מלחמת קונגו השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
DRC group 3part.jpg

מלחמת קונגו השנייה, הידועה גם בתור המלחמה הגדולה של אפריקה ומלחמת העולם של אפריקה, פרצה באוגוסט 1998 ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מעט יותר משנה אחרי מלחמת קונגו הראשונה.

מלחמת קונגו השנייה כללה באופן ישיר 9 מדינות אפריקאיות, ובנוסף כ-20 קבוצות לחימה נפרדות. בעקבות המלחמה נהרגו כ-5.4 מיליון אנשים עד שנת 2008, מרביתם מרעב וממחלות, ורבים אחרים נפלו קורבן למעשי זוועה דוגמת אונס וקניבליזם, שהיוו פרקטיקת לחימה משמעותית.

המלחמה הסתיימה באופן רשמי ביולי 2003.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיבה ההיסטורית בין בני שבט ההוטו ובני שבט הטוטסי ברואנדה, כתוצאה מהפרדה גזעית שביצע השלטון הקולוניאלי הבלגי, גרמה למאות אלפי הרוגים במרוצת השנים. באפריל 1994, החלה ההתפרצות האלימה והאכזרית מכולן הידועה גם כרצח העם ברואנדה, שהיה רצח מכוון ושיטתי שהתבצע על ידי ממשל רואנדה  (הוטו) כנגד בני הטוטסי ובו נהרגו קרוב למליון בני אדם.

בחודשים שלאחר הטבח, הגישו מדינות רבות סיוע הומניטארי לפליטים בני ההוטו שהתרכזו בעיקר במחנות במזרח זאיר (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו). במהרה התברר כי רבים מאלו שזכו לסיוע היו שותפים לביצוע מעשי הטבח.

מפלגת החזית הפטריוטית של רואנדה, שעלתה לשלטון ביולי 1994 ונשלטה בידי בני הטוטסי, חששה מהתמקמות ההוטו במזרח זאיר, והחלה לספק נשק למיליציה הטוטסי בניאמולנגה, במזרח זאיר. ממשלתו של מובוטו (נשיא זאיר) גינתה בתוקף את ההתערבות, אבל הייתה חסרת יכולת צבאית לעצור בעדם, וחסרת היכולת הפוליטית לערב עזרה בין לאומית.

בנובמבר 1996 קראו שלטונות זאיר דווקא לבני הטוטסי לעזוב. בתגובה, כינס מנהיג האופוזיציה, לורן קבילה, תומכים מרואנדה, מאוגנדה ואף מצבא זאיר המקומי. ביחד, הם פנו לכיוון הבירה קינשאסה, במהלך שכונה מאוחר יותר "מלחמת קונגו הראשונה". מרבית הלוחמים של קבילה היו בני הטוטסי, ורבים מהם נלחמו באזור האגמים הגדולים של אפריקה. קבילה בעצמו היה יריב של מובוטו במשך זמן רב, והיה חסיד של פטריס לומומבה - ראש הממשלה הראשון של קונגו העצמאית, שהוצא להורג ב-1961 והוחלף על ידי מובוטו ב-1965.

קבילה הוא זה שפתח במרד במזרח זאיר שנמשך יותר משלושה עשורים.

בדצמבר 1996 הצבא של קבילה החל בתנועה איטית מערבה, הצבא השתלט השתלטות על ערי הגבול והמכרות שהיו שם. דווחו אינספור מקרי רצח, שבהם הצבא המורד השתמש בדיכוי אלים. חוקר לזכויות אדם של האו"ם פרסם הצהרות של עדי ראיה, שהADFLC  - המפלגה של קבילה, היו מעורבים במקרי רצח של קרוב ל 60,000 אזרחים, טענה שאותה הADFLC הכחישה בכל תוקף.

באפריל 1997 הADFLC התקדמה באופן עקבי לאורך המערב, ובמאי הגדודים הגיעו לשולי קינשאסה. מובוטו נמלט מקינשאסה ב-16 במאי, והצבא של קבילה נכנס לבירה כמעט ללא התנגדות, ב-17 במאי 1997.

קבילה ניסה לאחד מחדש את המדינה תוך שימוש בכוח. באוגוסט 1998, סילק קבילה את כל בני הטוטסי, שהיו בני בריתו, מממשלתו והורה לכוחות הזרים לצאת לאלתר מקונגו. אירוע זה היה אות הפתיחה למלחמת קונגו השנייה.

הסיבות הכלכליות לפרוץ המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הסיבות העיקריות שהובילו למלחמת קונגו השנייה, היא הרצון לשלוט במשאבי הטבע בקונגו. ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו נמצא כ-80% ממלאי הקולטן בעולם. קולטן הוא מינרל העשוי מתערובת של קולומביט וטנטליט. כשהוא מעובד, הופך הקולטן לטנטלום, אבקה עמידה לחום שמסוגלת להוליך מטען חשמלי גבוה. תכונה זו הופכת את הקולטן למרכיב חיוני בקבלים, הרכיבים האלקטרוניים ששולטים בזרמי החשמל בתוך מעגלים חשמליים קטנים. קבלים כאלה מצויים ברוב הטלפונים הסלולריים, במחשבים הניידים ובמוצרים אלקטרוניים אחרים.

Blood-Diamond-Child-Labor-Amnesty-Game-fiend.jpg

בסוף שנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000, חלה עליה עצומה בביקוש לקולטן, הסיבה לכך היא השימוש ההולך וגובר בטלפונים סלולריים, ואף השקת קונסולת המשחק "פלייסטיישן 2". תושבים רבים בקונגו החליטו לזנוח את עבודות החקלאות לטובת כריית קולטן במכרות.

דוגמה בולטת לניצול משאבי הטבע של קונגו היא ההשתלטות הצבאית של רואנדה על מכרות קולטן רבים במזרח המדינה בשנת 1999. על פי האו"ם הרוויחה רואנדה באותה שנה לפחות 250 מיליון דולר ממכירת קולטן בתיווך חברות כרייה. שנה לפני כן נמכר ק"ג של אבקת טנטלום בעבור 40 דולר; בשנת 2000, זינק המחיר ל-400 דולר לק"ג. האו"ם מאשים גם את בורונדי ואוגנדה בגניבת קולטן מקונגו. אוגנדה, שלא כורה קולטן בשטחה, ייצאה בשנת 1999 כ-69.5 טונות של קולטן.

חקירת האו"ם על שימוש לא חוקי במינרלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 2001, צוות מומחים של האו"ם החל לחקור את השימוש הלא חוקי שנעשה ביהלומים, קובלט, קולטן, זהב ומשאבים יקרי ערך אחרים שהיו בקונגו. לפי הדו"ח, רואנדה, אוגנדה וזימבבואה היו אשמות בשימוש סיסטמטי לרעה של המשאבים שהיו שייכים לקונגו, והומלץ לוועדת הביטחון להטיל סנקציות.

בנוסף לכך, לא רק מדינות שכנות היו מעורבות בגניבת קולטן מקונגו. בדו"חות של האו"ם נטען כי עשרות חברות בינלאומיות הרוויחו מהלחימה באזור ומכריית הקולטן, וחלקן אף החריפו את הסכסוך כדי להבטיח גישה למחצב. האו"ם האשים 85 חברות זרות בליבוי הלחימה אך כמה חודשים לאחר מכן הודיע האו"ם כי ההאשמות מול החברות נפתרו.

תמיכה ממדינות אפריקה השונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשקבילה השתלט על הבירה במאי 1997, הוא שינה את שמה מזאיר לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (DRC). קבילה אף חשש ממעמדו, הרי קצינים רואנדים עמדו בראש הצבא שלו והוא פחד שהם ידיחו אותו וישימו בשלטון בן שבט טוטסי שיכפיף את המדינה לגמרי לנשיא רואנדה.

בתאריך ה-14 ביולי 1998 קבילה החליט לפטר את הרמטכ"ל הרואנדי ג'יימס קאבארבה. הוא החליף אותו ביליד קונגו, סלסטין קיפוואה. המהלך גרם להתקררות ביחסים עם רואנדה, קבילה ריכך את הגזירה בכך שמינה את קאבארבה ליועץ של הרמטכ"ל החדש.

לאחר כשבועיים קבילה שוב שינה את החלטתו. הוא הודה לרואנדה על עזרתה ופקד על כל הצבאות הרואנדים והאוגנדים לעזוב את המדינה. היועצים הצבאיים הרואנדים שגרו בקינשאסה סולקו תוך פחות מ24 שעות. האנשים שהוטרדו מפקודה זו יותר מכולם היו הקבוצה הבניאמולאנגית של טוטסי. כוחות רואנדים שהתרכזו במזרח קונגו ייסדו שם תנועת מחתרת חדשה בשם RCD. אוגנדה בינתיים סייעה להקים תנועת מחתרת חדשה בשם MLC. שתי התנועות פתחו ב-1998 במלחמת אזרחים שנייה נגד משטר קבילה, כשלצדן נלחמים הצבאות הסדירים של אוגנדה ורואנדה. ממשלת קבילה הזמינה כוחות תומכים מאנגולה, מנמיביה ומזימבבואה.

זימבבואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקים נרחבים מהצבא הלאומי של זימבבואה הועברו לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו DRC, ב-1998, תחת ניהולו של רוברט מוגאבה. מוגאבה סיפק חיל אוויר מודרני ומשמעותי. צבאה של זימבבואה נחשב לאחד הצבאות המתקדמים והמקצועיים באזור. האסטרטגיה של זימבבואה כללה הגנה על קבילה באופן אישי באמצעות צבא של בעלות ברית. בנוסף, הם התכוונו לכבוש מחדש התיישבויות, ולסלק את המורדים מאזור קינשאסה. מוגבה תכנן לשלוח לקינשאסה כוחות מיוחדים יחד עם כוחות צנחנים, ומספרם נע בין 600–1000 חיילים. באוגוסט 1998 הוא שלח שני גדודים נוספים. היקף העזרה הגיע ל12,000 חיילים בשנת 2001.

הזימבבואים התחילו לסגת ב-2002, ויצאו לחלוטין מהמלחמה עד סוף אותה השנה. לפני שהם נכנסו ללחימה, הם בנו לעצמם צבא ששילב גדודים שונים וגדולים, בעלי כוח תגובה רחב ותמיכה אווירית מספקת. למרות שהצבא הזימבבואי היה בכשירות גבוהה ומקצועית, המבצעים הממושכים בקונגו גרמו לנזק בכשירותם.

חיל האוויר הזימבבואי השתמש באופן יעיל בכוח האווירי שהיה לרשותו ופגע בצורה מדויקת בכוחות המורדים ובתוקפים הרואנדים, אך איבד בלחימות מסוקים ומטוסים רבים.

נמיביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמיביה לקחה חלק בלחימה בקונגו בעקבות הוראתו של הנשיא שלה, סאם נוג'ומה. נמיביה הייתה חברה בארגון "קהילת הפיתוח של צפון אפריקה" וזאת הייתה הסיבה העיקרית להתערבותה. נוג'ומה היה בעל ברית של קבילה זמן רב, ולא היה יכול לסרב לבקשתן של זימבבואה ואנגולה לעזרה צבאית. המפלגה השולטת אז, SWAPO, הייתה בעלת אינטרסים זהים לאלו של מוגבה. קינשאסה הייתה חלק חשוב במסחר של נמיביה – יצוא דגים, וכרייה. בפברואר 1999, הצבא הנמיבי שהיה בקונגו מנה בקושי 1000 חיילים. בשנים 2000 ו2001 המספרים נעו בין 1600 ל-2000, למרות שלא היה צורך בהם. הם פרשו לחלוטין ב-2002. עד לאותה הנקודה נהרגו 30 חיילים בזמן לחימה, והמאמץ המלחמתי עלה לנמיביה 150,000$ ביום.

ההתערבות של נמיביה לוותה בביקורת קשה על ידי מפלגות האופוזיציה, דרום אפריקה, ומספר תורמים מערביים. האיחוד האירופאי הביע דאגה לכך שנוג'ומה השתמש לרעה בקרן הפיתוח של נמיביה לטובת קונגו. מדינות אחדות, ביניהן פינלנד, הפסיקו את תמיכתן הכספית.

1998-1999[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1998 אוימה ממשלתו של קבילה על ידי התקוממות מורדים בניאמולנגים. רואנדה הציעה להם עזרה וכתוצאה מכך נוצרה תנועה חדשה, שכללה בעיקר את הבניאמולנגים ונקראה הRCD. התנועה השתלטה על מחוזות מזרחיים עשירים במשאבים וכן על ערים. טענת הממשלה הרואנדית הייתה שחלק ניכר ממזרח קונגו שייך לה מבחינה היסטורית, בנוסף טענו שקבילה מארגן רצח עם כנגד הטוטסים. עד ל-13 באוגוסט, פחות משבועיים לאחר שההפיכה החלה, המורדים החזיקו בתחנות הכוח ההידרואלקטריות שסיפקו חשמל לקינשאסה, בנוסף גם הנמל של מאטאדי, שדרכו עבר רוב המזון שסופק לקינשאסה, נפל לידם. מרכז היהלומים של קיסאנגאני נפל לידי המורדים ב-23 באוגוסט.

אוגנדה, שהמשיכה לתמוך בRCD יחד עם רואנדה, הקימה גם היא תנועת מורדים, "תנועת שחרור קונגו", MLC.

מאמציו הדיפלומטיים של קבילה צלחו, ותקיפות המורדים נרגעו לזמן מה. המדינות הראשונות שנענו לבקשותיו של קבילה היו חברות ב"קהילת הפיתוח של דרום אפריקה", SADC. למרות שהמדינות החברות בארגון היו חתומות על אמנת הגנה משותפת במצב של תקיפת חיצונית, הרבה מהן לקחו צד נייטרלי בסכסוך. ב-19 באוגוסט, נפגשו נציגי הממשלות של נמיביה, זימבבואה ואנגולה, והודיעו על תמיכה בממשלתו של קבילה. מדינות נוספות הצטרפו ועמדו לצידו של קבילה: צ'אד, לוב וסודן. כוחות זימבבואים נכנסו לתוך קינשאסה ועצרו את המורדים. בנוסף, כוחות אנגולים תקפו את המורדים מצפון לגבול. התערבות המדינות הצילה את ממשלת קבילה והרחיקה את המורדים מקינשאסה, אך הם לא הובסו ונוצר סכסוך ישיר עם הצבאות האוגנדים והרואנדים.

ב-18 בינואר 1999 רואנדה, אוגנדה, אנגולה, נמיביה וזימבבואה הסכימו על הפסקת אש בוועידת פסגה שהתקיימה בווינדהוק, נמיביה. הRCD לא הוזמנו לוועידה, מה שגרם להמשך הלחימה.

1999-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 באפריל 1999 המתיחות בתוך ה-RCD בכל הנוגע לשליטת הבניאמולנגים הגיעה לנקודת שיא. מנהיג ה-RCD, ארנסט וואמבה העביר את המפקדה שלו מגומה שבקונגו לקיסנגני, שהייתה בשליטת אוגנדה. בנוסף, חתימתם של קבילה ונשיא אוגנדה על הפסקת אש ב-18 באפריל הגבירה את המתיחות. רואנדה וארגון RCD סירבו להשתתף בהסכם הפסקת האש. ב-16 במאי וואמבה סולק מתפקידו כראש ה-RCD לטובת נציג פרו-רואנדי. שבעה ימים לאחר מכן, סיעות שונות של ה-RCD נאבקו על שליטה בקיסאנגני. ב-8 ביוני קבוצות של מורדים נפגשו על מנת להתאחד כנגד קבילה. למרות המאמצים, אוגנדה יצרה מחוז חדש, "איטורי", שהוביל להתנגשות אתנית, אשר הובילה לקונפליקט האיטורי, שנמשך מ-1999 עד 2003.

Second Congo War 2001 map vector-es.svg

קונפליקט ה"איטורי" היה מורכב מאוד בשל מעורבותן של קבוצות חמושות רבות, כמויות גדולות של נשק באזור, משאבי טבע חשובים ומתיחות אתנית רבת שנים.

הסכסוך היה אלים מאוד וכלל טבח בקנה מידה גדול. בשנת 2006, דיווח ה-BBC כי 60,000 אנשים נהרגו מאז 1998. מאות אלפי בני אדם נעקרו מבתיהם, והפכו לפליטים.

בסופו של דבר מאמצים דיפלומטיים הם אלה שהובילו להפסקת האש הראשונה של המלחמה.

 ביולי 1999 נחתם הסכם השלום לוסאקה על ידי שש המדינות הנלחמות – קונגו, אנגולה, נמיביה, זימבבואה, רואנדה ואוגנדה. ב-1 באוגוסט הצטרפה להסתכם גם הMLC. לפי תנאי ההסכם  כוחות צבאיים של כל הצדדים, ישתפו פעולה בניסיון לאתר, לנטרל ולתעד את כל קבוצות המורדים בקונגו, בעיקר את אלו שמזוהים עם רצח העם הרואנדי של שנת 1994. המתח של אוגנדה ורואנדה הגיע לנקודת שבירה בתחילת אוגוסט, בעקבות עימות בקיסאנגני בין הצבא הפטריוטי של רואנדה וכוחות ההגנה של אנשי אוגנדה. כוחות מורדים רואנדים ניסו ליזום מתקפה גדולה והתקרבו לקינשאסה, אבל הודחו בסופו של דבר.

ב-24 בפברואר 2000, האו"ם הותיר לכוח הצבאי "MONUC", ארגון של האו"ם שפעל בקונגו, לפקח על הפסקת האש. עם זאת, הלחימה בין המורדים וכוחות הממשלה, ובין הרואנדים לאוגנדים, נמשכה.

2001[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 בינואר 2001, לורן קבילה נורה על ידי שומר הראש שלו, ראשידי מוזאליין. קבילה נרצח בארמון הנשיאותי בקינשאסה. קבילה הוטס לטיפול רפואי בזימבבואה, הממשלה מסרה כי הוא נפצע אבל עדיין חי. לאחר יומיים הממשלה מסרה הודעה שהניסיונות הנואשים של הצוות הרפואי בזימבבואה להציל את קבילה כשלו, ושהוא מת מפצעיו. גופתו הוחזרה להלוויה ממלכתית ב-26 בינואר.

ג'וזף קבילה, בנו של לורן קבילה, נבחר פה אחד על ידי הפרלמנט של קונגו לנשיאות. הנשיא החדש נפגש בארצות הברית עם נשיא רואנדה, פול קאגאמה. רואנדה, אוגנדה והמורדים הסכימו לתוכנית הנסיגה של האו"ם. אוגנדה ורואנדה התחילו לסגת מהחזית.

2002[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנה זו מצבה של רואנדה במלחמה התחיל להחמיר. רבים מחברי הRCD ויתרו או הצטרפו לממשלתו של קבילה. בנוסף, הבניאמולנגים, שהיו המרכיב העיקרי בכוחות המיליצייה של רואנדה, החלו להתעייף מלשלוט בקיגאלי ולקחת חלק בסכסוך. חלקם החלו למרוד, מה שהוביל למתקפות אלימות בינם ובין הצבא הרואנדי.

באותו הזמן, מערב קונגו הפכה להיות בטוחה יותר תחת שליטתו של ג'וזף קבילה. הוא הצליח להשתלט על האינפלציה, ומדינות זרות המשיכו לשלוח עזרה.

ב-19 באפריל גובש בדרום אפריקה הסכם "עיר השמש". במסגרתו, קונגו קיבלה את האפשרות לבחירות דמוקרטיות, מאוחדות, ומרובות מפלגות. עם זאת לא היו תנאים שנגעו לאיחוד הצבא, וזאת הייתה חולשת ההסכם. בעקבות ההסכם חלה ירידה בלחימה.

ב-30 ביולי רואנדה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו- DRC חתמו על הסכם השלום "הסכם פרטוריה", זאת לאחר משא ומתן של חמישה ימים בפרטוריה, דרום אפריקה. המשא ומתן נגע בעיקר בשתי בעיות. האחת, הייתה נסיגת החיילים הרואנדים שהיו בקונגו. השנייה הייתה מיזוג בין החיילים הרואנדים לשעבר, ופירוק מיליציית ההוטו.

ב-6 בספטמבר נחתם הסכם השלום "לואנדה" בין קונגו ואוגנדה. מטרת האמנה הייתה לגרום לחיילי אוגנדה לסגת מבמזרח קונגו ולשפר את היחסים בין שתי המדינות. לאחר 11 ימים, החיילים הרואנדים הראשונים החלו לסגת ממזרח קונגו. ב-5 באוקטובר רואנדה הכריזה על סיום הנסיגה, וMONUC אישר את עזיבתם של חיילים רואנדים רבים.

ב-21 באוקטובר, האו"ם פרסם את דו"ח צוות המומחים שלו בנוגע לשוד המשאבים של קונגו על ידי קבוצות המורדים. גם רואנדה וגם אוגנדה הכחישו את הטענות שבעלי תפקידים פוליטיים וצבאיים בכירים היו קשורים בסחר בלתי חוקי במשאבים.

ב-17 בדצמבר, כל המפלגות של קונגו  חתמו על הסכם כללי. ההסכם תיאר תוכנית עבור ממשלת מעבר, שבסופו של דבר תוביל חקיקה חדשה ובחירות נשיאותיות תוך שנתיים מחתימתו. ההסכם קבע את הסיום הרשמי של מלחמת קונגו השנייה.

2003 והלאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 ביולי 2003, הוקמה ממשלת המעבר, כפי שצוין בהסכם הכוללני שנחתם בידי כל המפלגות בקונגו. ההסכם חייב את המפלגות לבנות תוכנית שתאחד את המדינה, לפרוק את נשקן ולהתאחד, ובסופו של דבר לקיים בחירות.

הגורם העיקרי לחולשה המתמשכת של ממשלת המעבר הייתה סירוב המפלגות הנלחמות לוותר על כוחן. ב-30 ביוני 2006, התושבים הצביעו לטובת חוקה חדשה, והתקיימו בחירות ראשונות בקונגו.

בבחירות אלה קבילה התמודד מול מנהיג ה-MLC ז'אן פייר במבא. שניהם טענו לניצחון והתחילו להלחם. עקב כך, השתלט כח האו"ם על הבירה. באותה שנה, התקימו שוב בחירות וקבילה ניצח. הכוחות המורדים שולבו בצבא.

הנשק הדמוגרפי, תוצאות והשלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

DRC Rwanda line.jpg

כמחצית מההרוגים בעימות בקונגו הם ילדים ונשים. במחוז צפון קיבו שבמזרח קונגו מדווחים מדי חודש כ-350 מקרי אונס. שליש מהקורבנות הן ילדות מתחת לגיל 18. אוזלת ידן של הרשויות בקונגו בכל הנוגע לאלימות הרווחת נגד נשים במדינה גורמת למושגים כמו "מעמד האישה" להישמע לא רלוונטיים.

רוב האנסים מסתובבים חופשי, בעוד הנשים שנאנסו מפחדות לדווח למשטרה ולעתים אף מהססות לפנות לטיפול רפואי, מחשש לנקמה. אלו שאוזרות אומץ ומתלוננות זוכות ליחס מחפיר מצד רשויות החוק. בשנת 2008 דווחו 16 אלף מקרי אונס בקונגו אולם רק 27 גברים הועמדו לדין באשמת אונס. במקרים רבים הנשים נתונות לאונס קבוצתי או נאנסות מספר רב של פעמים ולאחר מכן מוחזקות בשבי, כדי למנוע מהן את האפשרות לעבור הפלה. אילוצן של הנשים ללדת הוא נשק דמוגרפי: הילד ישתייך לשבט שממנו הגיע האנס, והאם והתינוק יודרו משבטה המקורי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מלחמת קונגו השנייה בוויקישיתוף