים באותה מידה עבור קלאנים רבים של 'רג'פוטים' בצפון הודו". ההיסטוריון האמריקני ברטון סטיין (אנ') הסביר שתהליך זה של מתן אפשרות לשליטים, לעיתים קרובות ממוצא חברתי נמוך, מעמד "נקי" באמצעות ניידות חברתית במערכת ארבע הווארנות ההינדואית משמשת כאחד ההסברים לאריכות החיים של הציוויליזציה ההודית הייחודית.

סיפורי ימי הביניים על פאבוג'י (אנ') המתארים לוחמים רג'פוטים, צ'ארנים (אנ'), בהילים (אנ') ורבארים (אנ') הנלחמים זה לצד זה, כמו גם טקסטים אחרים מימי הביניים מעלים טענות של שבטים נוודים (אנ') במדבר טהאר לדרגה גבוהה יותר בחברה.[9]

בהדרגה, המונח רג'פוט הפך לציון מעמד חברתי, שנוצר כאשר קבוצות השבטים והנוודים השונות הפכו לאריסטוקרטים בעלי קרקעות, והפכו למעמד השליט.[10] קבוצות אלו קיבלו את התואר "רג'פוט" כחלק מתביעתן לתפקידים ודרגות חברתיות גבוהות יותר.[11] מהספרות המוקדמת של ימי הביניים עולה כי מעמד רג'פוט זה שהוקם בזמן זה כלל אנשים ממספר קאסטות. לפיכך, הזהות הרג'פוטית אינה תוצאה של מוצא משותף. במקום זאת, היא הופיעה כאשר קבוצות חברתיות שונות של הודו של ימי הביניים ביקשו לתת לגיטימציה לכוחן הפוליטי החדש שנרכש על ידי תביעת מעמד של קשטרייה. קבוצות אלו החלו להזדהות כרג'פוט בזמנים שונים, בדרכים שונות. לפיכך, חוקרים מודרניים מסכמים שהרג'פוטים היו "קבוצה של מעמד פתוח" מאז המאה השמינית, רובם לוחמים אנאלפביתים שטענו שהם גלגולים של הודים קדומים בני מעמד הקשטרייה - טענה שלא הייתה לה בסיס היסטורי. יתרה מזאת, תביעת מעמד קשטרייה מופרכת זו הראתה ניגוד חד לווארנה הקלאסית של הקשטרייה כפי שמתוארת בספרות ההינדית שבה מתוארים בני הקשטרייה כשבט משכיל ועירוני.[12] ההיסטוריון תומאס ר. מטקאלף (אנ') מזכיר את דעתו של החוקר ההודי ק. מ. פאניקר (אנ'), אשר מחשיב גם את שושלות הרג'פוט המפורסמות של הודו של ימי הביניים כמי שהגיעו מקאסטות שאינן קשטרייה.

ההיסטוריון האמריקני סטיוארט גורדון (אנ') כתב כי בתקופת האימפריה המוגולית, נישואים היפרגמיים "להתחתן עם בת זוג ממעמד חברתי או כלכלי גבוה יותר", בשילוב עם שירות בצבא המדינה, היו עוד דרכים שבהן משפחה שבטית יכולה "להפוך" לרג'פוט. תהליך זה הצריך שינוי בלבוש, בתזונה, בפולחן ובמסורות אחרות, מניעת נישואים חוזרים של אלמנה, למשל. נישואים כאלה בין מישהו ממשפחה שבטית, ובין בן למשפחת רג'פוטית מוכרת - אך אולי ענייה - יאפשרו בסופו של דבר למשפחה שאינה רג'פוטית לעלות למעמד של רג'פוט. דפוס נישואים זה תומך בעובדה שרג'פוט היה "קטגוריית קסטה פתוחה", זמינה למי ששירתו את המוגולים.[13]

היווצרות רג'פוטים נמשכה בעידן הקולוניאלי. אפילו במאה ה-19, כל אחד מ"בעל קרקע כפרי" ועד ל"בן הקאסטה הנמוכה של שודרה שהתעשר" יכול היה להעסיק את הברהמינים כדי להמציא בדיעבד אילן יוחסין ובתוך כמה דורות הם יזכו להתקבל כרג'פוטים הינדואים. תהליך זה השתקף בקהילות בצפון הודו. תהליך מוצא זה של קהילת הרג'פוט הביא להיפרגמיה וכן לרצח תינוקות בנות שהיו נפוצים בשבטים ההינדיים של רג'פוט. חוקרים מתייחסים לזה כ"רג'פוטיזציה (אנ')", שבדומה לסנסקריטיזציה (אנ'), הייתה דרך לניידות כלפי מעלה, אך היא שונה מסנסקריטיזציה בתכונות אחרות, כמו שיטת הפולחן, אורח חיים, תזונה, אינטראקציה חברתית, כללים לנשים ונישואים, וכדומה. ההיסטוריון הגרמני הרמן קולקה (אנ') טבע את המונח "רג'פוטיזציה משנית" לתיאור התהליך של בני שבט המנסים לקשר את עצמם מחדש עם ראש השבט הקודם שלהם שכבר הפך את עצמו לרג'פוט באמצעות רג'פוטיזציה ובכך הפכו לרג'פוטים בעצמם.

על פי כמה חוקרים, המונח רג'פוטרה היה שמור לקרובים המיידיים של מלך; חוקרים כמו ב. ד. ב. ד. צ'אטופאדהייה מאמינים שהוא שימש לקבוצה גדולה יותר של גברים במעמד גבוה.

הופעתם כקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רג'פוטים של מרכז הודו

ישנן אינדיקציות היסטוריות לכך שקבוצה הקוראת לעצמה רג'פוטים התיישבה במישור אינדוס-גנגס (אנ') במאה השישית לספירה.[14] עם זאת, דעות חוקרים חלוקות לגבי מתי המונח רג'פוט קיבל קונוטציות תורשתיות וסימן קהילה מבוססת קלאן.

אחת הדעות טוענת שהמונחים כמו רג'פוטרה וראוטה החלו להיות בשימוש נפוץ יותר מהמאה ה-12 ואילך כדי לציין מספר רב של אנשים וקאסטת רג'פוט התבססה הרבה לפני המאה השלוש-עשרה. ההתייחסות למבנה הקלאן של הרג'פוטים ביצירות היסטוריות מתקופה זו כמו בכרוניקה רג'טרנגיני (אנ') מאת קלהאנה (אנ') יחד עם עדויות אפיגרפיות אחרות מצביעות על קיומם כקהילה כבר במאה ה-12.

בהתבסס על הניתוח שלו של הכתובות (בעיקר מראג'סטאן), האמין ההיסטוריון בראג'ודלאל צ'אטופאדהייה, שעד המאה ה-12, המונח רג'פוטרה היה קשור להתנחלויות מבוצרות, בעלות על קרקעות המבוססת על קרובי משפחה ומאפיינים אחרים שהפכו מאוחר יותר להעיד על מעמד הרג'פוט. לדבריו, התואר רכש "מרכיב של תורשה" סביב 1300. מחקר של כתובות מהמאות ה-11–14 ממערב ומרכז הודו, מאת מייקל ב' בדנר, הגיע למסקנה שהכינויים כגון תאקורה, רג'פוטרה וראוטה לא היו בהכרח תורשתיים בתקופה זו.

הרג'פוטים היו רועים נוודים ועסקו בגידול חיות משק וסחר בבקר עד הרבה יותר מאוחר ממה שסברו. בכרוניקות של המאה ה-17 של ההיסטוריון מוהנוט נאינסי (אנ'), כלומר Munhata Nainsi ri Khyat ו-Marwar ra Paraganan ri Vigat דנות במחלוקות בין רג'פוטים הנוגעות לשוד בקר. בנוסף, אלים עממיים של הרג'פוטים - פאבוג'י, מלינת, גוגאג'י ורמדאו נחשבו למגינות של קהילות רועי הבקר. הם גם מרמזים על מאבק בקרב רג'פוטים על שליטה על בקר ואדמות מרעה.[15] הופעתה של קהילת רג'פוטים הייתה תוצאה של שינוי הדרגתי מקבוצות רועים ושבטיות נוודות לקבוצות יושבי קבע. זה הצריך שליטה במשאבים ניידים להתרחבות חקלאית אשר בתורה חייבה מבנים חברתיים של קרובי משפחה, בריתות לחימה וזוגיות.[16]

ב. ד. צ'אטופאדהייה סבור שבשלבי הגיבוש שלו, מעמד הרג'פוט היה נוטה להטמיע בקלות וקלט אנשים ממגוון רחב של משפחות. דירק קולף כתב שעם זאת עד סוף המאה ה-16, הוא הפך לנוקשה מבחינה גנאלוגית, בהתבסס על רעיונות טוהר הדם. החברות במעמד הרג'פוט עברה כעת ברובה בירושה ולא נרכשה באמצעות הישגים צבאיים. גורם מרכזי מאחורי התפתחות זו היה איחוד האימפריה המוגולית, שלשליטיה היה עניין רב בגנאלוגיה. כאשר ראשי הרג'פוט השונים הפכו לוואסלים של האימפריה, הם לא היו מעורבים עוד בסכסוכים גדולים זה עם זה. זה הפחית את האפשרות להשיג יוקרה באמצעות פעולה צבאית, והפך את היוקרה התורשתית לחשובה יותר.

לפי דייוויד לודן קיבלה המילה "רג'פוט" את משמעותה כיום במאה ה-16.[17] לפי קולף, במהלך המאות ה-16 וה-17, שליטי הרג'פוט והפייטנים (צ'אראנים (אנ')) שלהם ביקשו לתת לגיטימציה למעמד החברתי-פוליטי של הרג'פוטים על בסיס מוצא וקרבה משפחתית.[18] הם המציאו אילנות יוחסין שקישרו את משפחות הרג'פוט לשושלות העתיקות, וקישרו אותן עם מיתוסים של מקורות שביססו את מעמדם כקשטרייה.[19] זה הוביל להופעתה של מה שהאינדולוג דירק קולף מכנה "המסורת הגדולה של רג'פוט", שקיבלה רק תביעות תורשתיות לזהות הרג'פוטית, וטיפחה רעיון של אליטיסטיות ובלעדיות. השיר האפי האגדי Prithviraj Raso, המתאר לוחמים מכמה קלאנים רג'פוטיים שונים כמקורביו של פריטביראג' צ'והאן (אנ'),[ב] טיפח תחושת אחדות בין הקלאנים הללו. הטקסט תרם אפוא לגיבוש הזהות הרג'פוטית בכך שהציע לקלאנים הללו היסטוריה משותפת.

למרות התפתחויות אלו, חיילים מהגרים העלו תביעות חדשות למעמד של רג'פוט עד מאוחר במאה ה-19. במאה ה-19, המנהלים הקולוניאליים של הודו דמיינו מחדש את הרג'פוטים כדומים לאבירים האנגלו-סקסונים. הם ערכו את אילן היוחסין של הרג'פוטים בתהליך של יישוב סכסוכי קרקע, סקר קאסטות ושבטים וכתיבת ההיסטוריה. אילנות יוחסין אלו הפכו לבסיס להבחנה בין הקלאנים הרג'פוטיים "האמיתיים" ו"המזויפים".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה של ממלכות הרג'פוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שלטונם בן מאות השנים, הרג'פוטים בנו כמה ארמונות. מוצג כאן מבצר ג'ונגאר (אנ') בביקאנר (אנ'), רג'אסטאן, אשר נבנה על ידי שליטים רג'פוטיים מקלאן ראתור

ממלכות הרג'פוטים היו נפרדות זו מזו: נאמנות לקלאן הייתה חשובה יותר מנאמנות לקבוצה החברתית הרחבה יותר של הרג'פוטים, וקלאנים נלחמו זה בזה. עובדה זו והמאבקים הפנימיים ההרסניים לקבלת תפקיד השליט שהתרחשו כאשר מת מנהיג הקלאן (רג'ה) הביאו לכך שהפוליטיקה של הרג'פוטים הייתה נזילה ומנעה היווצרות של אימפריה רג'פוטית קוהרנטית.

המונח "רג'פוט" שימש כינוי אנכרוניסטי לשושלת לוחמים מובילה במאות ה-11 וה-12 שהתעמתו עם הפולשים העז'נוויים והע'ורידיים, אף על פי שהזהות הרג'פוטית לשושלות לא הייתה קיימת בשלב זה, שושלות אלו סווגו כקלאנים רג'פוטיים אריסטוקרטיים בזמנים מאוחרים יותר.[20]

עם זאת, דעות חוקרים אחרות שהופעתם של קלאנים של רג'פוטים התחילה כבר במאה השביעית לספירה. כאשר הם מתחילים להפוך את עצמם לאדונים של יישובים שונים ולשלוט באזור בצפון הודו של ימינו.[21] השושלות הללו היו שושלת גורג'רה-פראטיהרה (אנ'), הצ'המאנאס (של שקמבהארי (אנ'), נאדולה (אנ') וג'לור (אנ')), שושלת טומארה (אנ'), שושלת צ'אולוקייה (אנ'), שושלת פרמארה (אנ'), שושלת גהדאוואלה (אנ'), צ'נדלה של ג'ג'קאבהוקטי (אנ'), שושלת גוהילה (אנ') ועוד.

הממלכות שעליהן שלטו הרג'פוטים בלמו פלישות מוקדמות של מפקדים ערבים לאחר שמוחמד איבן אל-קאסם (אנ') כבש את סינד (אנ') והוציא להורג את המלך ההינדי האחרון של הממלכה, הרג'ה דאהיר (אנ'). ממלכת מיוור (אנ') בפיקודו של הרג'פוט באפה ראוול (אנ') ומאוחר יותר בפיקודו של חומאן נלחמה בפלישות של מצביאים ערבים והגבילה אותן רק עד לגבול ראג'סטאן אך לא הצליחה לכבוש מחדש את סינד. ברבע הראשון של המאה ה-11, הכובש הטורקי מחמוד מע'זנה שלח כמה משלחות צבאיות מצליחות לשטחי הרג'פוטים, הביס אותם בכל פעם ועד שנת 1025 לספירה, הוא הרס ובזז את מקדש סומנאת (אנ') המפורסם, והשליט הרג'פוטי בהימדב סולאנקי ברח מבירתו. השליטים הרג'פוטים בגוואליאור ובקלינג'אר הצליחו לעצור את התקפות מצד מחמוד, אף ששתי הערים העלו לו מס כבד. ברבע האחרון של המאה ה-12, הביס מוחמד ע'ורי והוציא להורג את אחרוני השליטים מהשושלת הע'זנווית וכבש את אזורם יחד עם ביזה של ע'זנה, בירת השושלת הע'זנווית. לאחר שכבש את הגבול הצפון-מערבי, הוא פלש לתחומי הרג'פוטים. בשנת 1191 הוביל פריטביראג' צ'והאן (אנ') מאג'מר (אנ') קואליציה של מלכים רג'פוטים והביס את ע'ורי ליד טאראורי (אנ'). עם זאת, ע'ורי חזר שנה לאחר מכן עם צבא של קשתים רכובים טורקים (אנ') והביסו כוחות רג'פוטים באותו שדה קרב של טאראורי (אנ'), פריטביראג' ברח משדה הקרב אך נתפס ליד סירסה והוצא להורג על ידי הע'ורידים.[22]

תהלוכת רג'פוט מלכותית, מתוארת על ציור קיר במבצר מהראנגר בג'ודפור[23]

הרג'פוטים נלחמו נגד הסולטאנים של דלהי (אנ') מראג'סטאן ומאזורים סמוכים אחרים. ברבע הראשון של המאה ה-14, בזז עלאא א-דין אל-ח'לג'י את מבצרי הרג'פוטים של צ'יטורגר (1303), רנתמבור (1301) וממלכות אחרות של רג'פוטים כמו סיוואנה (אנ') וג'לור (אנ'). עם זאת, התאוששות של הרג'פוטים התרחשה תחת המיר סינג (אנ') שהביס את צבא שושלת טוגלאק (אנ') של מוחמד אבן טוגלאק בקרב סינגולי (אנ') בשנת 1336 לספירה וכבש מחדש את ראג'סטאן מסולטנות דלהי. במאה ה-15, הסולטאנים המוסלמים של סולטנות מאלווה (אנ') וסולטנות גוג'ראט (אנ') עשו מאמץ משותף להתגבר על שליט מיוור ראנה קומבה (אנ'), אך שני הסולטאנים הובסו.[24] נכדו הנודע של קומבה, ראנה סנגה (אנ'), ירש ממלכה במצב מעורער לאחר מותם של אחיו, אך באמצעות שלטונו המוכשר הפך את הממלכה המסורתית של מיוור לאחת המעצמות הגדולות בצפון הודו בתחילת המאה ה-16. סנגה הביס את הסולטאנים של גוג'ראט, מאלווה ודלהי מספר פעמים בקרבות שונים והרחיב את ממלכתו. סנגה הוביל ברית גדולה של שליטים רג'פוטים והביס את הכוחות המוגוליים של באבור בקרב מוקדם (אנ') אך הובס בקרב חנווה (אנ') באמצעות שימוש של המוגולים באבק שריפה שלא היה ידוע בצפון הודו באותה תקופה. באוטוביוגרפיה שלו הכיר בו באבור, יריבו החזק ביותר, כמלך ההינדי הגדול ביותר של אותה תקופה יחד עם קרישנאדוואריה (אנ') מאימפריית ויג'איאנגר. לאחר כמה שנים עלה לשלטון מלדו ראתור (אנ') ממארוור (אנ') ושלט כמעט על כל החלקים המערביים והמזרחיים של ראג'סטאן.

משנת 1200 לספירה, קבוצות רג'פוט רבות נעו מזרחה לעבר המישורים המזרחיים של הגנגס (אנ') ויצרו נסיכויות משלהן. ממלכות רג'פוט קטנות אלו היו פזורות בכל מישורי הגנגס באוטר פרדש ובביהר של ימינו. במהלך תהליך זה התרחשו התנגשויות קטנות עם האוכלוסייה המקומית ובמקרים מסוימים נוצרו בריתות. בין המנהיגים הרג'פוטיים הללו היו הזמינדרים מבהוג'פור (אנ') והטאלוקדרים (אנ') של אווד.

ההגירה של הצ'יפים של הקלאנים הרג'פוטים לחלקים אלה של מישורי הגנגס תרמה גם היא לחקלאות של אזורים מיוערים בעבר, במיוחד בדרום ביהר.[25] יש שקישרו את ההתרחבות הזו מזרחה עם תחילתה של פלישת הע'ורידיים במערב.[25]

מהמאה ה-16 גויסו חיילי פורביה (אנ')[ג] רג'פוטים מהאזורים המזרחיים של ביהר ואווד כשכירי חרב עבור רג'פוטים במערב, במיוחד באזור מאלווה (אנ').[26]

התקופה המוגולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהאראנה פראטאפ (אנ'), הראנה של ממלכת מיוור (אנ'), נודע בשל תפקידו בקרבות נגד האימפריה המוגולית
מאן סינג הראשון (אנ'), פקיד רג'פוטי חשוב של אכבר.

תקופת אכבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר אמצע המאה ה-16 יצרו שליטים רג'פוטים רבים קשרים קרובים עם הקיסרים המוגולים ושירתו אותם במגוון תפקידים.[27] הודות לתמיכת הרג'פוטים הצליח אכבר להניח את היסודות של האימפריה המוגולית בהודו. כמה אצילים רג'פוטים חיתנו את בנותיהם עם קיסרים ונסיכים מוגוליים ממניעים פוליטיים.[28][29][30] לדוגמה, אכבר יזם 40 נישואים לעצמו, לבניו ולנכדיו, מתוכם 17 היו בריתות רג'פוט-מוגול. לממשיכי דרכו של אכבר כקיסרים מוגוליים, בנו ג'האנגיר ונכדו שאה ג'האן היו אימהות רג'פוטיות. אף ששליטים רג'פוטים סיפקו את הכלות למוגולים, לא אכבר ולא ממשיכי דרכו סיפקו כלות לשליטים הרג'פוטים. לדוגמה, אכבר חיתן את אחיותיו ובנותיו לבני השושלת הטימורית ולמוסלמים בולטים ממרכז ומערב אסיה. ההיסטוריון מייקל פישר (אנ') קבע כי הפייטנים והמשוררים שזכו לפטרונות של השליטים הרג'פוטים ששירתו את אכבר העלו את אכבר למעמד "אל למחצה" ונותן דוגמה לכך שאכבר מתואר כ"מאסטר אלוהי" ב"סדר הקוסמי ההינדי". הכותב מוצא גם מתאם בין המספר ההולך וגובר של נשות רג'פוט ההינדיות בביתו של אכבר לבין רג'פוטים הינדיים, כמו גם הינדים שאינם רג'פוטיים בממשלו, למדיניות הדתית והפוליטית שאחריו כלפי לא-מוסלמים, שכללה את הפסקת האיסור על הבנייה של מקדשים חדשים של אמונות לא מוסלמיות כמו הינדואיזם, ג'ייניזם וכדומה. בשנת 1564, אכבר הפסיק גם את איסוף הג'יזיה ממי שאינם מוסלמים, מס שנחשב כמפלה על ידי לא-מוסלמים, אשר כלל גם את הפקידים הרג'פוטים ההינדואים שלו.[31] קלאן סיסודיה (אנ') הרג'פוטי ששלט במיוור (אנ') החליט שמפאת כבודו שלא להתחתן עם מוגולים ובכך טען שהוא מתבלט בנפרד מאותם קלאנים רג'פוטים שכן עשו זאת. מהאראנה פראטאפ (אנ') ידוע כ"אייקון רג'פוטי" על כך שהוא נלחם בעוז בכוחותיו של אכבר למען חירותה של מיוור.[32][33] לאחר שמיוור נכנעה וברית הרג'פוטים התייצבה, הנישואים בין הממלכות הרג'פוטיות המובילות למוגולים הפכה נדירה.[34]

תקופת שאה ג'האן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד האירועים הבולטים ביותר בתקופתו של שאה ג'האן היה המרד של הרג'פוטים של בונדלה, שנמחץ על ידי הנסיך אורנגזב ביד ברזל.[35]

תקופת אורנגזב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדיניות הדיפלומטית של אכבר בנוגע לרג'פוטים סבלה מאוחר יותר מהחוקים שהנהיג נינו אורנגזב. דוגמה בולטת לכללים אלה כללה הטלת ג'יזיה מחדש, אשר בוטלה על ידי אכבר. עם זאת, למרות הטלת ג'יזיה היה בצבאו של אורנגזב שיעור גבוה של קצינים רג'פוטים בדרגים העליונים של הצבא הקיסרי וכולם היו פטורים מתשלום ג'יזיה. הרג'פוטים מרדו אז נגד האימפריה המוגולית. הסכסוכים של אורנגזב עם הרג'פוטים, שהחלו בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-17, הפכו לאחד מהגורמים שתרמו לנפילתה של האימפריה המוגולית.[36]

מאוחר יותר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריונית לין זסטופיל קובעת שהקיסרים המוגוליים עשו מניפולציות במינוי היורשים של השליטים הרג'פוטים. בתחילת המאה ה-18, כאשר הכוח המוגולי הצטמצם, המדינות הרג'פוטיות נהנו מתקופה קצרה של עצמאות. אבל עד מהרה החלה האימפריה המראטהית לגבות מס וללחוץ על כמה מדינות רג'פוטיות. חלק מהמדינות הרג'פוטיות פנו בשנות ה-80 של המאה ה-18 לחברת הודו המזרחית הבריטית בבקשת סיוע נגד האימפריה המראטהית, אך בקשותיהן לסיוע נדחו באותה עת.

עד שנת 1765, הפכה אווד לבעלת ברית של חברת הודו המזרחית הבריטית והעלייה בביקוש להכנסות הובילה להתגוששות מתמשכת בין הנוואב של אוואד וההנהגה הרג'פוטית שגרמהה לאי יציבות פוליטית באזור.[37]

בדוגמה אחת מהמאה ה-18 שנתן פינץ', רג'פוטים מאווד התנגדו לניידות כלפי מעלה של חלק מקאסטות האיכרים, שבזכות שגשוגם הכלכלי חיפשו מעמד גבוה יותר על ידי לבישת אפאנאיאנה (אנ'), חוט קדוש או טענו למעמד של קשטרייה. מהרישומים עולה כי בתקופת כהונתו של אסף-אוד-דאולה (אנ') באווד, כשאדם מקאסטת אוודהיא קורמי עמד לקבל את התואר רג'ה, הרג'פוטים בחצר המלוכה של אסף התנגדו נמרצות למהלך למרות העובדה כי הרג'פוטים עצמם היו חדשים בחצר השלטון והיו חיילים-איכרים כמה שנים לפני כן. רג'פוטים של אוואד יחד עם ברהמינים היוו גם את הקבוצות העיקריות ששגשו במהלך שלטונו של אסף.[38]

התקופה הקולוניאלית הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רג'פוטים מקלאן צ'אוהאן, דלהי (1868)

בסוף המאה השמונה עשרה, למרות בקשתם של שני שליטי רג'פוטים לתמיכה בריטית, חברת הודו המזרחית הבריטית סירבה בתחילה לתמוך במדינות רג'פוטיות באזור רג'פוטנה, שכן הייתה לה מדיניות של אי-התערבות והיא החשיבה את המדינות הרג'פוטיות כחלשות. בתחילת המאה התשע-עשרה, הבין המנהל הבריטי וורן הייסטינגס כיצד הברית עם הרג'פוטים הועילה למוגולים והאמין כי ברית דומה עשויה להעניק לחברה הודו המזרחית הבריטית יתרון פוליטי בהודו. ביומנו, בינואר 1815, הוא ציין כי מדינות רג'פוטיות – ג'איפור, ג'ודפור ואודאיפור "נהרסו" על ידי בית סקינדיה (אנ'), בית הולקאר (אנ') (שליטי האימפריה המראטהית), פינדארי (אנ'),[ד] אמיר חאן ומוחמד שאה חאן (מצביאים של האימפריה המראטהית) וכי שליטים רג'פוטים הגישו לו עתירות מרובות וביקשו הגנה מהבריטים. יתרה מכך, שליטי רג'פוט טענו כי "הבריטים החליפו את האימפריה המוגולית ככוח העליון של הודו ולכן מוטלת עליהם האחריות להגן על מדינות חלשות יותר ממדינות תוקפניות". מושל הודו צ'ארלס מטקאלף (אנ') הסכים עם טיעון זה. בזו אחר זו, מדינות רג'פוטיות רבות ברג'פוטנה עברו תחת חסות בריטית והפכו לבעלות ברית שלהן – מדינת קוטה (אנ'), אודאיפור, בונדי (אנ'), קישנגאר (אנ'), ביקאנר (אנ'), ג'איפור, פראטאפגר (אנ'), בנסווארה (אנ'), דונגארפור (אנ'), ג'איסלמר (אנ') ב-1817–1818 וסירוהי (אנ') ב-1823. הבריטים הבטיחו להגן על המדינות הרג'פוטיות מפני יריביהן ולא להתערב בענייני פנים בתמורה למחווה. עם זאת, דייוויד אוצ'טרלוני (אנ'), שהיה אחראי על המדינות הרג'פוטיות הפר את ההבטחה לא להתערב שכן לדעתו ההתערבויות יצילו את המדינות מ"חורבן". ב-1820, הבריטים סלקו אותו מתפקידו והחליפו אותו בצ'ארלס מטקאלף. במשך כמה עשורים, "אי-התערבות" בענייני פנים נותרה המדיניות הרשמית. עם זאת, לדברי ההיסטוריונית לין זסטופיל, "הבריטים מעולם לא מצאו אפשרי או רצוי לסגת לחלוטין מהתערבות בענייני הרג'פוטים".[39]

הכרוניקות הליריות של ימי הביניים (קאוויה (אנ') ומתנאווי (אנ')) האדירו את העבר הרג'פוטי, והציגו את הלוחמה והכבוד כאידיאלים של רג'פוט. זה הפך מאוחר יותר לבסיס השחזור הבריטי של תולדות הרג'פוטים והפרשנויות הלאומניות של מאבקי הרג'פוטים עם הפולשים המוסלמים.[40] ג'יימס טוד (אנ'), פקיד קולוניאלי בריטי, התרשם מהתכונות הצבאיות של הרג'פוטים, אך כיום נחשב כמי שהיה מוקסם מהם בצורה יוצאת דופן[41][42] אף על פי שהקבוצה מכבדת אותו עד היום, הוא נתפס על ידי היסטוריונים רבים מאז סוף המאה התשע-עשרה כפרשן לא אמין במיוחד[43] ג'ייסון פרייטאג, הביוגרף המשמעותי היחיד שלו, אמר שטוד היה "מוטה בעליל".[44]

לפי ההיסטוריון צ'ארלס מטקאלף (אנ'), מספר רב של מנהיגים למרד של 1857 באזור אווד הגיעו מהטאלוקדרים (אנ') הרג'פוטים של אווד. קונוואר סינג, זמינדר רג'פוטי, היה מנהיג חשוב באזור ביהר במרד ההודי של 1857.[45]

ההיסטוריון רוברט סטרן מציין כי ברג'פוטנה, אף על פי שהיו כמה מרידות בחיילים בפיקודו של קצינים בריטיים, "הדורבארים המוסקטרים והפרשים הפיאודליים של רג'פור" כלל לא השתתפו במרד של 1857.[46] אבל קריספין בייטס סבור שלקצינים רג'פוטים הייתה אהדה למורדים של 1857 שנמלטו מדלהי ושנכנסו לאזורים הפנימיים של אזור ראג'סטאן. הוא נותן דוגמאות למורדים שמצאו בקלות מקלטים בטוחים בכפרים של צ'יטור בלא שנכלאו.

בהתייחס לתפקידם של חיילים רג'פוטים ששירתו תחת הדגל הבריטי, כתב קפטן א.ה. בינגלי:

רג'פוטים שירתו בשורותינו מפלסי ועד היום (1899). הם השתתפו כמעט בכל מערכה של צבאות הודו. תחת פורדה הם הביסו את הצרפתים בקונדור. תחת מונרו בבוקסר הם הביסו את כוחות הנוואב של אווד. מתחת ללייק הם לקחו חלק בסדרת הניצחונות המבריקה שהרסה את כוחם של המראטהים.

— Bingley, A. H. (1986) [1899]. Handbook on Rajputs. Asian Educational Services. p. 20

המנהגים של הרג'פוטים של רצח תינוקות בנות וסאטי (הקרבת אלמנות) היו נושאים אחרים שהדאיגו את הבריטים. שיערו כי הרג'פוטים הם הדבקים העיקריים במנהגים הללו, שהראג' הבריטי ראה בהן ברבריות ואשר סיפקו את הדחיפה הראשונית למחקרים האתנוגרפיים הבריטיים על תת-היבשת, שבסופו של דבר התבטאו כתרגיל רחב הרבה יותר בהנדסה חברתית.

בתקופת השלטון הבריטי הייתה ידועה גם אהבתם לבשר חזיר, כלומר לחזירי בר, והבריטים זיהו אותם כקבוצה על בסיס זה.[47]

כמה קהילות בלתי קשורות ניסו לשנות את מעמדן לרג'פוט במהלך התקופה הקולוניאלית. ויליאם רואו (אנ'), פרופסור אמריקני לפילוסופיה של הדתות, דן בדוגמה של קאסטת השודרה - הנוניה (קאסטת יצרני המלח) – ממאדהיה פרדש, אוטר פרדש וביהר. חלק גדול מהקאסטה הזו ש"הפך" ל"צ'והאן ראג'פוטים" במשך שלושה דורות בעידן הראג' הבריטי. הנוניה העשירים או המתקדמים יותר התחילו בהקמת ה"סרי רג'פוט פשצ'רני סאבהה" (החברה לקידום הרג'פוטים) ב-1898 ובחיקוי אורח החיים של הרג'פוט. הם גם התחילו ללבוש חוט קדוש (אנ'). רואו מצהיר כי במפגש היסטורי של הקאסטה בשנת 1936, כל ילד בקאסטת הנוניה "ידע" על "מורשת הרג'פוט" שלו.[48] באופן דומה, דונלד אטווד ובביסקר נותנים דוגמה לקאסטה של רועים שהיו בעבר משויכת לקאסטת השודרה שינו את מעמדם לרג'פוט בעידן הראג' והחלו ללבוש את החוט הקדוש. כעת הם ידועים בשם "סאגר רג'פוטים". החוקרים רואים בדוגמה זו מקרה אחד בין אלפים.

לאחר העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קבלת עצמאותה של הודו ב-1947, הוצעו לנסיכויות, כולל אלו של הרג'פוטים, שלוש אפשרויות: להצטרף להודו או לפקיסטן, או להישאר עצמאיים. השליטים הרג'פוטים של 22 הנסיכויות של רג'פוטנה הצטרפו להודו העצמאית החדשה, ואוחדו למדינת ראג'סטאן החדשה בשנים 1949–1950.[49] בתחילה הוענק למהרג'ות מימון מהארנק החשאי של הודו (אנ')[ה] בתמורה להסכמתם, אך שורה של רפורמות קרקעות במהלך העשורים הבאים החלישו את כוחם, והתשלומים מהארנק החשאי שלהם הופסקו במהלך הממשל של אינדירה גנדי במסגרת התיקון ה-26 לחוקה של הודו משנת 1971. האחוזות, האוצרות והמנהגים של השליטים הרג'פוטים הישנים מהווים כעת חלק מרכזי בתיירות ובזיכרון התרבותי של ראג'סטאן.[50]

השליט הרג'פוטי של נסיכות ג'אמו וקשמיר (אנ') משושלת דוגרה (אנ') הצטרף (אנ') להודו ב-1947,[51] תוך שהוא שמר על תוארו עד לביטול המלוכה ב-1971 כתוצאה מהתיקון ה-26 לחוקה של הודו.[52]

לפני ביטול מעמד הזמינדרים (שליטים פיאודליים), היוו הרג'פוטים באווד את מרבית הטאלוקדרים (אנ') (מעמד האצולה) ושלטו ב-50 אחוז מהקרקעות ברוב המחוזות של האזור.[53] ההיסטוריון תומאס ר. מטקאלף הסביר שבמחוז אוטר פרדש, רוב הטאלוקדרים עם אחוזות בינוניות עד גדולות היו בני קאסטת הרג'פוטים. הוא גם מזכיר שהרג'פוטים היו שניים לברהמינים בהיררכיה הפולחנית וגם היו האליטה החילונית של המדינה. לדבריו, הקהילה שלטה ברוב השטחים החקלאיים הטובים ביותר באזור וזה גם עזר לטאלוקדרים שהיו בדרך כלל ראש הקלאן הרג'פוטי המקומי לאסוף תמיכה יותר מיריב שאינו רג'פוטי בפוליטיקה של הבחירות של המדינה.

סאטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו מספר מקרים של סאטי (שריפת אלמנה בחיים) בראג'סטאן משנת 1943 עד 1987. על פי חוקר הודי, היו 28 מקרים מאז 1947. אף על פי שהאלמנות היו מכמה קהילות שונות, אלמנות רג'פוטיות היוו 19 מקרים בראג'סטאן. המפורסם ביותר מבין המקרים הללו הוא של אישה רג'פוטית בשם רופ קנוואר (אנ'). 40,000 רג'פוטים התאספו ברחובות ג'איפור באוקטובר 1987 כדי לתמוך בביצוע הסאטי שלה. חוברת שהופצה באותו יום תקפה נשים עצמאיות ומתמערבות שהתנגדו לחובתה של אישה לסגוד לבעלה כפי שמוכח על ידי מנהג הסאטי. תקרית זו הוכיחה שוב את מעמדן הנמוך של נשים בקהילת הרג'פוטים ומנהיגי התנועה הפרו-סאטית הזו הרוויחו במונחים פוליטיים.

העדפה מתקנת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב המדינות הרג'פוטים נחשבים לקאסטה כללית (אנ') (מתקדמת) במערכת ההעדפה המתקנת של הודו (אנ'). זה אומר שאין להם גישה להעדפה מתקנת. אבל הם מסווגים כמעמד נחשל אחר (אנ')[ו] על ידי הוועדה הלאומית למעמדות נחשלים (אנ') במדינת קרנאטקה.[54] כמה רג'פוטים במדינות שונות, כמו בשאר הקאסטות החקלאיות, דורשים העדפה מתקנת במשרות ממשלתיות.[55] בשנת 2016 הוגדרו רג'פוטים סיקיים כמעמד נחשל בחבל פנג'אב, אך לאחר מחאה של הקהילה, הממשלה הודיעה שהם שוב יוכנסו לקטגוריה הכללית.[56]

הפוליטיקה של הרג'פוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפוליטיקה של הרג'פוטים מתייחסת לתפקיד שמילאה קהילת הרג'פוטים בפוליטיקה של הבחירות בהודו.[57] במדינות כמו ראג'סטאן, גוג'ראט, אוטר פרדש, הימאצ'ל פרדש, אוטראקהאנד, ג'אמו, ביהר, ומאדהיה פרדש, האוכלוסיות הגדולות של הרג'פוטים מעניקות להם תפקיד מכריע.[58]

חלוקות משנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "רג'פוט" מציין מקבץ של קאסטות,[59] קלאנים ושושלות. זהו מונח המוגדר בצורה מעורפלת, ואין הסכמה אוניברסלית אילו קלאנים מרכיבים את קהילת הרג'פוטים.[60] בראג'סטאן של ימי הביניים (רג'פוטנה ההיסטורית) ובאזורים הסמוכים לה, המילה רג'פוט הוגבלה לקלאנים מסוימים, המבוססים על מוצא פטרילינאלי (מצד האב) ונישואים בין קלאנים. מצד שני, לקהילות הרג'פוטים המתגוררות באזור שממזרח לראג'סטאן היה אופי גמיש ומכיל. הרג'פוטים של ראג'סטאן סירבו בסופו של דבר להכיר בזהות הרג'פוטית שנטענה על ידי עמיתיהם המזרחיים,[61] כגון הבונדלה (אנ'). הרג'פוטים טוענים שהם צאצאים של מעמד קשטרייה, אך מעמדם בפועל משתנה מאוד, החל משושלות נסיכות ועד חקלאים פשוטים.[62]

ישנן מספר תת-חלוקות עיקריות של רג'פוטים, הידועים כוואנש או וואמשה, הצעד מתחת לחטיבה העל של הג'אטי. ואנש אלו מתווים מוצא נטען ממקורות שונים, והרג'פוטים נחשבים בדרך כלל כמחולקים לשלושה ואנשים עיקריים: סוריאוואמשה (אנ') מציין מוצא מאל השמש סוריה, צ'נדראוואמשה (אנ') מציין מוצא אל הירח צ'נדרה (אנ') ואגניוואנשי (אנ') מציין מוצא מאל האש אגני (אנ'). הקלאנים המשויכים לאגניוואנשי כוללים את: פארמר, צ'אולוקייה (סולאנקי), פאירהאר וצ'אוהאן.[63]

תת-חלוקות של ואנשים בעלי חשיבות פחותה כוללים את אודייוואנשי, רג'וואנשי[64] ורישיוואנשי. ההיסטוריה של הוואנשים השונים תועדו מאוחר יותר במסמכים הידועים בשם ואמשאאוולי; אנדרה וינק מונה את אלה בין "הטקסטים המעניקים לגיטימציה למעמד".[65]

מתחת לחלוקת הוואנש נמצאות תת-חלוקות קטנות יותר ויותר: קוּל, שאך ("ענף"), חמפ או חאנפ ("ענף"), ונאק ("קצה ענף"). נישואים בתוך קוּל אינם מותרים בדרך כלל (עם גמישות מסוימת עבור חברי קוּל משושלות גוטרה שונות). הקוּל משמש זהות העיקרית עבור רבים מהקלאנים של הרג'פוטים, וכל קוּל מוגן על ידי אלת המשפחה, הקולדווי (אנ'). לינדזי הרלן מציינת שבמקרים מסוימים, השאכים הפכו לחזקים מספיק כדי להיות לתפקד כקוּלים בפני עצמם.[66]

תרבות ואתוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא בנגל (אנ') של חברת הודו המזרחית הבריטית גייס בעיקר לוחמים ממעמדות עליונים כמו ברהמינים ורג'פוטים של צפון-מרכז הודו, במיוחד מאזורי אווד וביהר. עם זאת, לאחר המרד של 1857 על ידי הסיפוי הבנגליים, הצבא ההודי הבריטי עבר לגייס בפנג'אב.[67]

גזע לוחמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרג'פוטים סומנו כגזע לוחמני (אנ') בתקופת הראג' הבריטי. זו הייתה הגדרה שנוצרה על ידי מנהלנים שסיווגו כל קבוצה אתנית כ"לוחמים" או "בלתי לוחמים": "גזע לוחמני" נחשב בדרך כלל לאמיץ ובנוי היטב ללחימה,[68] בעוד שהשאר היו אלה שהבריטים האמינו שהם לא כשירים לקרב בגלל אורח חייהם של יושבי קבע. עם זאת, הגזעים הלוחמניים נחשבו גם כנועים מבחינה פוליטית, נחותים אינטלקטואלית, חסרי יוזמה או תכונות מנהיגות לפקד על מערכים צבאיים גדולים. לבריטים הייתה מדיניות של גיוס הודים לוחמים מאלה שיש להם פחות גישה להשכלה שכן קל יותר לשלוט בהם.[69] לפי ההיסטוריון המודרני ג'פרי גרינהאנט על היסטוריה צבאית, "לתאוריית הגזע הלוחמני הייתה סימטריה אלגנטית. הודים שהיו אינטליגנטים ומשכילים הוגדרו כפחדנים, בעוד אלו שהוגדרו כאמיצים היו חסרי השכלה ונחשלים". לדברי אמייה סמנטה, הגזע הלוחמני נבחר מאנשים בעלי נשמה של שכירי חרב (חייל שנלחם למען כל קבוצה או מדינה שתשלם לו/לה), שכן קבוצות אלו חסרות לאומיות כתכונה.[70]

אלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרני מאטה (אנ'), אלה הינדואית שסגדו לה בעיקר רג'פוטים
רג'פוט זקן מצטלם עם נרגילה בארמון המהרג'ה של ג'ודפור.

אחת האלות הנערצות ביותר על הרג'פוטים היא קרני מאטה (אנ'), שקלאנים רג'פוטיים רבים סוגדים לה כאלת משפחה ומקשרים אליה את קיום הקהילה או הישרדותה בזמנים קשים.[71] שיווה (שפופולרי מאוד בכל רחבי הודו) והאלה דורגה הם אלים פופולריים שסגדו להם הרג'פוטים ההינדואיים. דמותו של האל שיווה מצויה במקדשים בבתיהם של רבות ממשפחות רג'פוטיות. אצל הרג'פוטים הסיקיים, הגורו רם ראי (אנ') פופולרי למדי. צורתה הלוחמנית של האלה דורגה, המכונה שרוואלי מאטה או "היא שרוכבת על אריה" פופולרית בקרב נשים רג'פוטיות.

אורח חיים רג'פוטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרג'פוטים מביהר היו המציאו את אמנות הלחימה המכונה "פארי חאנדה", הכוללת שימוש רב בחרבות ובמגנים. תרגיל זה נכלל מאוחר יותר בריקודי העם של ביהר וג'הרקאנד כמו זה של ריקוד צ'האו (אנ').[72] באירועים מיוחדים, היה הצ'יף הראשי מסיים פגישה של הצ'יפים הוואסלים שלו עם "חאנדה נריאל", חלוקת פגיונות ואגוזי קוקוס. אישור נוסף של יראת הכבוד של הרג'פוט לחרב שלו היה טקס "קארגה שאפנה" (הערצת החרב), שבוצע במהלך פסטיבל הנווארטרי (אנ') השנתי, שלאחריו נחשב הרג'פוט "חופשי להגשים את תשוקתו לביזה ולנקמה".[73] הרג'פוטים של ראג'סטאן גם מקריבים קורבן של תאו מים או עז לאלת המשפחה שלהם (הקולאדווטה (אנ')) במהלך הנווארטרי. הטקס מחייב להרוג את החיה במכה אחת. בעבר נחשב טקס זה לטקס מעבר לגברים צעירים רג'פוטיים.

הברכה הכללית בה השתמשו הרג'פוטים במפגשים חברתיים ובאירועים, היא "ג'אי מטאג'י" או הגרסאות האזוריות שלה, פירושה "ניצחון לאלה האם".[74] ביטוי זה פעל גם כסיסמה צבאית או כזעקת קרב (אנ'), שצוירה לעיתים קרובות על המגנים והכרזה של הג'אגירדרים (אנ').[ז]

הכנסת אורחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנתרופולוג הנורווגי הראלד טמס-ליץ' (אנ') קובע כי כמו גזעים לוחמים אחרים בדרום אסיה, יש לרג'פוטים יש מוניטין של מסבירי פנים, כלומר הם מקבלים בברכה וידידות אורחים.

שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי המאה ה-19, חל שינוי במיקוד בקרב הרג'פוטים מפוליטיקה לדאגה לקרובי משפחה. רג'פוטים רבים של ראג'סטאן נוסטלגיים לעברם ומודעים היטב לשושלת הגנאלוגיה שלהם, תוך שימת דגש על אתוס רג'פוטי שהוא לוחמני ברוחו, עם גאווה עזה בשושלת ובמסורת.

רצח תינוקות בנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצח תינוקות בנות בוצע על ידי רג'פוטים במעמד פולחני נמוך המנסים ניידות כלפי מעלה כמו גם רג'פוטים במעמד פולחני גבוה. אבל היו מקרים שבהם זה לא התבצע, ומקרים שבהם האם ניסתה להציל את חיי התינוקת. לפי הגורמים הרשמיים בתקופת הראג' המוקדמת, באטאווה (אנ') (באוטר פרדש), הקלאנים גהלוט, במונגור והבאי היו הורגים את בנותיהם אם היו עשירים, אך מרוויחים מהנישואין אם היו עניים.[75]

השיטות ששימשו להריגת התינוקות היו טביעה, חניקה, הרעלה, "חנק על ידי השמה של חבל הטבור על פני התינוקת כדי למנוע נשימה". דרכים אחרות היו להשאיר את התינוקת למות ללא מזון ואם היא שרדה את השעות הראשונות לאחר הלידה, ניתן לה רעל.[75] דרך נפוצה להרעיל את התינוק בזמן הנקה הייתה על ידי מריחת תכשיר של צמחים רעילים כמו דטורה או פרג האופיום על שדי האם.

פעילים חברתיים בתחילת המאה התשע עשרה ניסו לעצור את המנהגים הללו על ידי ציטוט של כתבי קודש הינדואיים (אנ'):

להרוג אישה אחת שווה למאה ברהמינים, להרוג ילד אחד שווה למאה נשים, ואילו להרוג מאה ילדים זו עבירה מתועבת מדי להשוואה".

— Harald Fischer-Tiné; Michael Mann (2004). Colonialism as Civilizing Mission: Cultural Ideology in British India. Anthem Press. pp. 124–140.

לרצח תינוקות יש השלכות לא מתוכננות. קלאנים רג'פוטיים במעמד פולחני נמוך יותר השיאו את בנותיהם לגברים רג'פוטיים בעלי מעמד פולחני גבוה יותר שאיבדו נשים עקב רצח תינוקות בנות. לפיכך, הרג'פוטים בעלי המעמד הפולחני הנמוך היו צריכים להישאר רווקים או לנקוט בשיטות אחרות כמו נישואים לאלמנות, ייבום (להתחתן עם אלמנת האח) וכן נישואים לנשים ממעמד נמוך כמו ג'אטים וגוג'ארים (אנ') או נוודים. זה הביא להרחבת הפער בין רג'פוטים בעלי מעמד פולחני נמוך לרג'פוטים בעלי מעמד פולחני גבוה.[75]

בסוף המאה ה-19, כדי לבלום את הנוהג, הוכנס החוק השמיני משנת 1870. שופט הציע:

תנו לכל רג'פוט להיות משוכנע לחלוטין שהוא ייכנס לכלא לעשר שנים על כל ילדה תינוקת שהוא רוצח, בוודאות רבה כמו שהוא היה מרגיש לגבי תלייה אם הוא היה הורג אותה כשיהיה גדול, והפשע יפסק בצורה יעילה מאוד; אבל כל עוד הממשלה תגלה היסוס כלשהו בטיפול קפדני עם פושעים, כל עוד הרג'פוט יחשוב שיש לו פטור מעונש הוא ימשיך להרוג בנות כמו קודם.

— Harald Fischer-Tiné; Michael Mann (2004). Colonialism as Civilizing Mission: Cultural Ideology in British India. Anthem Press. pp. 124–140.

עם זאת, היישום המעשי של החוק ניצב בפני מכשולים. קשה היה להוכיח אשמה שכן במקרים מסוימים ניתן היה להרוג את התינוקות בשיתוף פעולה. ברוב המקרים, הרג'פוטים נכלאו רק לזמן קצר. בין 1888 ל-1889 עלה שיעור הבנות ל-40%. עם זאת, החוק בוטל ב-1912 מכיוון שהעונשים לא הצליחו לעצור את רצח התינוקות. היסטוריון מסכם כי "המעשה, שרק גרד את פני השטח של הבעיה, לא הצליח לתרבת או להביא לשינוי חברתי בעולם תרבותי המזלזל בערכן של ילדות". בנוסף לרג'פוטים, הוכח שגם ג'אטים ואהירים רצחו תינוקות בנות.[75]

חתונות, מחיר הכלה או עושר הכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "עושר הכלה" בשימוש הרג'פוטים בצפון הודו של הודו של המאה ה-19 תואר על ידי ההיסטוריונית מלוויקה קסטורי. היא מצהירה כי רג'פוטים המשתייכים לקבוצות חברתיות בהן עבדו הנשים שלהם בשדות קיבלו את "עושר הכלה" ממשפחת החתן. היא מוסיפה כי ראיות מראות שההנחה שהניחו פקידים באותה תקופה שרצח תינוקות בנות בקרב קלאנים היה תוצאה של עוני וחוסר יכולת לשלם נדוניה אינה נכונה.[75]

ניתן היה לשלב נשים רג'פוטיות בהרמון המוגולי (אנ')[ח] וזה הגדיר את המוגולים כשליטים של הקלאנים הרג'פוטיים. קלאן סיסודיה של מיוור היה יוצא דופן שכן הם סירבו לשלוח את הנשים שלהם להרמון המוגולי וכתוצאה מכך נערך המצור על מבצר צ'יטורגר ולהתאבדות המונית של הנשים.

מבחינה היסטורית, היה מקובל מנהג הפוליגמיה בקרב חברים מהקלאנים הרג'פוטים השליטים של ראג'סטאן והם גם לקחו נשים רבות שהם שיעבדו כפילגשים מהקרבות שבהם ניצחו. במהלך סכסוכים מזוינים רבים בהודו, נשים נלקחו בשבי, שועבדו ואף נמכרו, למשל, לכידת ומכירת הנשים ממארוור על ידי כוחות של ג'איפור בקרב בין מדינת ג'איפור למדינת ג'ודפור בשנת 1807. הנשים המשועבדות כונו במונחים שונים לפי תנאי החיים שנכפו עליהן, למשל, "משרתות" נקרא דאוורי; רקדניות כונו פטאר; "שפחה בכירה-שומרת במגורי הנשים" נקראה באדארן או ואדארן; פילגש נקרא חוואסין; ואישה ש"מורשה ללבוש רעלה" כמו מלכות רג'פוטיות נקראה פרדייאט.[76]

המונח צ'אקר שימש לאדם המשרת את "הממונה עליו" והצ'אקרים הכילו משפחות שלמות מ"קבוצות מקצוע" ספציפיות כמו נשים ברהמיניות, טבחים, אחיות, חייטים, וכובסות. עבור ילדים שנולדו מ"האיחוד הבלתי לגיטימי" של הרג'פוטים וה"נחותים" מהם, המונחים כמו גולי ודארוגי שימשו לנקבות וגולה ודארוגה שימשו לזכרים. ה"כרוניקות החצרניות" מספרות שנשים שנחשבו ב"דרגה חברתית גבוהה יותר" שובצו ל"הרמונות של כובשיהן עם או בלי נישואים". הכרוניקות מחצרות המלוכה של הרג'פוטים תיעדו שגם נשים מקהילת רג'פוטיות התמודדו עם טיפול כזה מצד הרג'פוטים מהצד המנצח של הקרב. ישנם גם מספר תיעודים בין סוף המאה ה-16 לאמצע המאה ה-19 של הרג'פוטים שהקריבו את המלכות, המשרתים והעבדים של מלך עם מותו. ההיסטוריונית ההודית רמיה סריניוואסן (אנ') גם מביאה דוגמה של פילגש ג'יינית שהפכה ממשרתת לפילגש נעלה המכונה פאסוון.[76]

לדברי פריאנקה ח'אנה, הנשים שהפכו לפילגשים במשקי הבית המלכותיים של הרג'פוטים של מארוור (אנ'), כללו גם נשים מהקהילות של הגורג'ארים (אנ'), האהירים (אנ'), הג'אטים, המאלים (אנ'), קאיאסתה (אנ') והדרזים (אנ') של אזור זה. הקאסטות הללו של מארוור טענו למוצא רג'פוטי בהתבסס על "נתוני המפקד של מארוור, מ-1861".[77] עם זאת, מחקרם של חוקרים מודרניים על צורות ה"עבדות והשעבוד" שנכפו על ידי קלאנים שליטים של רג'פוטים של ראג'סטאן בין המאה ה-16 לתחילת המאה ה-19 על הנשים שנלכדו ניצב בפני מכשולים בגלל "מידע דליל", "רישום לא אחיד", ו"אופי מוטה של רשומות היסטוריות".[76] קהילת רג'פוטים של רוואנה (אנ') של ימינו הייתה קהילת עבדים כזו.

הבנים שנולדו עקב כך זוהו בשמות אביהם ובמקרים מסוימים כ'דהיבאי' (אחים מאומצים) ושולבו במשק הבית. מובאות דוגמאות שבהן הם עזרו לאחיהם החורגים במסעות מלחמה.[76] הבנות של פילגשים ועבדים נישאו לגברים רג'פוטים בתמורה לכסף או שבסופו של דבר הם הפכו לרקדניות. המחסור בכלות זמינות עקב רצח תינוקות בנות הוביל לחטיפתן של נשים ממעמד נמוך שנמכרו לנישואים לקלאן רג'פוטים במעמד גבוה. מכיוון ש"מכירות" אלו היו באמת למטרת נישואין, הן נחשבו חוקיות. גם הקלאנים ממעמדות נמוכים התמודדו עם מחסור בכלות, ובמקרה זה הם נישאו לנשים כמו אלה מקהילות גורג'אר וג'אט. גם קהילות נוודים למחצה (אנ') השיאו את בנותיהן לחתנים רג'פוטיים תמורת כסף במקרים מסוימים.[78]

ההתעללות או השעבוד של נשים לא היו ייחודיות לרג'פוטים. דאטה מציין שבצפון הודו של המאה ה-18, מלבד הרג'פוטים, החאטרים והקאיאסתה "החזיקו בגלוי שפחות מכל שבט טהור". צאצאיהן של נשים אלו היוו קבוצה מאם אחת. באופן דומה, משפחות מוסלמיות אמידות בביהר החזיקו עבדים ושפחות כאחד - שנקראו נופור ולאונדיס בהתאמה.

קבוצות רג'פוטיות (חאסה) אלו של אוטראקהאנד של ימינו סווגו רשמית כשודרה אך המירו בהצלחה למעמד רג'פוטי במהלך שלטונו של של הרג'ות של צ'אנד (שהסתיים ב-1790). באופן דומה, הרג'פוטים של גרוואל (אנ') היו במקור במעמד פולחני נמוך ולא לבשו את החוט הקדוש עד המאה ה-20.

אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור רג'פוטי מהמאה ה-18 מאת האמן ניהאל צ'אנד (אנ')

המונח ציור רג'פוטי (אנ') מתייחס ליצירות אמנות שנוצרו בחצרות המלוכה של ראג'סטאן, מרכז הודו וגבעות פנג'אב. המונח משמש גם לתיאור סגנון הציורים הללו, להבדיל מסגנון הציור המוגולי (אנ').

לדברי ההיסטוריון מסרי לנקה אננדה קומאראסוואמי (אנ'), הציור הרג'פוטי סימל את הפער בין מוסלמים להינדים במהלך השלטון המוגולי. סגנונות הציור המוגולי והרג'פוט הם הופכיים באופיים. הוא אפיין את ציור הרג'פוטי כ"פופולרי, אוניברסלי ומיסטי".[79]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ראג'פוטים בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אנשים הטוענים למוצאם מאגני, אל האש הוודי.
  2. ^ מלך מהמאה ה-12 מאזור רג'סטן שנלחם והובס על ידי המוסלמים שפלשו להודו
  3. ^ מונח נפוץ בשימוש בהודו של ימי הביניים עבור שכירי חרב ברהמינים ורג'פוטים וחיילים ממזרח מישור הגנגס
  4. ^ חיילים בלתי סדירים שעסקו בשוד ובביזה בתת-היבשת ההודית של המאה ה-17 עד תחילת המאה ה-19, שליוו בתחילה את הצבא המוגולי, מאוחר יותר את צבא האימפריה המראטהית, ולבסוף ככוח עצמאי לפני שחוסלו במלחמת פינדרי 1817–1819.
  5. ^ תשלום שבוצע למשפחות השליטות של הנסיכויות לשעבר כחלק מההסכמים שלהן להשתלב עם הודו ב-1947 לאחר עצמאותה של הודו, ולאחר מכן למזג את מדינותיהן איתה ב-1949, ובכך לסיים את זכויות השלטון שלהן.
  6. ^ מונח קיבוצי המשמש את ממשלת הודו לסיווג קאסטות נחשלות מבחינה חינוכית או חברתית.
  7. ^ כינוי לבעלי קרקעות מהתקופה המוסלמית ואילך
  8. ^ ההרמוון של הקיסרים מהאימפריה המוגולית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Rajendra Vora (2009). Christophe Jaffrelot; Sanjay Kumar (eds.). Rise of the Plebeians?: The Changing Face of the Indian Legislative Assemblies (Exploring the Political in South Asia). Routledge India. p. 217. ISBN 9781136516627. [In Maharashtra]The Lingayats, the Gujjars and the Rajputs are three other important castes which belong to the intermediate category. The lingayats who hail from north Karnataka are found primarily in south Maharashtra and Marthwada while Gujjars and Rajputs who migrated centuries ago from north India have settled in north Maharashtra districts.
  2. ^ Sabita Singh (27 במאי 2019). The Politics of Marriage in India Gender and Alliance in Rajasthan. Oxford University Press. ISBN 9780199098286. {{cite book}}: (עזרה)
  3. ^ Al-Hind, the Making of the Indo-Islamic World: Early Medieval and the expansion of Islam. Brill. 2002. p. 155. ISBN 0391041738.
  4. ^ Rashmi Dube Bhatnagar, Renu Dube, Reena Dube, Female Infanticide in India: A Feminist Cultural History
  5. ^ Evgenii͡a I͡Urʹevna Vanina, Medieval Indian Mindscapes: Space, Time, Society, Man
  6. ^ Bhrigupati Singh, Poverty and the Quest for Life: Spiritual and Material Striving in Rural India
  7. ^ Catherine B. Asher, Cynthia Talbot, India Before Europe
  8. ^ Tanuja Kothiyal, Nomadic Narratives: A History of Mobility and Identity in the Great Indian Desert
  9. ^ Jan Jansen, Hendrik M. J. Maier, Epic Adventures: Heroic Narrative in the Oral Performance Traditions of Four Continents
  10. ^ Tanuja Kothiyal, Nomadic Narratives: A History of Mobility and Identity in the Great Indian Desert
  11. ^ Richard Gabriel Fox, Kin, Clan, Raja, and Rule: Statehinterland Relations in Preindustrial India
  12. ^ André Wink, Al-Hind, the Making of the Indo-Islamic World: Early Medieval India and the Expansion of Islam 7Th-11th Centuries
  13. ^ Stewart Gordon, The Marathas 1600-1818
  14. ^ Barbara N. Ramusack (2003). The Indian Princes and their States, The New Cambridge History of India. Cambridge University Press. p. 14. ISBN 9781139449083. "By the sixth century AD, there are historical indications of the group calling themselves Rajput settle in the Indo-Gangetic Plain. Over the course of ten centuries they came to control land and people
  15. ^ Tanuja Kothiyal, Nomadic Narratives: A History of Mobility and Identity in the Great Indian Desert
  16. ^ Kolff, Dirk H. A. (2002). Naukar, Rajput, and Sepoy: The Ethnohistory of the Military Labour Market of Hindustan, 1450-1850. Cambridge University Press. p. 58. ISBN 978-0-521-52305-9. What at first sight might seem to be a change of religion, is often a device to register either recruitment or professional success whether military or otherwise. Very often the Rajput to Afghan change — and, one may add, the peasant to Rajput change — was a similar kind of affair, indicating the pervading impact of soldiering traditions on North Indian social history. The military labour market, in other words, was a major generator of socio-religious identities.
  17. ^ David E. Ludden, An Agrarian History of South Asia
  18. ^ Barbara N. Ramusack, The Indian Princes and their States
  19. ^ André Wink, Al-hind: The Making of the Indo-islamic World
  20. ^ Peabody, Norbert (2003). Hindu Kingship and Polity in Precolonial India. Cambridge University Press. pp. 38–. ISBN 978-0-521-46548-9. As Dirk Kolff has argued, it was privileged, if not initially inspired, only in the sixteenth and seventeenth centuries by Mughal perceptions of Rajputs which, in a pre-form of orientalism, took patrilineal descent as the basis for Rajput social Organization and consequently as the basis for their political inclusion into the empire. Prior to the Mughals, the term ‘Rajput’ was equally an open-ended, generic name applied to any ‘“horse soldier”, “trooper”, or “headman of a village”’ regardless of parentage, who achieved his status through his personal ability to establish a wide network of supporters through his bhaibandh (lit. ‘ie or bond of brothers’; that is, close collateral relations by male blood) or by means of naukari (military service to a more powerful overlord) and sagai (alliance through marriage). Thus the language of kinship remained nonetheless strong in this alternative construction of Rajput identity but collateral and affinal bonds were stressed rather than those of descent. During the sixteenth and seventeenth cen-
  21. ^ Sara R. Farris, Max Weber’s Theory of Personality: Individuation, Politics and Orientalism in the Sociology of Religion
  22. ^ Sugata Bose, Ayesha Jalal, Modern South Asia: History, Culture, Political Economy
  23. ^ "Rajput procession, Encyclopædia Britannica". אורכב מ-המקור ב-9 בנובמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ M. S. Naravane, The Rajputs of Rajputana: A Glimpse of Medieval Rajasthan
  25. ^ 1 2 Gyan Prakash (30 באוקטובר 2003). Bonded Histories: Genealogies of Labor Servitude in Colonial India. Cambridge University Press. pp. 64–66. ISBN 978-0-521-52658-6. {{cite book}}: (עזרה)
  26. ^ Farooqui, Amar (2007). "The Subjugation of the Sindia State". In Ernst, Waltraud; Pati, Biswamoy (eds.). India's Princely States: People, Princes and Colonialism. Routledge. p. 57. ISBN 978-1-134-11988-2.
  27. ^ Bhadani, B. L. (1992). "The Profile of Akbar in Contemporary Literature". Social Scientist. 20 (9/10): 48–53. doi:10.2307/3517716. JSTOR 3517716.
  28. ^ Smith, Bonnie G. (2008). The Oxford Encyclopedia of Women in World History. Oxford University Press. p. 656. ISBN 978-0-19-514890-9.
  29. ^ Richards, John F. (1995). The Mughal Empire. Cambridge University Press. p. 23. ISBN 978-0-521-56603-2.
  30. ^ Lal, Ruby (2005). Domesticity and Power in the Early Mughal World. Cambridge University Press. p. 174. ISBN 978-0-521-85022-3.
  31. ^ "Fisher2015">Michael Fisher (1 באוקטובר 2015). A Short History of the Mughal Empire. Bloomsbury Publishing. pp. 88–90. ISBN 978-0-85772-976-7. {{cite book}}: (עזרה)
  32. ^ Lindsey Harlan (2003). The Goddesses' Henchmen- Gender in Indian Hero Worship. Oxford University Press. p. 46. ISBN 9780195348347.
  33. ^ Marta Kudelska, Dorota Kamińska-Jones, Agnieszka Sylwia Staszczyk, Agata Świerzowska (2019). The Temple Road Towards a Great India. Jagiellonian University Press. p. 337. ISBN 9788323399865.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  34. ^ Chandra, Satish (2007). Medieval India: From Sultanat to the Mughals Part-II. Har Anand Publications. p. 124. ISBN 9788124110669.
  35. ^ Ahmad, Amir (2005). "The Bundela Revolts During the Mughal Period: A Dynastic Affair". Proceedings of the Indian History Congress. 66: 438–445. ISSN 2249-1937. JSTOR 44145860.
  36. ^ "Rajput". Encyclopædia Britannica. נבדק ב-27 בנובמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  37. ^ Metcalf, Barbara D.; Metcalf, Thomas R. (2012-09-24). A Concise History of Modern India (באנגלית). Cambridge University Press. p. 73. ISBN 978-1-107-02649-0.
  38. ^ William R. Pinch (1996). Peasants and Monks in British India. University of California Press. pp. 85–86. ISBN 0520916301.
  39. ^ Lynn Zastoupil (ביולי 1994). John Stuart Mill and India. Stanford University Press. pp. 120–121. ISBN 978-0-8047-6617-3. {{cite book}}: (עזרה)
  40. ^ Tanuja Kothiyal (2016). Nomadic Narratives: A History of Mobility and Identity in the Great Indian Desert. Cambridge University Press. ISBN 9781107080317
  41. ^ Tod, James (1873). Annals and Antiquities of Rajast'han. Higginbotham & Co. p. 217. What nation on earth could have maintained the semblance of civilization, the spirit or the customs of their forefathers, during so many centuries of overwhelming depression, but one of such singular character as the Rajpoot.
  42. ^ Freitag, Jason (2009). Serving empire, serving nation: James Tod and the Rajputs of Rajasthan. Leiden: Brill. pp. 3–5. ISBN 978-90-04-17594-5.
  43. ^ Meister, Michael W. (1981). "Forest and Cave: Temples at Candrabhāgā and Kansuāñ". Archives of Asian Art. 34: 56–73. JSTOR 20111117.
  44. ^ Freitag, Jason (2009). Serving empire, serving nation: James Tod and the Rajputs of Rajasthan. BRILL. pp. 3–5. ISBN 978-90-04-17594-5.
  45. ^ Metcalf, Thomas R. (2015-12-08). Aftermath of Revolt: India 1857-1970 (באנגלית). Princeton University Press. p. 299. ISBN 978-1-4008-7664-8.
  46. ^ Robert W. Stern (1988). The Cat and the Lion: Jaipur State in the British Raj. BRILL. p. 108. ISBN 978-90-04-08283-0.
  47. ^ Mahesh Rangarajan, K; Sivaramakrishnan, eds. (6 בנובמבר 2014). Shifting Ground: People, Animals, and Mobility in India's Environmental History. Oxford University Press. p. 85. ISBN 9780199089376. The British defined Rajputs as a group in part by their affinity for wild pork. {{cite book}}: (עזרה)
  48. ^ Lloyd Rudolph (1967), The Modernity of Tradition: Political Development in India. University of Chicago Press. ISBN 978-0-226-73137-7
  49. ^ Markovits, Claude, ed. (2002) [First published 1994 as Histoire de l'Inde Moderne]. A History of Modern India, 1480–1950 (2nd ed.). London: Anthem Press. p. 406. ISBN 978-1-84331-004-4. The twenty-two princely states that were amalgamated in 1949 to form a political entity called Rajasthan...
  50. ^ Gerald James Larson (2001). Religion and Personal Law in Secular India: A Call to Judgment. Indiana University Press. pp. 206–. ISBN 978-0-253-21480-5.
  51. ^ "Dogra dynasty". Encyclopædia Britannica.
  52. ^ "The Constitution (26 Amendment) Act, 1971", indiacode.nic.in, Government of India, 1971, אורכב מ-המקור ב-6 בדצמבר 2011 {{citation}}: (עזרה)
  53. ^ Brass, Paul R. (1966). Factional Politics in an Indian State: The Congress Party in Uttar Pradesh (באנגלית). University of California Press. pp. 16–17. The agricultural castes must be further subdivided into the traditional landowning castes, the cultivating castes, and the castes which provide field laborers. Among the traditional landowning castes, the Thakurs and Rajputs are by far the most important. Before zamindari abolition, Rajputs and Thakurs owned the largest share of the land in most of the districts in Uttar Pradesh; in Oudh, Rajputs were the most prominent talukdars and owned more than 50 percent of the land in most districts. Rajputs and Thakurs are associated with traditional Kshatriya class, the ruling class in the classical Hindu order.
  54. ^ "Central List of OBCs – State : Karnataka".
  55. ^ "Rajput youths rally for reservations". The Times of India. נבדק ב-4 ביוני 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  56. ^ "Rajputs to be accorded back general status, as per demand, says Punjab CM Channi". Hindustan Times (באנגלית). 2021-11-15. נבדק ב-2022-10-22.
  57. ^ "Caste politics in North, West and South India before Mandal : The low caste movements between sanskritisation and ethnicisation" (PDF). Kellogg.nd.edu. אורכב מ-המקור (PDF) ב-4 במרץ 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  58. ^ "Rajasthan polls: It's caste politics all the way". The Times of India. 13 באוקטובר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  59. ^ Lawrence A. Babb (1975). The Divine Hierarchy: Popular Hinduism in Central India. Columbia University Press. p. 15. ISBN 978-0-231-08387-4. The term Rajput denotes a cluster of castes that are accorded Kshatriya status in the varna system.
  60. ^ Ayan Shome (2014), Dialogue & Daggers: Notion of Authority and Legitimacy in the Early Delhi Sultanate (1192 C.E. – 1316 C.E.). Vij Books. ISBN 978-93-84318-46-8
  61. ^ Catherine B. Asher; Cynthia Talbot (2006), India Before Europe. Cambridge University Press, ISBN 978-0-521-80904-7.
  62. ^ "Rajput". Encyclopædia Britannica. 11 בדצמבר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  63. ^ "Unnithan-Kumar1997">Maya Unnithan-Kumar (1997). Identity, Gender, and Poverty: New Perspectives on Caste and Tribe in Rajasthan. Berghahn Books. p. 135. ISBN 978-1-57181-918-5. נבדק ב-24 באוגוסט 2013. {{cite book}}: (עזרה)
  64. ^ Makhan Jha (1 בינואר 1997). Anthropology of Ancient Hindu Kingdoms: A Study in Civilizational Perspective. M.D. Publications Pvt. Ltd. pp. 33–. ISBN 978-81-7533-034-4. {{cite book}}: (עזרה)
  65. ^ André Wink (2002). Al-Hind, the Making of the Indo-Islamic World: Early Medieval India and the Expansion of Islam 7Th-11th Centuries. BRILL. pp. 282–. ISBN 978-0-391-04173-8.
  66. ^ Lindsey Harlan (1992), Religion and Rajput Women: The Ethic of Protection in Contemporary Narratives. Berkeley, California: University of California Press. ISBN 978-0-520-07339-5.
  67. ^ Heather Streets (2004). Martial Races: The Military, Race and Masculinity in British Imperial Culture, 1857–1914. Manchester University Press. p. 26. ISBN 978-0-7190-6962-8.
  68. ^ Rand, Gavin (במרץ 2006). "Martial Races and Imperial Subjects: Violence and Governance in Colonial India 1857–1914". European Review of History. 13 (1): 1–20. doi:10.1080/13507480600586726. {{cite journal}}: (עזרה)
  69. ^ Philippa Levine (2003). Prostitution, Race, and Politics: Policing Venereal Disease in the British Empire. Psychology Press. pp. 284–285. ISBN 978-0-415-94447-2. The Saturday review had made much the same argument a few years earlier in relation to the armies raised by Indian rulers in princely states. They lacked competent leadership and were uneven in quality. Commander in chief Roberts, one of the most enthusiastic proponents of the martial race theory, though poorly of the native troops as a body. Many regarded such troops as childish and simple. The British, claims, David Omissi, believe martial Indians to be stupid. Certainly, the policy of recruiting among those without access to much education gave the British more semblance of control over their recruits.
  70. ^ Amiya K. Samanta (2000). Gorkhaland Movement: A Study in Ethnic Separatism. APH Publishing. pp. 26–. ISBN 978-81-7648-166-3. Dr . Jeffrey Greenhunt has observed that “ The Martial Race Theory had an elegant symmetry. Indians who were intelligent and educated were defined as cowards, while those defined as brave were uneducated and backward. Besides their mercenary spirit was primarily due to their lack of nationalism.
  71. ^ Schaflechner, Jürgen (2018). Hinglaj Devi: Identity, Change, and Solidification at a Hindu Temple in Pakistan (באנגלית). Oxford University Press. ISBN 978-0-19-085052-4. Among the crowds are many Rajputs who link their community's existence, or survival, to the help of Karni Mata.
  72. ^ Chowdhary, Charu. "7 Interesting Martial Art Forms in India". India.com.
  73. ^ Narasimhan, Sakuntala (1992). Sati: Widow Burning in India (Reprinted ed.). Doubleday. p. 122. ISBN 978-0-385-42317-5.
  74. ^ Simoons, Frederick J. (1994), Eat Not this Flesh: Food Avoidances from Prehistory to the Present. Univ of Wisconsin Press. p. 330. ISBN 978-0-299-14254-4.
  75. ^ 1 2 3 4 5 Harald Fischer-Tiné; Michael Mann (2004). Colonialism as Civilizing Mission: Cultural Ideology in British India. Anthem Press. pp. 124–140. ISBN 978-1-84331-092-1.
  76. ^ 1 2 3 4 Sreenivasan, Ramya (2006). "Drudges, Dancing Girls, Concubines: Female Slaves in Rajput Polity, 1500–1850". In Chatterjee, Indrani; Eaton, Richard M. (eds.). Slavery and South Asian History. Bloomington, Indiana: Indiana University Press. pp. 136–161. ISBN 978-0253116710. OCLC 191950586.
  77. ^ Khanna, Priyanka (2011). "Embodying Royal Concubinage: Some Aspects of Concubinage in Royal Rajput Household of Marwar, (Western Rajasthan) C. 16". Proceedings of the Indian History Congress. 72: 337–345. ISSN 2249-1937. JSTOR 44146726.
  78. ^ Malavika Kasturi (במרץ 2004). Harald Fischer-Tiné; Michael Mann (eds.). Colonialism as Civilizing Mission: Cultural Ideology in British India. Anthem Press. pp. 128–. ISBN 978-1-84331-363-2. If not, these children became dancing girls or were sold off to other Rajputs as wives.[...]Female infanticide had unintended consequences. [...]The scarcity of girls in many clans of higher status led to the kidnapping of women of lower castes, who were sold to high ranking clans for matrimonial purposes.[...]In some cases women from semi-nomadic communities were married to Rajput bridegrooms of this level in exchange for bride wealth {{cite book}}: (עזרה)
  79. ^ Saleema Waraich (2012). "Competing and complementary visions of the court of the Great Mogor". In Dana Leibsohn; Jeanette Favrot Peterson (eds.). Seeing Across Cultures in the Early Modern World. Ashgate. p. 88. ISBN 9781409411895.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ראג%27פוטים&oldid=38241574"