היסטוריה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ההיסטוריה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו מתחילה כבר לפני כ-10,000 שנה אף שלא ידוע רבות על המקום אלא מאמצע המאה ה-15.

לפני קבלת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השטח המוכר כיום כרפובליקה הדמוקרטית של קונגו היה מאוכלס כבר יותר מ-10,000 שנה. במהלך ההיסטוריה נקרא השטח "קונגו", "מדינת קונגו החופשית", "זאיר", ובשמו כיום "הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו".[1] לפני כ-10,000 שנים התגוררו באזור מגוון שבטים ביניהם שבטי בנטו ושבטים נילוטים.

ממלכת קונגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממלכת קונגו

מהמחצית השנייה של המאה ה-14 עד המחצית הראשונה של המאה ה-15 הייתה קונגו תחת השליטה וההשפעה של ממלכת קונגו. הממלכה הוקמה במאה הארבע עשרה והתקיימה עד תחילת המאה העשרים (1914).

בשנת 1483 הגיע מגלה הארצות דיוגו קאו מגאנה לשפך הנהר של קונגו. בכך היה לאירופאי הראשון, שכף רגלו דרכה במקום אי פעם. מלכי ממלכת קונגו התרשמו מהמסיונרים הנוצרים, וכפי הנראה מהאפשרויות העסקיות של ברית עם פורטוגל. המלך נזינגה קוו ובנו נזינגה מבמבה (שבהמשך שינה את שמו לאפונסו הראשון) התנצרו. אפונסו הראשון הפך לחסיד נלהב של התרבות האירופית, וכאשר עלה לשלטון לאחר מות אביו דאג לעשות צעדים נוספים כדי לחזק את הקשר בין שתי הממלכות. למשל, אימוץ מנהגיו של בית המלוכה הפורטוגלי על ידיו ועל ידי אליטת הבקונגו, פתיחת שערי הממלכה ליבוא מוצרים מאירופה ומהאמריקות ואפילו שליחת בנו הנריקה להתחנך בפורטוגל. בכך היה בנו מהנסיכים השחורים הראשונים שהתחנכו באירופה. אפונסו האמין שבזכות יחסיו עם אירופה ואימוץ תרבותה הוא יקדם ויחזק את ממלכתו, אולם המציאות הוכיחה אחרת. הממלכה הפורטוגזית לא ראתה בו אדם שווה, סחר העבדים של סוחרים פורטוגזים המשיך, תוך חטיפת תושבים שחורים, דבר שהחליש את כוחו ומעמדו של אפונסו בקרב נתיניו.

למרות ניסיונות צבאיים הצליחה ממלכת קונגו לשמור על עצמאותה. בשנת 1641 פלשו ההולנדים לאנגולה והציעו לקונגו ברית. ממלכת קונגו כרתה עמם ברית רשמית איתם והבטיחה להם סיוע צבאי בשעות הצורך. מטרתם העיקרית של ההולנדים לא הייתה לסלק את הפורטוגזים מאנגולה אלא לנצל את האזור מסחרית. ההולנדים חיזקו את הברית ההולנדית-קונגואית, תמורת סיוע של ממלכת קונגו באספקת עבדים, ברית שהמשיכה לשרור הודות לאויב משותף, הממלכה הפורטוגזית. במאה ה-17 וה-18 התקיימה ממלכת קונגו תוך סכסוכים עזים ומלחמות פנימיות, ומספר פעמים פוצלה. במקביל המשיך סחר העבדים ממנה, בעיקר על ידי סוחרים פורטוגזים פולשים. רק ב- 1839, תחת לחץ אנגלי, הסכימה ממשלת פורטוגל להפסיק את סחר העבדים. הסחר בבני אדם שהופסק הוחלף בסחר במוצרים כשעווה, גומי, שנהב ובוטנים, ועמם השתפר, אמנם לזמן קצר, מצב התושבים.

מדינת קונגו החופשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום ילדים שידיהם נקטעו, לפי חוקי העבודה של המלך לאופולד השני. (צולם בסביבות 1905)

משלחות מחקר אירופאיות הגיעו למקום בסוף המאה ה-19. האזור מופה על ידי מגלה הארצות האמריקאי הנרי מורטון סטנלי, דבר שאיפשר את הקולוניזציה האירופאיות. בועידת ברלין בשנת 1885 הוחלט על העברת השטח לרשותו של לאופולד השני מלך הבלגים. הוא הפך אותה לרכושו הפרטי וקרא לה "מדינת קונגו החופשית".

למרות שמה לא הייתה זו מדינה "חופשית". האוכלוסייה המקומית הייתה נתונה להתעללות קשה מצד הלבנים במטעי גומי. תושבי המדינה השחורים, כולל ילדים בגיל צעיר, הועבדו בכפייה במטעי הגומי, על ידי חברות אירופאיות, בתנאים המקבילים לעבדות. עובדים שלא עמדו בתפוקה הנדרשת הוכו קשות, לעיתים עד מוות. ענישה מקובלת נוספת לעובדים שלא מילאו אחר ההוראות הייתה קטיעת יד ימין. בתקופה שבין 1885 ל-1908 נהרגו בין 5 ל-15 מיליון שחורים על ידי הבלגים (המספר המקובל הוא כ-10 מיליון). על פי הערכות אחרות הצטמצמה האוכלוסייה בכ-50 אחוזים.[2] אירועים אלו נחשבים בעיני היסטוריונים לרצח עם.

מדינות אירופה וסוכנויות העיתונות חשפו את התנאים של האוכלוסייה בקונגו בשנת 1900. אנשי ציבור שונים, ביניהם גם הסופר המוערך מארק טוויין, יצאו באופן פומבי כנגד שיטותיו האכזריות של המלך לאופולד. לאחר לחץ בינלאומי כבד, החליטה ממשלת בלגיה לתבוע פומבית מהמלך לאופולד לוותר על שליטתו הבלעדית במושבה, ועל העברתה לבעלות הממשלה. בשנת 1908 עברה הקולוניה לשליטת הממשלה הבלגית וקיבלה את השם "קונגו הבלגית".

קונגו הבלגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונגו הבלגית התאפיינה בממשל קולוניאליסטי פטרנליסטי. הכנסייה הקתולית והפרוטסטנטית שלטו בתחום החינוך והחדירו ערכים נוצרים ואירופאיים.

עם זאת, שינוי השלטון הטיב, באופן יחסי, עם האוכלוסייה המקומית, שהייתה פצועה ומדממת לאחר שלטון האימים של המלך לאופולד. תנאיהם של התושבים השתפרו משמעותית, והממשל הבלגי ניסה לכפר על העוולות, ובין השאר קידם בניית מוסדות חינוך. הקולוניה הבלגית בקונגו הייתה מהקולוניות היחידות שבנו אוניברסיטה עבור התושבים המקומיים בשטח בו שלטו.

במהלך מלחמת העולם השנייה גויסו תושבים מקומיים ליחידות מקומיות על ידי כוחות הברית. הצבא החדש שהוקם זכה במספר ניצחונות על הכוחות האיטלקים בצפון אפריקה. הצלחות הלוחמים השחורים במלחמתם ברעיונות הגזעניים של איטליה הפאשיסטית ובת בריתה גרמניה הנאצית, הגבירו את דרישתם של האזרחים לשוויון זכויות.

עם הניצחון גברו בהדרגה קריאות מצד התושבים המקומיים לעצמאות מדינית מלאה. ובהמשך קמה תנועה לאומית שפעלה למען עצמאות מדינית. בעקבות תקופה מתמשכת של מהומות והפרות סדר, החליטו הבלגים כי אין באפשרותם לשלוט על שטח כה עצום וב-27 בינואר 1960, הם הודיעו כי בכוונתם לעזוב את המדינה בתוך 6 חודשים.

לאחר קבלת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטון לומומבה והדחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 ביוני 1960 קיבלה קונגו את עצמאותה. עם קבלת העצמאות החלה אנדרלמוסיה במדינה, המחזור הראשון של בוגרי האוניברסיטה שבנו הבלגים סיים את לימודיו רק ב-1956, והתושבים המקומיים לא היו מורגלים בניהול מדינה בסדר גודל כזה. בבחירות הראשונות נבחר לראשות הממשלה מטעם התנועה הלאומית של קונגו, פטריס לומומבה.

מיד לאחר הכרזת העצמאות החלה הדמוקרטיה במדינה להתפורר. ב-11 ביולי פרש המחוז העשיר במדינה, מחוז קטאנגה, בהנהגת מואיז צ'ומבה מהמדינה. האו"ם שלח כוח של 20 אלף חיילים על מנת לנסות להשיב את הסדר במדינה, אך באותו הזמן פרש מחוז נוסף מהמדינה. בספטמבר 1960 הסתכסכו הנשיא ז'וזף קסא וובו וראש הממשלה. ראש הממשלה לומומבה פנה לבקשת עזרה לברית המועצות והנשיא ניקיטה חרושצ'וב הסכים לסייע ולשלוח נשק מתקדם ויועצים. ארצות הברית שראתה בסיוע הסובייטי ניסיון לקנות השפעה במדינה החדשה החלה לחפש דרך להחליף את ראש הממשלה לומומבה. היא שלחה נשק ואנשי CIA על מנת שיסייעו לכוחותיו של נשיא קונגו. בדצמבר 1960, בעזרת ארצות הברית, הפילו הנשיא בסיועו של שר הצבא הגנרל מובוטו ססה סקו את הממשלה. ב-17 בינואר 1961 הוצא לומומבה להורג בירייה. שמועות טענו כי נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר עצמו הורה על חיסולו של לומומבה אם כי שמועות אלו לא אושרו מעולם. מנהיג המרד צ'ומבה, הסתיר בתחילה את דבר מותו של ראש הממשלה.

בעזרת הסיוע האמריקני הצליחה הממשלה החדשה להשתלט על שני המחוזות הפורשים, אך עד שנת 1965 המשיכה האנדרלמוסיה המדינה.

שלטון מובוטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1965 השתלט מפקד הצבא, מובוטו ססה סקו על המדינה והכריז על עצמו כנשיא למשך 5 שנים. מובוטו נבחר ללא התנגדות בבחירות שערך ב-1970, ומיד עם בחירתו הוא החל בהחדרת מודעות תרבותית במדינה. הוא שינה את שם המדינה ל"רפובליקה של זאיר" על מנת למחוק כל זכר לימי שלטון הבלגים, והכריח את התושבים לאמץ שמות אפריקאים. שלטונו של מובוטו היה שלטון רודני, הוא לא אפשר התפתחות אופוזיציה משמעותית נגדו ודיכא כל ניסיון התנגדות לשלטונו. עם תום המלחמה הקרה, החל לחץ בינלאומי משמעותי כנגד משטרו העריץ של מובוטו. בין השנים 1989-1990 נחלש משטרו של מובוטו כתוצאה מהלחץ הבינלאומי, הפגנות פנימיות מטעם ארגוני זכויות אדם, המצב הכלכלי הגרוע, והשחיתות השלטונית שהתבטאה בגילוי מעילות הענק שלו בכספי המדינה. באפריל 1990, בניסיון להישאר בכס השלטון, שינה מובוטו את המשטר במדינה למשטר רב-מפלגתי וקבע חוקה למדינה.

בין אוקטובר 1996 למאי 1997 התקיימה מלחמת קונגו הראשונה, שבסופה הצליחו מורדים בראשותו של לוראן-דזירה קאבילה להשתלט על המדינה. קאבילה התנהג אף הוא ברודנות וביטל את הבחירות שתוכננו. התנהגותו של קאבילה הובילה להתנגדות רבה נגדו. בשנת 2001 הוא נרצח ותחתיו עלה לשלטון בנו - ג'וזף קבילה, שהתנהג באופן שונה מאביו; קבע בחירות דמוקרטיות, ניצח בהן וקיבל את הסכמת מתנגדיו.

למרות זאת, בדומה למרבית מנהיגי אפריקה שעלו בבחירות דמוקרטיות, שלטונו של קבילה הבן הפך להיות דמוקרטי רק למראה עין. כל הבחירות שנערכו בשנים הבאות הואשמו על ידי האופוזיציה בזיופים, ובשנת 2016 קבילה הכריז שהוא דוחה את הבחירות למועד לא ידוע. ההכרזה גרמה לגל מחאות נרחב שמדוכא ביד חזקה על ידי כוחות הביטחון. בשנת 2017 הכריז מועמד חדש, אליהו שדי, על רצונו להתחרות בקבילה על הנשיאות אך בגלל הרדיפות כנגד האופוזיציה הוא נאלץ לפעול מחוץ לארץ - מירושלים. מדובר ביליד קינשאסה שהיגר לצרפת, התגייר, עלה לישראל ומשם הוא פועל כנגד קבילה[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בכל מקום שבו כתוב "קונגו" בערך זה, הכוונה היא ל"רפובליקה הדמוקרטית של קונגו" או לשטח ששייך לה, להבדיל מהרפובליקה של קונגו או מאזורים אחרים שנקראים בשם זה.
  2. ^ King Leopold's Ghost, Adam Hochschild (1999) ISBN 0-618-00190-5 Houghton Mifflin Books
  3. ^ [1], ערוץ 7