מלחמת רוסיה-פולין (1667-1654)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת רוסיה-פולין
Jan Chryzostom Pasek pod Lachowiczami.JPG

תאריך התחלה: 1654
תאריך סיום: 1667
משך הסכסוך: כ־14 שנים
מקום: רוסיה, ליטא, אוקראינה
תוצאה: סיפוח שטחים לרוסיה הצארית
הצדדים הלוחמים
מפקדים

בוגדן חמלניצקי, אלכסי טרובצקוי, ואסילי שרמטייב, יורי דולגורוקי

יאן השני, מלך פולין, סטפן צ'ארנצקי, ויסנטי גוסייבסקי, סטאניסלאב פוטוצקי, פאבל ספגה

מלחמת רוסיה-פולין (1654 - 1667) הייתה מלחמה בין רוסיה הצארית לבין האיחוד הפולני-ליטאי על השליטה בשטחי אוקראינה ובלרוס. המלחמה הייתה למלחמה האחרונה שהתקיימה בין רוסיה לאיחוד הפולני-ליטאי. שלבה הראשון של המלחמה (1655-1660) היה כחלק מהמלחמה הצפונית הקטנה. המלחמה החלה לאחר פניית האוקראינים להסתפח לרוסיה הצארית והסתיימה בשנת 1667 עם חתימת הסכם אנדרוסובו. על אף שהאיחוד ניצח ברוב קרבות המלחמה, והשיב לעצמו שטחים שאבדו בתחילתה, הכלכלה הירודה שלו לא יכלה לתמוך במאבק ארוך וקשה. לאור משבר פנימי ומלחמת אזרחים שפקדו את האיחוד, נאלץ האיחוד הפולני-ליטאי לחתום על הסכם הפסקת אש בתנאים קשים עם רוסיה. המלחמה נסתיימה עם כיבושים נרחבים של רוסיה בשטחי בלארוס ואוקראינה, ותחילת הפיכתה למעצמה באירופה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תושביה האורתודוקסים של אוקראינה, שהייתה נתונה לשליטתו של האיחוד הפולני ליטאי, הרגישו לחץ מהכמורה הקתולית הפולנית. ולכן, מפעם לפעם פרצו מרידות כנגד השלטון הזר. מרד משמעותי, בהנהגתו של בוגדן חמלניצקי, פרץ בשנת 1648. חמלניצקי שאב את מירב התמיכה הבינלאומית למרד מהצאר הרוסי אלכסיי הראשון, והבטיח לו את נאמנותו בתמורה. על אף שהזמסקי סובור של 1651 התנגד לסיפוח אוקראינה לשטחי הממלכה והצטרפות למלחמה כוללת כנגד האיחוד הפולני ליטאי, הצאר המתין על לאסיפה הבאה ב-1653, אשר אישרה את הסיפוח. לאחר האישרור האוקראיני של הסיפוח בינואר 1654, הצטרפות רוסית למלחמה כנגד הפולנים הייתה בלתי נמנעת.

המערכה של 1654 - 1655[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת המלחמה הייתה מוצלחת מאוד לרוסיה הצארית. ב-18 במאי הצבא בראשות הצאר החל בהתקדמות ממוסקבה לכיוון סמולנסק. במהלך הקיץ נכבשו מספר ערים אך מתקפה על סמולנסק שנערכה ב-16 באוגוסט לא הייתה מוצלחת. ב-20 באוגוסט נכבשה הומל. ב-23 בספטמבר נכנעו הפולנים שהתבצרו בסמולנסק לאחר מצור ממושך. ב-22 בנובמבר 1654 נכבשה גם ויטבסק על ידי הרוסים.

הצלחות של הרוסים נמשכו גם בשנת 1655. ב-31 ביולי 1655 נכבשה וילנה ובאוגוסט קובנו והרודנה.

בחזית הדרומית, הרוסים התקדמו עד ללבוב, אך לא כבשו אותה.

לקראת סוף שנת 1655 כל שטחי אוקראינה ובלרוס היו בשליטה רוסית והלחימה עברה לשטחי ליבה של הדוכסות הגדולה של ליטא ופולין.

המערכה מול שבדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1655 הכריזה שבדיה על מלחמה נגד האיחוד הפולני ליטאי. תוך זמן קצר כבשו השבדים את ורשה וקרקוב. לאור המצב נחתם הסכם אי-לוחמה בין הרוסים לפולנים, וב-17 במאי 1656 רוסיה הצארית הכריזה על מלחמה נגד שבדיה. תוך זמן קצר נכבשו ערי ליבוניה כמו דרפט, דבינסק ועוד. המצור על ריגה לא היה מוצלח והעיר לא נכבשה. בהמשך לא הייתה התקדמות מצד הרוסים, וביוני 1658 נחתם הסכם אי-לוחמה למשך שלוש שנים. בהתאם להסכם, חלק משטחי ליבוניה כולל דרפט הועבר לשליטה רוסית.

המערכה בשנים 1658 - 1659[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1657 נפטר בוגדן חמלניצקי ובמקומו נבחר להטמן אוקראינה איוואן ויגובסקי. בוילנה נערך משא ומתן בהקשר לסימון גבולות וחתימת הסכם קבע. למרות בקשות הרוסים, ההטמן החדש של אוקראינה לא שלח את נציגיו לוילנה והרוסים ניהלו את משא ומתן על דעת עצמם. בשנת 1658 התברר שהסיבה לכך הייתה משא ומתן שאוקראינים ניהלו עם הפולנים בנפרד. בהתאם להסכם שהתגבש, אוקראינה הסכימה להיות חלק של האיחוד הפולני ליטאי.

כתוצאה מהסכם שהתגבש, הכוחות של פולנים ואוקראינים החלו להילחם ברוסים. בקרב שהתקיים ביוני 1659 ניצחו הכוחות המשותפים של אוקראינים ושל חאנות קרים את הכוח הרוסי.

לא כל האוקראינים קיבלו שינוי עמדת השלטונות, חלק מהקצינים האוקראינים המשיכו להילחם בצד הרוסי. לאחר מאבקים פנימיים, סולק איוואן ויגובסקי מהשלטון ולתפקיד ההטמן נבחר יורי חמלניצקי, בנו של בוגדן חמלניצקי.

המערכה של שנת 1660[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת השנה רוסים כבשו את ברסט. באביב הפולנים חתמו הסכם שלום עם שבדיה וכל הצבא התפנה ללחימה נגד הרוסים. בהדרגה הרוסים החלו לסגת מזרחה ופינו רוב שטחי בלרוס וליטא, למעט וילנה.

בחזית הדרומית בסתיו 1660 הכוחות הרוסים ספגו מספר מפלות נגד הכוחות המשותפים של פולין וחאנות קרים. כוחות בפיקוד של יורי חמלניצקי ספגו מפלה קשה והוא נאלץ לחתום על הסכם סיום הלחימה. המפקד העליון של הכוחות הרוסים באזור חתם על הסכם כניעה תוך הסכמה על כך שצבא רוסי יפנה את קייב, צ'רניגוב וערים נוספות. אומנם ראש הכוחות בקייב, וויוודה יורי בריאטינסקי לא הסכים להכניס את הפולנים לעיר והם לא תקפו אותה. כתוצאה מכך, הפולנים נעצרו ולא תקפו יותר, אך גם לרוסים לא הייתה יכולת מעשית להמשיך בפעילות צבאית התקפית. לאור המצב הצבאי הקשה, נאלצו הרוסים לחתום על הסכם חדש עם שבדיה. בהתאם להסכם זה הם פינו כל השטחים הכבושים בליבוניה וחזרו לגבולות שהוגדרו בחוזה סטולבובו.

המערכה בשנים 1661 - 1666[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבדן שטחים של האיחוד הפולני-ליטאי במהלך המאה ה-17

הפעילות הצבאית הממשית נמשכת רק בחזית הצפונית. בלחץ צבא פולין עזבו הרוסים את מוהילב, בוריסוב ולאחר מצור ממושך גם את וילנה.

בסתיו 1663 החלה המערכה האחרונה של המלחמה. הצבא הפולני החל בהתקפה ונכבשו מספר ערים בגדה השמאלית של הדנייפר. אומנם בסוף השנה הם ספגו מפלה קשה ורוב הכוח הלך.

בשנים 1665 - 1666 לא הייתה פעילות צבאית בקנה מידה גדול. קרבות ברמה מקומית נמשכו, אך לשני הצדדים לא הייתה יכולת להכריע את המערכה.

ב-30 בינואר 1667 נחתם בכפר ליד סמולנסק הסכם אנדרוסובו שסיים לחימה שנמשכה מעל 13 שנים.

השלכות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה למעשה סיימה את התפקיד של האיחוד הפולני ליטאי כמעצמה אירופאית, ועצרה את התפשטות הנצרות קתולית מזרחה.

רוסיה הצארית החלה בהתפשטות מערבה לשטחים של אוקראינה ובלרוס. חתימת הסכם שלום יציב עם האיחוד הפולני ליטאי איפשרה לרוסים להתרכז במאבקים עם שבדיה, חאנות קרים ואימפריה העות'מאנית.

בשנת 1686 נחתם הסכם שלום מחדש. רוסיה המשיכה בשליטה על קייב, ולא היה שינוי בגבולות. הסכם זה היה בסיס ללחימה משותפת נגד שבדיה במסגרת מלחמת הצפון הגדולה ושיתוף פעולה נגד האימפריה העות'מאנית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]